גם בפרק הזה הרב מבדיל בין התשובה הרגילה החשובה מצד עצמה, כחרטה ושיבה מחיי חטא לחיים מתוקנים, לבין התשובה הגדולה, במובן של שיבת האומה לארצה, לטבעה, וממילא גם לשאיפות הגדולות וליעודהּ – "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). משבר החילון שהחל לפני כמאתיים שנה הלך והתעצם עד שבימיו של הרב ניתן היה לראות, כיצד בפרק זמן קצר, משתנים אורחות החיים של הבנים והנכדים לעומת האבות. הנושא הגדול היה כיצד מחזירים את עם ישראל בתשובה במובנה הרגיל: איך מעוררים בבנים רגשי אשם ומחזירים אותם לבתי הכנסת של הסבים או לכל הפחות של האבות, או איך דואגים שכולם יקפידו על כשרות מהודרת. אולם אופן זה של תשובה כנראה כבר לא יהיה, מפני שעצם המחשבה שהאידאל הגדול הוא החיים היהודים בגולה, במסגרת המצומצמת של הקהילה, היא טעות נוראה וחטא גדול מצד עצמו, במובן רוחני ולאומי. גם אם הטעות נובעת מדורות של רדיפות וקשיים, זה לא מבטל את החומרה של שכחת הגדולה, שכחת הקודש, הנבואה וחזון הגאולה. צריכה להתחולל מהפכה פנימית שמקורה בקשר שמוצא האדם בנפשו ובאישיותו עם מה שלמעלה ממנו ומעבר לו, עם הא-ל. רק כאשר האדם מוצא בעצמו את הכוחות הבלתי נדלים, נוצר יסוד נכון לתשובה גדולה שמקרבת את הגאולה.
הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁתְּחַיֶּה אֶת הָאֻמָּה וְתָבִיא גְּאֻלָּה לָהּ וְלָעוֹלָם, גדולתה של התשובה נעוצה בקשר העצמי שלה עם תחיית האומה, ביכולתה לשנות את המציאות. תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה שֶׁנּוֹבַעַת מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁיִּתְרַבֶּה בָּהּ. לא רק מצד העומק הנשמתי של התשובה, אלא גם מצד השיבה אל הקודש בגדולתו, אל ארץ ישראל, המקדש והשראת השכינה. יהיו אשר יהיו הגורמים והסיבות לתחייה: חיקוי תבניות חשיבה אירופאיות, או קנאה בגדולתן של אומות אחרות שיוצרת געגוע לימי התפארת של מלכות דוד והמקדש – כולם יקרבו את עם ישראל אל מציאות שמעוררת שאיפות גדולות. גם אדם הגון וישר מצד עצמו, הדואג רק לעצמו, עדיין רחוק מרוח הקודש, מפני שחלק מרכזי בקרבת ה', זו האכפתיות מהאומה, האנושות וההוויה בכללה על כל מדרגותיה.[280]
כִּשְׁרוֹן הַנְּבוּאָה בִּמְקוֹרוֹ, קֹדֶם שֶׁהוּא מִתְפַּתֵּחַ בִּמְלֹאוֹ, הֲרֵי הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לעתיד לבוא הנבואה תהיה נחלת הכלל, כולם ידעו את ה', כמשאלת ליבו של משה רבנו "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט). כדי להגיע לכך צריך סייעתא דשמיא וגם להשתנות הרבה. ומכל מקום השלבים הראשונים שקודמים להופעת הנבואה הם: עצם השאיפה לנבואה, בניין הנפש, המאמץ להיות ראוי לה על ידי לימוד, זיכוך מוסרי, וקישור לכלל ישראל ולהוויה. 'רוח הקודש' הוא המצב הנפשי הסגולי, הראשוני, גרעין הקשר עם אלוהים. אצל אנשים מובחרים ויוצאים מגדר הרגיל, בהתאם לתנאים נוספים, גרעין זה נובט וצומח בכל מלואו עד לדרגת נבואה. אך עיקרו של גרעין רוח הקודש כבר קיים בנפש, כפי שאנו מבקשים בסליחות: "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו". אֲשֶׁר נִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל בִּתְחִלַּת מַטָּעָם, "וְרוּחֲךָ הַטּוֹב נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם" (נחמיה ט, כ).[281] נתינת הרוח הייתה לא רק על מנת שבני ישראל יהיו יותר נחמדים ונעימים, אלא על מנת שהם יצטרפו אליה בעבודה פנימית מודעת של הבנה והשכלה, עד שהדברים העלומים והסמויים שבנפשם יתגבשו לתפיסת עולם, וממילא לפעולה מכוונת שתוציא אותם אל הפועל.
