השלב הראשוני הגלוי והברור של הגאולה, הוא שלילת החסרונות של הגלות: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד, ב). שלב זה של הגאולה יכול להיות גם בהשפעת גורמים חיצוניים. כאשר הניסיונות להישאר בגלות ולהתבולל מתבררים כלא-מעשיים ולא נכונים, המבט מופנה באופן טבעי אל עבר ארץ ישראל, ש"נותנת פירותיה בעין יפה", כלומר – מאפשרת להתיישב ולהתפתח; מהבחינה הזו אין קץ מגולה מזה. אך ישנו שלב שני בגאולה, מתוך תשובה מודעת, במובן של שינוי עמוק שנעשה מיוזמתם של ישראל. תשובה כזו נובעת מרוח הקודש ומהתורה הפנימית, שעניינם הוא לחבר בין המציאות האובייקטיבית לבין הכרת האדם, העם והאנושות. הם נותנים את התשתית להתבוננות במהלכים של המגמה האלוהית, ומאפשרים לברר את ערכה של המציאות ואת תפקידו של האדם. רוח הקודש והתורה הפנימית הם אלה שנוטעים באדם שאיפה ורצון להגיע למצב הרוחני הגדול של הופעת התורה והנבואה, עד שיתקיים חזון הנביא: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם"(ירמיהו לא, לג).
הַתְּשׁוּבָה הַנּוֹעֲדָה לְיִשְׂרָאֵל, לְרוֹמֵם אֶת קַרְנָם בִּגְאֻלָּה שְׁלֵמָה. לאחר השלב הראשון של הסרת שעבוד מלכויות – שאינו תלוי בתשובה שלמה יגיע שלב שני של גאולה שלמה מהשעבוד הרוחני, באמצעות תשובה שלמה (סנהדרין צז, ב – צח, א). תשובה זו תָּבוֹא עַל־יְדֵי הֲשָׁבַת עֹז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא הַסְּגֻלָּה הַנְּבוּאִית בְּהַתְחָלָתָהּ הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. רוח הקודש הוא מצב נפשי מיוחד, תכונה סגולית פנימית. כשם ש'אבן סגולה' היא אבן יקרה הבולטת ביופייה ונשמרת בצנעה, כך גם רוח הקודש היא תכונה ומוטיבציה פנימית שיוצרת תנועה להטבת חיי היחיד והציבור בתחומים שונים: אצל דוד המלך רוח הקודש בלטה כמקור ליסוד המלוכה, לדרישת המשפט והצדק וגם לשירת התהלים האוצרת בתוכה את האידאלים הגדולים שבחיי האומה. אצל גדולי מחשבה, רוח הקודש יכולה לבוא לידי ביטוי במחשבות עמוקות ובחידושי הלכה. בקרב מנהיגים ושליחי ציבור, היא יכולה לבוא ביטוי במצב נפשי של עוז ואומץ לב. במסגרת הציבור כולו היא יכולה להתבטא בהתמסרות לעלייה לארץ בהתאם לחזון התורה, ולא רק מתוך הצרות שבגלות.[290] במציאות אידאלית, רוח הקודש יכולה להביא לידי נבואה, שבה כבר מגיע לאדם דיבור אלוהי, תוכן וחזון, עד לכדי פרטים ברורים וגלויים כבחמשת חומשי התורה שנאמרו למשה.
מִתּוֹךְ שֶׁרוּחַ עֶלְיוֹן זֶה מִתְאַמֵּץ לְהוֹפִיעַ, מִתְגָּרְשִׁים וְנִדְחִים רוּחוֹת קְטַנִּים מִמֶּנּוּ. פעמים רבות רצונות גדולים שוברים תבניות חשיבה וסדרים רגילים. כך גם מסירות הנפש עבור העלייה לארץ, ורוממות קרנם של ישראל משפלות הפיזור בין האומות, הייתה על חשבון הכבוד למסורת האבות והסדר הרוחני המוכר והמקובל בישיבות, בחצרות האדמורי"ם, ובעיירה היהודית. נדמה היה שאם הגאולה מבטלת את האפליה והניכור שבין ישראל לעמים, כבר אין צורך במעשים המיוחדים לישראל, מפני שממילא כל בני האדם נעשים שווים.
