פרק עב

בפרק זה הרב מסביר שהתוכן הפנימי של גאולת ישראל הוא לא רק שחרור משעבוד ומוות, אלא גאולת האנושות כולה מחיי כפירה וריקנות, לחיי אמונה ואושר שיש בהם קרבת אלוהים רבגונית ובלתי פוסקת.

הַדְּבֵקוּת הָרְצוֹנִית וְהַמַּדָּעִית, הַדִּמְיוֹנִית וְהַמַּעֲשִׂית, כְּשֶׁהֵן מִתְאַרְגְּנוֹת בְּיַחַד הֵן פּוֹתְחוֹת אֶת צִנּוֹרוֹת הַחַיִּים שֶׁל טַלְלֵי הָרָצוֹן אֲשֶׁר לַחַיִּים הָעֲדִינִים, במחשבה שטחית דבקות בה' נתפסת כדבר חסידי שקשור לניגונים והתוועדויות, אבל באמת היא אחד המושגים הקשים לביאור. במקומות רבים התורה מצווה על דבקות בה', ואף מתארת אותה כמציאות של חיי ההווה שבמרכזם עומד הקשר עם הא-ל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד; ובפרקים י; יא; יג). מרכז ההוויה הישראלית מאז ומעולם היה הקשר עם הא-ל. מה שמייחד את ספר התנ"ך אינו ריבוי הסיפורים, המוסר או החכמה הרבה שיש בו, אלא הקשר עם הא-ל ששוזר את כל רבדי החיים. לכן מאז ומעולם התנ"ך סיקרן והתקבל בקרב עמים רבים.

הרב מסביר שהדבקות בה' מתקיימת בכל חלקי האישיות והמציאות, כפי שמבארת חכמת הקבלה: דבקות רְצוֹנִית אלו הן השאיפות העמוקות שקיימות ביסוד האישיות, בחכמת הקבלה ספירת 'כתר' מבטאת את הרצון העליון, ואת השלב הראשוני של עולם ה'אצילות'. דבקות מַדָּעִית נעשית מתוך בירור הרצון הזה באמצעות לימוד, עיסוק בהמשגה וברור תארי האלוהות, עד כמה שניתן, והסקת מסקנות מוסריות ביחס למציאות. דבקות זו מתוארת בחכמת הקבלה על ידי ספירות 'חכמה' 'בינה' ו'דעת', ועולם ה'בריאה'. דבקות דִמְיוֹנִית זה האופן שבו אנו מדמים לעצמינו את הא-ל, על פי המידות הטובות, כמו שאמרו חז"ל – "הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה (היה) רחום וחנון" (ילקו"ש בשלח).[309] בחכמת הקבלה דבקות זו מכונה 'מידות' – 'חסד', 'גבורה', 'תפארת', 'נצח', 'הוד' ו'יסוד'. גם בדבקות הזו יש צדדים של המשגה, אבל רק כביטוי לתבונה באמצעות יצירתיות שהיא פחות מחוייבת לכללים המדויקים, זהו עולם ה'יצירה'. ולבסוף ישנה הדבקות הַמַּעֲשִׂית שבאה לידי ביטוי בעשיית מצוות ומעשים טובים, ובחכמת הקבלה היא נקראת ספירת 'מלכות' ועולם ה'עשייה'.

כְּשֶׁהֵן מִתְאַרְגְּנוֹת בְּיַחַד, כאשר כל סוגי הדבקות מתואמות זו עם זו, כמין 'אורגניזם' חי, אז האדם מאוזן ואינו קרוע בתוכו. יש אנשים שאצלם בולטת בעיקר הדבקות הרצונית. יש להם שאיפות גדולות, אבל חסרה להם עבודת ברור המושגים, יצירת הדימויים המתאימים, וממילא גם הדבקות במעשים הטובים והנכונים ואז נוצרת בעיה של פריצת גבולות, מפני שהאדם מנסה לדבוק באינסוף למרות שהוא מוגבל. יש אנשי רוח שאצלם בולטת הדבקות המדעית, הם עוסקים הרבה בפילוסופיה והמשגה, אבל הריאליות המוגזמת עלולה להחליש אצלם את הדמיון. יש בריאליות אמת מסוימת, אך היא עלולה לרפות את הידיים, עד שבסוף לא נותר דבר: היצירתיות הקשורה למידות ולרגש עלולה להתאפס אל מול ההשגות המושגיות הגדולות. גם דבקות דמיונית לבדה היא בעייתית, אמנם יש בה ציורים ודימויים, אך ללא מושגים מדויקים היא עלולה לגרום לויתור על הדבקות המעשית. כך ארע ליהודים רבים בזמן החדש שעזבו את היהדות המעשית גם אם לא התנכרו אליה לגמרי, הם סברו ש"רחמנא ליבא בעי" (ע"פ סנהדרין קו, ב), ויכלו להתענג על פרקי חזנות למרות שהם שודרו ברדיו בעיצומה של השבת. לעתים זה נעשה מתוך כנות גמורה, הזלת דמעה מתוך הזיכרון של בית אבא, אבל בכך הסתיים העניין. מאידך גם דבקות מעשית בלימוד ההלכה וקיומה בדקדקנות היא חשובה, אבל אם היא מנותקת מהצדדים הרוחניים היא עלולה להפוך לקטנונית ויבשה.