רוּחַ־קֹדֶשׁ זֶה אֵינוֹ סָר מִבְּחִירֵי הָאֻמָּה. אמנם הנבואה עצמה פסקה כבר בסוף ימי הבית הראשון,[282] אבל גם לאחר מכן ענייני מוסר נאמרו ברוח הקודש ונכתבו בספרי הכתובים. במידה מסויימת לכל אורך הדורות נדרשה השראה מיוחדת של רוח הקודש, מפני שמערכת היחסים שבין ישראל לאומות בגלות היא מערכת סבוכה וקשה. על מנת להנהיג את הציבור ולעצב את אופי הקיום היהודי, יוצרי המשנה, התלמוד, הגאונים שקמו אחריהם ושאר חכמי התורה והמנהיגים, נדרשו לרוח מיוחדת של הנהגה, להכרעה בסוגיות חברתיות קשות של עיצוב אורח החיים היהודיים במציאות המשתנה, או לקבל החלטות מתי נכון לעמוד במסירות נפש ומתי נכון להגיע לפשרה (עי' מורה נבוכים ב, מה). מְפַעֵם הוּא בְּכָל יִשְׁרֵי לֵב, לעתים נדמה שלהיות ישר זו דרגת המוסר המינימלית, אך למעשה זו מידה מאוד גבוהה. גם אם מדת הישרות פחות מודעת, מבחינות מסוימות היא גדולה מצדקות וחסידות רגילה, מפני שהן יכולות להיות התנהגויות חיצוניות בלבד, ואילו ישרות הלב היא קניין פנימי עצמי. לְפִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ מְיֻחָד, לְכָל אֶחָד לְפִי מִדָּתוֹ: להארת תכונתו המיוחדת: מְרוֹמֵם וּמְעַדֵּן הוּא אֶת רוּחַ גְּדוֹלֵי דֵּעָה, בעלי הנטייה האינטלקטואלית הפילוסופית, צריכים פרספקטיבה רחבה ביותר, רוח שמסוגלת להכיל את כל הצדדים השונים וגם את הקשר עם אלוהים, ואז היצירה שלהם יותר עדינה ובעלת ערך לדורות. כך גם חַכְמֵי לֵב הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, גְּדוֹלֵי הַנְּדִיבִים, שֶׁכָּל הַמְשָׁכַת חַיֵּיהֶם הָרוּחָנִיִּים הוּא נַחַל גָּדוֹל שֶׁל טוֹב וָחֶסֶד. החכמים העוסקים בתחומים שנוגעים למעשה, צריכים לפרש את התורה לא רק בצורה פורמאלית, שעלולה להיות מנוכרת ונוקשה, בבחינת "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו, ב), אלא באמצעות מבט מרומם ורצון להיטיב. הם צריכים להיות קשובים לאנשים השונים, לחשוב שוב ושוב על טעמי הדין, ולהרגיש את המציאות שבפועל. עיקר ההבדלים שחז"ל ציינו בין בית הלל לבית שמאי אינם נוגעים לצד ההלכתי-המשפטי של התורה כחריפות ובקיאות (שבו תלמידי בית שמאי היו גדולים יותר עי' יבמות יג, א) אלא לתחום המידות – הענווה והנטייה לחסד.