הַתֹּכֶן הַמְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹר עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, לֹא יִתְבָּרֵר עַל־יְדֵי הַמַּעֲשִׂים הַחִיצוֹנִיִּים וְהַקְּצוּבִים וְהַדְּבָרִים הַלִּמּוּדִיִּים בִּלְבַדָּם. לאורך שנות הגלות נוצרו בעם ישראל הרגלים חיצוניים כמו דיבור בארמית או ביידיש, סלסול פאות ארוכות, חבישת 'שטריימל' (כצו האופנה הטטרי) או חלוק פסים של 'נטורי קרתא' (כצו האופנה הטורקי). עם הזמן דברים שאומצו כסימן יהודי בגלל אילוצי החיים נדמו כדבר קדוש בעל ערך עצמי, אבל באמת אין בכוחם לבטא את התוכן העצמי. אפילו הדקדוקים בפרטי המצוות ומסירות נפש עבור לימוד תורה אינם אלו שיוצרים את ההבדל שבין ישראל לעמים; כִּי־אִם עַל־יְדֵי הֲרָמַת הַחַיִּים בִּסְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית, באמצעות תכונתם הפנימית המיוחדת של ישראל כ"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). תהילת ה' היא לא רק עניין של שבח, אלא גם עניין של הארת הקשר הבולט, הברור, המודע, והמכוון עם הא-ל, על ידי התורה הפנימית, רוח הקודש והנבואה. קשר זה לא מתבסס רק על ציווי אלא מתחיל בפנייה מצד האדם והיענות אלוהית, כמו בחיי האבות שחיו את הקשר עם הא-ל באופן טבעי, עד שמתוך עצמם, מגופם, ידעו כיצד לחיות על פי המגמה האלוהית.[291] אמרו חז"ל "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו פכ"ה), במובן של הרמת החיים לדרגה בה הם ראויים להיות. ההגדרה הראשונית של האדם בתורה היא כנברא "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז). כבעל תכונה של רצון, שאיפה, ויכולת לטפח ולהבליט את הקשר למקור העליון האין סופי. בזה גם הגדולה והעצמה של החיים עצמם: בהארת הנוכחות האלוהית בהוויה בכללותה, על כל צדדיה, ובכל נפש ונפש.
תּוֹצָאַת הַדָּבָר תָּבוֹא עַל־יְדֵי רָצוֹן כַּבִּיר פְּנִימִי, שֶׁיְּבָרְרוּהוּ גְּדוֹלֵי הַנְּשָׁמָה, הַמַּכִּירִים אֶת הֲלִיכוֹת דֹּפֶק הַחַיִּים שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. גדולי הנשמה אינם אותם מקובלים צדיקים המכוונים כוונות בתפילות, הספונים באוהלם וגלימתם ומתגאים בכך שמעולם לא התוודעו לכלי התקשורת המקולקלים – אלא אנשים המעורבים בדעת עם הבריות. הם מחוברים ליצירה ולשאיפות ומבינים אותן יותר לעומק, לכן הם מסוגלים לברר מהו הרצון האמתי גם בדברים שאינם מוגדרים עד הסוף, כמו הרצון למעמד וגדולה. ליהודים רבים בגלות הייתה מוטיבציה גדולה להצטיין כקצינים בצבא הרוסי או האוסטרי, או כחוקרים באוניברסיטה, כדי ליצור ולהשפיע ולא להישאר במעמד מופלה. מוטיבציה זו בטאה שאיפה עמוקה לשינוי מהפכני במצב האומה, ולכן למעשה גם היא גילמה בתוכה מצע לרצון ושאיפה לשינוי גדול ואמתי, תנועה פנימית של רוח האומה לכיוון של כבוד לאומי, עד לגיבוש התנועה הציונית מתוך השכבות הרחבות של האנשים הפשוטים ולא מכח גורם מכוון.