כאשר כל סוגי הדבקות מופיעים יחד הֵן פּוֹתְחוֹת אֶת צִנּוֹרוֹת הַחַיִּים, בדומה לצינורות הדם שמזרימים חמצן ומזון שֶׁל טַלְלֵי הָרָצוֹן אֲשֶׁר לַחַיִּים הָעֲדִינִים, החיים המלאים והשלמים, הם כמו החיים בגן עדן, שם האדם היה מחובר לחיות האלוהית באופן נכון בנחת וללא הפסק, כמו הטל שיורד בקביעות ובעדינות.[310] חַיֵּי הָאֱמֶת, בדומה למושג הדבקות, גם מושג האמת הוא מושג מורכב. אנו משתמשים בו כביטוי לכנות. אחת ההגדרות העתיקות, המיוחסת לרס"ג גם בפילוסופיה הכללית, מגדירה את האמת כהתאמה בין מה שמצוי למה שנאמר, אך לא תמיד מה שנאמר ותואם את המציאות, מבטא את האמת האובייקטיבית. כל דבר שנתפס במחשבה הוא מוגבל, מעצם הגדרתו הוא אינו מקיף את כל ההוויה וממילא מבטא אמת חלקית בלבד. רק באינסוף יכולה להיות אמת, כמו שאומר הנביא: "וה' אֱלוֹהִים אֱמֶת" (ירמיהו י, י). הדבקות בה' על כל היבטיה השונים יכולה רק לקרב אותנו אל חיי האמת. המושג חיים מבטא תנועה אל האמת, אל האינסוף. מהבחינה הזו הרשעים "בחייהן קרויים מתים" (ברכות יח, ב), לא רק כעונש, אלא מפני שהם מקבעים את הגבוליות והסופיות שבחיים. שֶׁאֵין קֵצֶה לְעֹשֶׁר כְּבוֹדָם, מושג האינסוף מבטא עושר בלתי נדלה המושג על ידי מאמץ, עבודה ויצירה אנושית.[311] חז"ל הדגישו שעוון הגזל חמור מאד,[312] מפני שבבסיס תפיסת עולמו של הגזלן קיימת הנחה שהעולם סופי. יש גבול לשפע וליכולת הייצור, ואם כם הפעילות האנושית מסתכמת בניצול והחלפת ידיים – במקום חליפין וקניין שמתבססים על יצירה, איסוף וצירוף, בדומה לתהליך בניית קן. וּלְזִיו מִתְקָם. זיו הוא אור שמתפשט ומתרחב מתוך זווית. יש מתיקות בראיית המציאות כפוטנציאל להתפתחות וצמיחה, כמו שנאמר "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" (קהלת יא, ז); גם מראה גורם לתחושת מתיקות מפני שההתאמה, הַקִּרְבָה, וההרמוניה משפיעים על מצב רוחו של האדם.

אֲשֶׁר צַדִּיקִים הָרוֹאִים עוֹלָמָם בְּחַיֵּיהֶם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים קְצָת עֶרְכָּם, של חיי האמת, משום שהם מתקרבים לדבקות העליונה עוד בחייהם. "אמר ר' יוסי בר חלפתא לר' ישמעאל בנו, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל" (מדרש תהלים קה); רק בארץ ישראל ניתן להגיע לדבקות בה' בכל חלקי האישיות, ועדיין הדבקות לא תהיה מלאה. אפשר לראות, לדעת ולהרגיש מעט, אך לא לחוות באופן מלא.