[283] הלל היה ענוותן להפליא ולא כעס גם כשמאוד ניסו להכעיס אותו (שבת ל, ב). זו מדת טוב וחסד המתמידה ונמשכת כנהר גדול שאינו פוסק. גם כאשר הוא נתקל בסלעים ומכשולים – כלומר בבעיות וקשיים מצד הזולת ומצד המציאות – הוא הצליח לברור בין המניעים הקטנים למניעים הגדולים שמושכים אנשים שונים להתגייר ולהצטרף לעם היהודי (שבת לא, א). מְשׁוֹרְרִים מְלֵאֵי רוּחַ מוּסָר וְקָדוֹשׁ. בנוסף לכישרון, המשוררים צריכים תעופת דמיון, חשיבה אסוציאטיבית, אסתטיקה של הצליל ושל הדימוי, המתמזגות בטהרה מוסרית ומידתית. רצון גדול להיטיב לכלל, רוח מיוחדת כדי לעורר את הציבור ליותר קדושה ומוסר, לא רק במסגרת בית הכנסת אלא גם במסגרת החיים. רבי יהודה הלוי למשל, היה גם רופא, גם תלמיד חכם וגם משורר שחיבר יצירות בעלות ערך עצום לדורות. חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. מקובל לחשוב שהצרות של האנושות נובעות מיצר הרע לשלוט, לדכא, להרוס ולצבור עושר. אבל בסופו של דבר, יהיו רצונות אלו רעים ככל שיהיו, עדיין יש להם גבול, ואילו לרצון לתקן מבלי שתתלווה לכך רוח קדושה אין גבול. רצון כזה עלול להיות חסר פרופורציות ומפלצתי, מה שלא הולך בכח מנסים להשיג ביותר כח, אם לא מצליחים להשיג שוויון באמצעות חוקים, משתמשים באלימות או שמלאימים נכסים של אנשים עשירים.
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּיסוֹדוֹ הַכְּלָלִי גָּנוּז הוּא בְּאוֹצַר הַחַיִּים הַגָּדוֹל שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. ספירת 'יסוד' המוזכרת בדברי המקובלים, משולה למעיין המשפיע את מימיו לבריכה – לספירת 'מלכות' שהיא ההופעה הממשית הלאומית. המסגרת הלאומית היא שדה הפעולה של בעלי הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, של המנהיגות הרוחנית והמעשית בגדולתה. אותם האישים הגדולים ששתל הקב"ה במרכז כל דור ומקום, היודעים לבטא את המגמה הכללית של ההוויה.[284] כל אחד יוצק אותה לשפתו בהתאם למקום ולזמן, ומשפיע על הנשמות הרגילות המביאות את הדברים ליד ביטוי בחיים. הֶחָשׁוֹת, אֶת הוֹד רָזֵי תּוֹרָה, וְאֶת שִׁפְעַת יִקְרַת פְּנִימִיּוּתָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה הָאֱלוֹהִית, בְּהַדְרַת גְּדֻלָּתָהּ. בעלי הנשמות העליונות מודעים לצד הפנימי הגבוה והעמוק של התורה, למגמות הכלליות, לערכים ולחזון. בדרגה של נשמה אין צורך בהגדרה מילולית והמשגה שכלית, די בתחושת הנשמה באופן טבעי וראשוני, הקודם לעיבוד מחשבתי ותרגום ערכי. אחר כך הדברים יורדים לרוח ולנפש ומתלבשים במחשבות, רגשות, מידות ומצוות. תפקידם של נביאי ישראל הוא להדגיש את התוכן הפנימי, את עבודת הלב שבלעדיה אפילו עבודת המקדש עם כל הודה והדרה, עלולה להיות חיצונית וריקה.