וְהֵם הֵם גדולי הנשמה, בַּעֲלֵי הַיְסוֹד הָעֶלְיוֹנִים.[292] בחכמת הקבלה ספירת 'יסוד' מבטאת זרימה, מעבר מכל שמונה הספירות שמעליה אל ספירת 'מלכות' התחתונה, המבטאת את הממשות והקיום. גדולי הנשמה יודעים לכוון את הרצונות השונים, לברר ולהבהיר אותם ולעמוד על משמעויותיהם השונות, להניע תהליכים של תשובה וגאולה שלמה בהקמת 'מלכות משיח בן דוד'. אֲשֶׁר יַעֲלוּ אֶת כָּל הַיְרִידוֹת, בֵּין שֶׁלָּהֶם בֵּין שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, את ההתנכרות להלכה ולמסורת, שלפעמים לוותה ברגשות קשים של זרות, בוז וזלזול. זו ירידה אמתית וקשה שניתן להתגבר עליה רק כאשר מבינים מהי הסיבה הפנימית שגרמה לה. בֵּין שֶׁל כָּל הַנְּפִילִים, אֲשֶׁר עָמְדוּ לִהְיוֹת מְשִׁיחִים וְנָפְלוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִשְׁבָּרוּ, אחד הכינויים של המשיח בדברי חז"ל הוא 'בר נפלי', כביטוי לדבר שלא הבשיל כראוי כדי להתקיים במציאות.[293] משיחי הנפל הקדימו את שעתם, הם עוררו את הלבבות בשאיפות פנימיות למלכות וגאולה בזמן שהמצב הנפשי עדיין לא הבשיל. כגודל השאיפה כך היה עומק הירידה, הנפילה והחטא שנותרו בעקבות משיחי הנפל, השקר והשווא. הִנֵּה נִתְפַּזְּרוּ נִיצוֹצֵיהֶם, רצונות הגאולה והתיקון שהיו בעם ישראל בתקופות אלה הופנו לאפיקים אחרים. כך הסביר האר"י את כל המשברים והירידות: האורות, השאיפות ולעתים גם הכישרונות, היו גדולים, אך כלי ההכרה של המציאות הממשית לא היו מספקים, והאור נתפזר לניצוצות רבים וקטנים. וּמְבַקְּשִׁים תִּקּוּן חַי וְקַיָּם, בִּיסוֹד דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ד'. יתכן שהרב רומז לתיאור 'עליית-נשמה' שעשה הבעל-שם-טוב, כפי שכתב לר' אברהם קיטובר גיסו, ששהה אז בארץ ישראל. במכתבו, מספר הבעל-שם-טוב על חלום בו הוא ראה את נפשו של משיח השקר שבתי צבי (שקדם לו בדורות אחדים), והוא מתאמץ לתקן ולהעלות אותה.[294] במקביל לשבתי צבי חי גם ברוך שפינוזה,[295] שאמנם לא ראה את עצמו כמשיח, אבל רצה גאולה ותיקון עולמי גדול. גם לגבי שאיפותיו של שפינוזה, כתב הרב במאמר 'דעת אלוהים', שבמאמץ גדול של זיכוך ניתן להוציא מתוכן תוכן ראוי. אחת-עשרה שנים לאחר שדעך הסיפור עם שבתי צבי, שאל מלומד אנגלי את שפינוזה לגבי הסיפור של המשיח שיקום ליהודים ויבנה להם מדינה; שפינוזה השיב שזה יתכן מאוד, מכיוון שהתורה היא חוקה מדינית יותר ממה שהיא דת. מלכות דוד מכוונת את שאיפות הגאולה ותיקון העולם להבנת סגולת חיי האדם כ'צלם אלוהים', מיסוּד וביטוי של התוכן הפנימי והבאתו למודעות וגילוי.