וּמַה מְאֹד קְרוּאִים אָנוּ לְהֵיטִיב לְעַצְמֵנוּ וּלְכָל הָעוֹלָם, לאחר שהבנו שהדבקות בה' יוצרת באדם שאיפה גדולה, מחשבה נשגבה, יצירתיות, אחריות ועצמאות בחיי המעשה הברוכים – הרב מסביר שהתפקיד שלנו כעם הוא להיטיב לעצמינו ומתוך כך גם לשאר העמים. זוהי "חובת האדם בעולמו" כמו שכתב הרמח"ל בספר 'מסילת ישרים'. אמנם אמרו חז"ל "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא.), אבל 'האדם' כולל את האנושות על כל חלקיה (עי' עבודה זרה ג.). לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ ד', לְפַנּוֹת כָּל מִכְשׁוֹל מֵאוֹר הַתַּעֲנוּג הָעֶלְיוֹן, מֵחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית הָאֲמִתִּית, הטבע הבסיסי של האדם הוא היושר: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). לאחר החטאים והגלויות הקשר עם הא-ל נעשה בצורה עקלקלה, מתוך ספקות ומבוכות, מכשולים של זדונות, תאוות או טיפשות – אותם יש לסלק ולבנות חיים לאומיים המבוססים על הדבקות האמתית, שֶׁהִיא רַק הִיא מְקוֹר הַהַצְלָחָה וּמְגַמַּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ. היא נותנת לאדם שלמות פנימית המאפשרת לו לגשר ולצלוח את מכשולי הפיתויים ודמיונות השווא.

מָה אֻמְלָלִים הֵם הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים! מָה עֲלוּבִים הֵם אוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם אֱלוֹהֵי אֱמֶת, בְּמַדָּעָם וּבִרְצוֹנָם, בְּדִמְיוֹנָם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם! חווית החיים של אדם שהולך בחשיכה היא של חוסר יציבות, הוא נתון למקריות מוחלטת, מפני שבכל צעד שנדמה בעיניו כהתקדמות הוא עלול למעוד. זהו מצבו של אדם המהלך בעולמו של הבורא מבלי להבין את ייעודו. אין לו שורשים בעבר, ולא חזון לעתיד. הוא לא יודע על מה ניתן לסמוך, ולמה ראוי לצפות ולקוות. בלית ברירה הוא מנסה להיאחז בדברים שאותם הוא ממשש והם נדמים לו כחזקים ויציבים, אבל הם מתגלים כסופיים ומוגבלים. הדבר שהאדם דימה כעליון – בין אם זה פסל מתכת, ובין אם זה אידאל נשגב – מתגלה כמוגבל, ויש בזה עליבות ועלבון.

וּמַה מְאֻשָּׁרִים הֵם הַמִּתְהַלְּכִים לִפְנֵי ד', הַשְּׂמֵחִים בְּאוֹר זִיווֹ, "בִּשְׁמוֹ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתוֹ יָרוּמוּ"! (על פי תהלים פט, יז). הדבקים בה' שמחים בהתפשטות אורו לתוך המציאות. שמות ה' לא מבטאים את עצמותו, ועדיין הם רבי משמעות עבור האדם. אפשרות הדבקות בה' מתפרשת על פני כל המציאות: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו), אפילו כאשר המציאות אינה נוחה, יש הכרה בכך שהכל נעשה בהשגחתו ובצדקתו של הבורא. כך ניתן להתרומם מעל קשיי החיים, לתפוס את המציאות במבט יותר גבוה.

לעומת מה שראוי ואפשרי, הרב מתאר את משבר החילון שנגלה לפניו בימיו: הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ מֵרֹב צַעַר עַל הָאֲפֵלָה הָאֲיֻמָּה, שֶׁבְּנֵי־אָדָם יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ נְתוּנִים בָּהּ. הרב ראה את המשבר המערכתי של הריחוק מהיהדות, ובמקביל את התפרצות השנאה של העמים נגד היהודים, ואת המשברים הכלל עולמיים שנבעו מחוסר הבנת המציאות; את הגאווה העצומה של אנשי המדע והמדינאים שזלזלו בכל האמונות הקודמות, בזמן שהאמונות החדשות היו תוהו ובוהו מצד עצמן. הם חשבו שיש בידם פתרונות לכל בעיות החברה, אבל גרמו לצרות איומות. הַיֹּשֶׁר הַפְּנִימִי דּוֹחֵק אֶת הַנְּשָׁמָה לְהָאִיר אֶת אֲבוּקַת חַיֵּי הָאֱמֶת, לְהָרִים נֵס לָרַבִּים. מאחורי המהפכות והניסיונות לתקן את העולם, עומדים רצונות טובים ואידיאליזם שדוחפים את האנושות לחפש שינויים, כפי שהרב מתאר במאמרו 'הדור', שהיהודים שקפצו בראש כל המהפכות, היו טובים מצד עצמם, גם אם הדברים לא נכרו כלפי חוץ.