הַמַּקְשִׁיבִים קוֹל קְדֻשַּׁת הַחַיִּים, אנשים רבים שומעים את שאון החיים, אבל הצדיקים מקשיבים בתשומת לב לתוכן הפנימי, מתוך מודעות למגמה האלוהית שטמונה בהם. וּזְמִירוֹת פִּרְקֵי שִׁירָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ" (ישעיה כד, טז) – לא רק שירת בעלי החיים המתוארת ב'פרק שירה' אלא זמירות כל ההוויה: מִיַּמִּים וּתְהוֹמוֹת וְכָל מְלֹאָם, וְנִשְׁמַת כָּל יְצוּר, מבחינה פיזיקאלית, מעצם קיומם של יצורים נוצרים גלי קול, יש להם נוכחות והם משדרים רשמים. וּמֵרִגְשֵׁי כָּל מַרְגִּישׁ, כאשר הרגש נשמר בטהרתו, הוא מסוגל להביע את קולה הפנימי של ההוויה, הַמִּתְעַלִּים וּמִתְרוֹמְמִים בְּרוֹמְמוּת הָאַחְדוּת הָעֶלְיוֹנָה, בְּעָשְׁרָהּ הַגָּדוֹל הַנַּעֲרָץ וְהַמַּבְהִיק. בעלי הנשמות העליונות מעלים את המבט שלנו מההופעה המפורטת אל הקודש הכללי, שהוא המקור הדומיננטי שמאחד את כל עושר הריבוי. אחדות ואחידות הם הפכים – באחידות הכל אותו דבר, ולכן יש בה דלות, חד-גוניות. באחדות לעומת זאת, יש עושר, משום שבה כל פרט הוא ייחודי, אחרת הוא מיותר. הקִרבה לא נוצרת בגלל הזהות החיצונית, אלא דווקא מתוך השלמה של חלקים שונים שכולם נצרכים. לכן באחדות העליונה יש עושר גדול, ריבוי פרטים השונים זה מזה, ומסוגלים להעריץ את מקורם המשותף.
גָּנוּז הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, בַּנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית הָעַזִּיזָה שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, כל נקודה מבטאת ראשית, ממנה מתחילה כתיבת כל אות בספר תורה, וכל תיאור גיאומטרי במרחב. מצד אחד אין לה ישות משל עצמה מפני שברגע שהיא ניתנת למדידה היא כבר שטח, אך מאידך היא הראשית לכל. כך גם מבחינה פיזיקאלית רגע התהוות הבריאה מתואר כ'נקודה סינגולארית', שלא ברור אם היא כבר מצייתת לחוקי הפיזיקה שקיימים ממנה והלאה או לא. מצד אחד היא משהו אחר ושונה, עדיין לא מנותקת מהמקור – שהרי אם היא תחת החוקים הפיזיקאליים, יש צורך לחפש נקודה שקדמה לה – ומאידך ממנה הכל נאצל ונברא, הופיעו המרחב, הזמן וכל הכוחות הפיזיקליים שקיימים. כך גם נשמתם של ישראל, מצד אחד יש בה עזיזות מפני שהיא המקור להופעת הקודש. ויחד עם זה מצד עצמה, היא פנימית וראשונית, קודמת לכל שלב מוגדר. חָתוּם וְטָמִיר הוּא בְּאוֹצַר הַמַּהוּתִיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁהַקֹּדֶשׁ הָאֱנוֹשִׁי כֻּלּוֹ הוּא סְגֻלַּת סְגֻלָּתָהּ. סגולת האדם זהו הקודש, צלם אלוהים שבו, המוסר והקשר המודע עם אלוהים. כאשר אדם הראשון הפר את הצו האלוהי הוא התבייש והסתתר, מפני שהבין שפגם בדבר העיקרי – בחזון ובמגמה שלשמם הוא נוצר. לאחר הנפילות האנושיות הנוספות של דור הפלגה ודור המבול, נעשתה בחירה נוספת