וְרוּחָא דִּמְשִׁיחָא הוֹלֵךְ הוּא בְּאוֹר תּוֹרָה הַפְּנִימִית, עוד לפני הופעתו – אישיותו של המשיח, רוחו, תפיסותיו והרעיונות אותם הוא נושא, משנים את התרבות ואת הערכים. וְכָל מַה שֶּׁיִּתְאַמְּצוּ גְּדוֹלֵי טְהוֹרֵי לֵב, האנשים שמרכז אישיותם מחובר אל המקור האלוהי העליון, ומתעלם מהאינטרסים הזרים השונים. הם יוצרים את ההכרה בערכה של המציאות. וככל שהם יתאמצו לִלְחֹם נֶגֶד שִׁכְחָתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַעֲלָמָתָהּ, יִתְעוֹרֵר כֹּחַ הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית יוֹתֵר וְיוֹתֵר. תחיית הגוף הלאומי כבר קיימת, מכח אילוצים וסיבות מכריחות. אך תחיית הקודש, תשובת הדור והאנושות, לא תוכל לבוא מתוך התפיסה הרווחת כיום, שהנסתר קדוש עד כדי כך שאף אחד לא יכול לעסוק בו, והמעט שכן עוסקים בו מתמקדים בצדדים החיצוניים הטכניים, של גריסת ספרים, סיכומי שיטות ותרשימי השתלשלות של פרצופים וכוונות. הפניה הנכונה אל ספרי הקבלה הקדמונים רבי המשמעות והתוכן צריכה להיות מתוך ההתעוררות להבנת סוד הנפש והעולם. עיקר המאמץ הלימודי של הגאון מווילנה, מבחינת מה שהוא ראה כעיקר, היה דווקא עיסוק בקבלה. ספרי ההלכה שיצאו לאור בשמו נערכו על סמך הגהות שכתב לעצמו סביב ה'שולחן ערוך', ואילו את הפירוש ל'ספרא דצניעותא' הוא התאמץ לשבת ולכתוב כפירוש מובנה ומסודר, לא כהערה והגהה. כך גם ביחס לידוע מבין תלמידיו, הגאון הנפלא ר' חיים מוולוז'ין,[296] שנחשב כאב הרוחני של עולם הישיבות הליטאיות מפני שייסד ישיבה שהייתה חשובה כדגם לעולם הישיבות שצמח אחר כך. יכולנו לחשוב שעיקר יצירתו תהיה סביב חידושים בסוגיות תלמודיות, אך ספרו המרכזי הוא 'נפש החיים', שרובו ככולו עוסק בהבנת סוגיות בקבלה והשלכתם על חיי האדם. ספר נוסף שחיבר הוא 'רוח חיים' – פירוש על מסכת אבות. כיום כמעט ולא עולה על הדעת שראש ישיבה ליטאית יעסוק בתחומים אלה. ישנו מאמץ להעלים את התורה הפנימית. ספר 'נפש החיים' לא כל כך נלמד בישיבות, למעט השער הרביעי, שיש כאלה שמדפיסים רק אותו, או שקונים את הספר ולומדים רק בו, מפני שהוא מדבר על ערך העיסוק בתורה. גם לימוד ספר ה'כוזרי' בישיבות הליטאיות נחשב כדבר מוזר, חלילה שבחור מוכשר ללימוד גמרא יבזבז עליו את זמנו, לכן הוציאו תקציר לבני הישיבות – כאילו שהשלם הוא עבור עמי ארצות, ואינו במעלת ספרי מוסר רגילים כמו קובץ אגרות החזו"א בענייני אמונה ובטחון. התנ"ך חשוד כספר שעלול להטיף לציונות או להשכלה, שלא לדבר על 'מורה נבוכים' וכתבי הרב קוק שהם בכלל מעבר לגבול. תהליך דומה קיים גם בישיבות בהן לומדים את כתבי הראי"ה, אך מתחילים רק מאגרותיו, או מהפרק השישי בספר 'אורות התורה', מתוך הנחה ששאר הדברים לא ראויים לכולם. זוהי קטנות מוחין נוראה, וכשהיא מתפשטת אצל אנשים מוכשרים עם כוונות טובות, התוצאות אינן טובות.