יִשְׂרָאֵל אוֹצַר הַחַיִּים הוּא בָּעוֹלָם, מי שמסוגל לשנות את המצב, זה עם ישראל, מפני שלכל אורך תולדות חייו, הן בגלותו ואבלו והן בישועתו והצלחתו, חייו היו מלאי עוצמה של חיים ודבקות בא-ל. זה מה שנתן לקהילות השונות חיוניות ותקווה שהחזיקה אותן במשך אלפי שנים בגלות, בניגוד לכל היגיון, ככבשה בין שבעים זאבים. אמנם העם היהודי הוא "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז), פחות מאחוז מכלל אוכלוסיית העולם, אך הוא יכול וצריך לטהר את כל העמים, כשם שאוצר מי גשמים של מקווה יכול להכשיר מים שאובים רבים. בַּהֲוָיָתוֹ מְמֻזֶּגֶת הִיא הַדַּעַת אֶת ד' אֱלוֹהֵי אֱמֶת, כפי שהסביר הרב במקומות רבים, תפיסת האלוהות המזוככת שיש באמונת ישראל, שלילת צד ההגשמה יחד עם צד החיוב העצום, מטביעה את חותמה על כל תחומי החיים ומביאה להשפעה אדירה של ישראל על התרבות האנושית כולה (עי' לעיל פרק נד). ומשום כך – בִּתְחִיָּתוֹ יְחַיֶּה אֶת הָעוֹלָם, כשם שהשקת מים שאובים עם אוצר מי הגשמים מכשירה את המקווה, כך גם קיבוץ הגלויות ותחיית ישראל בארצו נותנים תקווה, משמעות ותוכן לחיי העמים שיזדהו, יתמכו, וילמדו מאורחות חייו של עם ישראל. יָסִיר אֶת הַמַּסֵּכָה הַנְסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִים, המסכות הן התפיסות הלא נכונות של האלוהות, המזהות את העצמות עם ההופעה החיצונית החולפת. אֶת הָאֲפֵלָה שֶׁל הַכְּפִירָה, היו שניסו להסיר את המסכות שבתפיסת האלוהות, אך כאשר הם ויתרו על כל האלילים והפסלים הם הגיעו למסקנה שלא נותר דבר והגיעו לכפירה מוחלטת. הכפירה הוסיפה אפילה וייאוש על אמונות הכזב האליליות; קודם עוד היה איזה דבר עמום, איזה פסלון שניתן לחבק, וכעת לא נותר דבר והאדם נעשה בודד.[313] נדרשת עבודה רוחנית מעמיקה על מנת להבין מה כן נותר לאחר הגילוי שאין ממשות מוחשית לאלוהות. שֶׁהִיא הַמָּוֶת הַמְכֹעָר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמִּתְהַלֵּךְ כְּקֶטֶב. זה אינו מוות הירואי על גבי מזבח, אפילו של עבודה זרה. אלא מוות של ריקנות, סתמיות ללא חזון ומשמעות כְּקֶטֶב, כמו כוח שהורס הכל, מחריב ולא מצמיח שום דבר אחר במקומו.[314]

כעת הרב עובר לתקווה הגדולה: יָקוּם יִשְׂרָאֵל עַל רַגְלָיו, יִתְרוֹמֵם בִּגְבוּרָה בְּאֶרֶץ חֶמְדָּתוֹ, יַבִּיעַ אֶת אִמְרַת נְבוּאָתוֹ מִמְּקוֹר חַיֵּי נִשְׁמָתוֹ – עם ישראל לא יחפש רק את הטבת מצבו החומרי והיכולת להתגונן מפני האויבים, אלא גם ייתן תקווה לעולם כנגד הכפירה והאלילות; יחזיר את כל עצמת האמונה, המחייה את נשמת האדם ונותנת ערך לרצונותיו, שאיפותיו, ומאמציו כפרט וכחברה. יָקִיץ לִתְחִיָּה אֶת גַּרְעִינֵי הַחַיִּים הָאֱלוֹהִיִּים הַנִּרְדָּמִים בְּלֵב כָּל אָדָם וְכָל חַי, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ!" (תהלים קנ, ו). הלל הוא גם הארה גדולה של כל חלקי האישיות: ברצון, בדעת, בדמיון ובמעשה, שתעורר את האנושות מתרדמת התרבות הזרה, שיצרה מציאות אלטרנטיבית ללא קשר עם האלוהות. עם ישראל יקיץ את כל הכוחות החבויים שקיימים בכל האנושות, ואפילו בחי, בצומח ובדומם.