בישראל, כדי לרומם את המהות של הקודש האנושי שבאדם. כל עניין בחירת ישראל וברית סיני הם כדי לתת סיכוי נוסף לקודש האנושי לתקן את מצבו ולחזור אל מקומו. לכן דרשו חז"ל ש'יום השישי' שנאמר במעשה בראשית רומז ליום השישי בסיוון – יום מתן תורה: "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). זו האחריות העמוקה של עם ישראל, בהיותם עם סגולה בתוך כל העמים. בכל האומות יכול להיות 'כהן לא-ל עליון',[285] אשיות גדולה בעלת שאיפות רוחניות גדולות, אבל האומה כאומה אינה כך, ואילו ישראל הם עם ה', רוח הקודש חתום במהותם, לא כאחד מגלגולי ההיסטוריה היהודית, או שבהשפעת אדם גדול כולם נעשו דתיים, אלא משורש היווצרותם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). הקודש הוא מהותם העצמית, הסגולה שממנה נובעות: הנבואה, יושר הלב, החכמה, השירה, הנדיבות וכל אותן המידות והסגולות הטובות שבאות לידי ביטוי, הן באנשים פרטיים והן בכלל ההופעה הישראלית הלאומית. מכאן המסקנה מרחיקת-הלכת שאומרים חז"ל ומוזכרת בהמשך הפרק: "חביבים הם ישראל, שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (ספרי נשא א). כשם שהאדם הוא אדם במהותו, גם כאשר הוא מרשיע ומתנהג כחיית פרא – לכן הוא נענש כאדם.
בִּגְבֹר כֹּחַ יִשְׂרָאֵל הַקְּדֻשָּׁה מִתְגַּבֶּרֶת, בגלל שרוח הקודש גנוז בנשמת ישראל, הגברת כוחם מעצימה גם את הקדושה. חז"ל הגדירו את הגלות והשפלת ישראל כחילול ה',[286] וממילא החזרה לארץ, העצמאות והשגשוג הם קידוש ה'. בְּכָל מָקוֹם שֶׁפְּעֻלַּת יִשְׂרָאֵל חַיָּה, אוֹר אֱלוֹהֵי אֱמֶת מִתְלַהֵב, מֵאִיר וּמַגִּיהַּ. בשנים 1888-1889 סייר בארץ כומר אמריקאי בשם ויליאם בלקסטון,[287] הוא התרשם עמוקות מהמושבות של העלייה הראשונה. לא ברור אם היו אז אפילו עשרת אלפי יהודים שהתחילו להשתרש במושבות, אך בעקבות הביקור הוא כתב ספר על אמונתו התנכי"ת (הנוצרית כמובן), על חזון הנביאים שהתחיל להתגשם, ועל כך שהאומה האמריקאית צריכה לתמוך בו. בשנת 1891, כשש שנים לפני הקמת התנועה הציונית בבזל, החתים בלקסטון מאות אנשי ציבור אמריקאים, מושלי מדינות וחברי קונגרס על הצהרה בשם העם האמריקאי למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בכל רחבי העולם ישנם מאות מיליוני נוצרים החיים בתנאי רווחה. בניגוד למוסלמים, יש להם פנאי מבחינה גשמית ורוחנית להתבונן ולהתפעל מהתחייה והשגשוג הלאומי של העם היהודי בעקבות הקמת מדינת ישראל. נעשים מצדם ניסיונות ראשוניים להתקרב לממשות הישראלית היהודית. לחקור כיצד חיו ראשוני הנצרות היהודים, האם הם שמרו שבת, אכלו כשר וחגגו את חג הפסח, ומה משמעות הדברים ביחס לימינו. אמנם חשבון נפש הוא תהליך מאוד מורכב, קשה להיפרד מדוֹגמוֹת ישנות ותפיסות אליליות, להתנתק מאלפי שנים של ציורי דמיון וקשר רגשי עמוק