כח התחייה הלאומית שיתעורר בעקבות העיסוק בפנימיות התורה, יָסִיר מֵעָלָיו בְּגָדָיו הַצֹּאִים וְיִלְבַּשׁ בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.[297] בד בבד עם מסירות הנפש לגאולת העם והארץ, היו בתחיה הלאומית גם לבושים צואים כתופעות של חילול ה'. אנשים צעירים זנחו במעט או ברב את מסורת ישראל, לעתים בצורה קיצונית. היו קיבוצים שבזדון חיללו את יום הכיפורים בעבודה ככל יום חול, השתמשו ברצועות התפילין שקיבלו מהוריהם כחגורות לשמלה או לקשירת כלב. דברים קשים אלה ביטאו מבחינתם את הרצון לחדש את הארץ והעם, כביכול הכל נולד כאן ועכשיו.[298] לכן הם ניסו להכניס את התרבות החדשה לתחומי העיסוק של הציונות, במה שנקרא אז 'פולמוס הקולטורה'. רבים ממבקרי הציונות הזכירו את התופעות האלו שוב ושוב, עד שכעשור לאחר הקמת תנועת 'המזרחי' בגרמניה, אנשי 'אגודת ישראל' פרשו ממנה. התשובה הגדולה היא להחליף את הבגדים הצואים האלה בבגדי קודש, ליצור גדלות רוח של חזון ממשי לגאולה והטבה גופנית, רוחנית ומוסרית, לכלל העולם. כל זה יוכל להיות רק אם יהיה חיבור נכון לתורה העליונה.
וְיֻכַּר לְכָל יִשְׂרָאֵל וּלְכָל הָעוֹלָם, שֶׁפַּעֲמֵי דַּלִּים אֵלּוּ, עִקְּבוֹת גְּאֻלַּת עוֹלָם הֵם, לְיִשְׂרָאֵל וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ, במקביל לחילול ה', היה בתנועה הציונית גם קידוש ה' גדול של עלייה לארץ, קניית קרקעות ובניית ישובים. ארץ ישראל נתנה פירותיה בעין יפה, וכך באופן מפליא התחילו להתגשם דברי הנביאים. תהליכי התשובה והגאולה דורשים בירור, וכפי שהסביר הרצי"ה את דברי הירושלמי: "גדול הוא קידוש ה' מחילול ה'" (קידושין ד, א), שיכולה להיות מציאות מורכבת בה קידוש ה' נובע מתוך מציאות של חילול ה', אך קידוש ה' הוא הדבר המכריע (שיחות הרצי"ה, כי-תשא תשל"ג).
לְכָל אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל הַחַיִּים וּלְנִשְׁמוֹת יְשֵׁנֵי עָפָר, הַמְצַפִּים גַּם הֵם לְיוֹם גְּאֻלָּה, לְאוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן. כפי שמתבאר בתורה הפנימית, ששום דבר חי לא נעלם לגמרי, הנשמה על חלקיה השונים נותרת גם לאחר המוות. עצם הלוז, כשם העיר בית א-ל לראשונה, היא שער השמים, נקודת ההשקה בין החיים המופיעים לחיים הנמשכים.[299] לילות הגלות החשוכים יצרו ציפייה להתעוררות רוחנית גדולה, החל מבית מדרשו של הבעל-שם-טוב ותלמידיו, דרך בית המדרש של 'מבשרי הציונות' הרב קלישר, וחברו שהיה אחד מקדושי עליון במערב אירופה, המקובל הגדול, הרב אליהו גוטמכר. ועד לרב קוק עצמו, שלמרות שהיה פוסק ההלכה הגדול מכולם כפי שרואים באלפי תשובותיו ובגאונותו התלמודית, עיקר העיקרים שראה בעצמו היה התורה הפנימית, ההתכוננות והתחברות למגמה האלוהית. זה מה שהכריע – גם אל מול קשיים גדולים – להצטרף למפעל הגדול של הציונות, כדי שיוסרו הבגדים הצואים שמכסים על התוכן העצמי הקדוש, ובמקומם יולבשו בגדי תפארת של גאולה גדולה.