לסמלים ודימויים שמסעירים את הנפש. התהליך ההתפתחותי להוצאת האמת ממאסרה הוא ארוך, קשה וכואב. אך אלו הם ניצני בשורת תיקון העולם שתצא מישראל. דוגמא נוספת להשפעה אפשרית מכח פעולתם של ישראל, היא עמדתו של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ביחס למדינת ישראל. מודי הוא הינדואיסט לאומי שעומדת בפניו דילמה בין הובלת הודו לתרבות המערבית, לבין הימנעות מכך מחשש לפגיעה בזהות האותנטית. יש מדינה אחת בעולם שבה הדילמה הזו נפתרת יחסית בהצלחה והיא מדינת ישראל. למרות קוטנה מבחינת גודל האוכלוסייה והשטח, למרות גילה הצעיר, מיעוט המחצבים, הסביבה העוינת והאתגרים הקשים, תוך זמן לא ארוך הצליחה מדינת ישראל להפוך למדינה מודרנית מהמפותחות בעולם, בעלת השפעה בינלאומית, ויחד עם זאת – לשמר את הזהות הלאומית והדתית ולדאוג לשלומם וזהותם היהודית של בני הקהילות היהודיות בחו"ל. אמנם הצמרת האינטלקטואלית הליברלית דוגלת בהתפשטות מזהויות, אך אף-על-פי-כן, העם היהודי הצליח להחיות את שפת התנ"ך, רובם המוחלט של היהודים עורכים ברית מילה, צמים ביום כיפור ומשביתים באופן חלקי את מרכזי הקניות ומערכי התחבורה בשבתות.[288] בכל העולם המערבי יש מגמת של הצטמצמות דמוגרפית, כאשר הסוציולוגים מצביעים על קשר הדוק בין עלייה ברמת החיים לבין הירידה בילודה – ואילו במדינת ישראל ישנה תופעה חריגה של שיעור ילודה גבוה, במדינה מתפתחת ובעלת תוחלת חיים גבוהה. מכל הבחינות האלו מדינת ישראל מאד מעניינת את ראשי הממשל בהודו והם יוצרים עימה קשרים חמים.
כעת הרב מתאר את יתרונה של התשובה הנובעת מרוח הקודש והארת הנבואה – על פני החכמה המדייקת שנמצאת בפרטי התשובה הרגילה: עֹמֶק חֶסֶד עֶלְיוֹן זֶה, זִיו בָּרָק מִתְנוֹצֵץ בְּצַחְצָחוֹת עֶלְיוֹנוֹת. התשובה הגדולה נובעת מספירת 'חסד', הראשונה משבע הספירות התחתונות, שמשמעותה – נתינה ללא גבולות. עֹמֶק – מקורה של ספירת 'חסד' הוא ספירת 'חכמה' השייכת לקו הימין שבספירות העליונות, לכן מקורה של 'חסד' הוא עֶלְיוֹן; השורש שלו הוא בספירת 'כתר' העליונה מכל הספירות, שבהגדרתה היא ללא גבולות. לכן הרב משתמש במונח זִיו – אור ההולך ומתרחב כמו מתוך זוית, ללא הפסק, כפי שתיאר הרמב"ם את הנבואה, כברק המבליח בחשיכה ברגע אחד ומאיר את המציאות באור כללי ורחב (הקדמה ל'מורה נבוכים'). לכן אמרו חז"ל שכאשר "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה להם, יביא אשם ויתכפר לו […] שאלו לקדוש ברוך הוא, חוטא מה עונשו? אמר להם, יעשה תשובה ויתכפר לו…". אמנם גם החכמה והתורה הם דבר הא-ל, אך עדיין יש בהן תרגום מסוים, שינוי מן השורש העליון של דבר הא-ל, שבו יש חסד ללא גבול. התשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א) במובן זה שמקורה הוא בגילוי האלוהי הנצחי, אליו תמיד ניתן לשוב, מפני שאין גבול העומד בפניו: "אין דבר בעולם עומד בפני התשובה" (זהר חדש בראשית פ"ח). בְּכָל אֹפֶן שֶׁהוּא מִתְגַּלֶּה. מכיוון שלתשובה הגדולה אין גבול, היא מתגלה גם בכל אופן ומציאות, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ טִבְעִית פְּשׁוּטָה, לא רק בניסים ודברי מצוה רשמיים, אֲפִלּוּ בְּמִשְׁאֲלֵי הַחַיִּים הַיּוֹתֵר רְגִילִים, כמו רווחה ובריאות, יש ניצוצות של עומק חסד התשובה הגדולה. ללא המבט הכולל של הנבואה לא ניתן לתפוס נכון את מהותו של עם ישראל, עד שקשה להבין כיצד חסד התשובה מתגלה בכל מצב, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת קַלְקָלָה וָחֵטְא, אוֹר הָאֱלוֹהִי אֵינֶנּוּ כָּבֶה, מפני שגם בשעת החטא האדם מגלה את עצמו, את נטיותיו וגבולותיו, וכך נוצרת שאיפה יותר מוגדרת לתיקון. ראוי היה לגלות שאיפה זו בדרך טובה, אך גם כשזה לא קורה המגמה האלוהית מוצאת נתיבות לגילוי, וְ"נֵצַח יִשְׂרָאֵל כלומר – הקב"ה, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א' טו, כט).[289]
התשובה הגדולה תלויה ומתגלה בגאולת ישראל, כמו שנאמר: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ שָׁמָּה; וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ; וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל, א-ג). התהליכים החברתיים והרוחניים שעוברים על עם ישראל במשך הדורות, הם בירור וזיכוך לקראת התשובה הגדולה. עדיין אנו סובלים מהשפעת הגלות: בגלל הפיזור הארוך במקומות שונים ברחבי העולם אנו משועבדים להרגלים שונים, שאמנם הועילו לעתים בחיי הגלות, אך כיום אין בהם צורך והם אפילו מזיקים; לעתים הרגלים אלה מזוהים אצלנו עם הקדושה – נמיכות הקומה ביחס לאומות אחרות, עוינות ביחס לגוף ולטבע. יש שמדגישים את השונה ולא את המאחד, ברחוב אחד יכולים להיות מספר בתי כנסת מסוגים שונים וכל אחד הולך להיכן שנח ומוכר לו ולא רוצה לדעת מה יש אצל האחר, שנדמה בעיניו כיהדות משונה. לא קל להדגיש את הצד האחדותי, כי אז מתערטלים מכל הלבושים והמנהגים. יש צורך בבירור עמוק, מה כוללת תחיית האומה: האם מדובר רק על תחיית הכוח הטכנולוגי או הכלכלי, או שהתחייה כוללת בתוכה גם התפתחות הנשמה לכל הפחות באופן דומה? מהו פשר הקשר עם אלוהים? מהי יהדותנו? מהי הקדושה שבתוכנו? כיצד צריך להתייחס לעבר העתיק והגדול, ומהו החזון העתידי הנובע ממנו? אנו נושאים עמנו תפיסות שאינן נכונות, ויש לגבש את היחס הנכון לניסיון ההיסטורי המצטבר, מה מכביד ומיותר; מתי ומה מותר או ראוי לשנות. אלה שאלות גדולות העומדות לפתחנו בדור הזה, וככל שנתקדם בבירורן, נעמיק ונבהיר לעצמנו את מהות הקודש שבתוכנו, כך קידוש ה' בעולם מבחינה מוסרית ומדינית יגבר. אלו הם מושגי היסוד של התשובה הלאומית, שהיא הרבה יותר מורכבת מהתשובה הפרטית.
