פרק סז

'החכמה העליונה' היא הבנת הקשר הנכון שבין האדם והעולם לבין הא-ל, והקשר שבין התורה והחכמה, לבין חוקי החיים והמסגרות הממשיות.^[268] בפרק זה הרב מסביר שעל ידי ה'חכמה העליונה' והשפעותיה, עם ישראל הצליח להתקיים לאורך כל שנות הגלות, ומכוחה תהיה גם התעוררות לתשובה והתחדשות, שתתמוך גם היא בהתגלות נוספת, יותר גדולה ומשמעותית של החכמה עצמה. לעומת החכמה העליונה, התפתח בדורות האחרונים תחום שנקרא 'חכמת ישראל'.[269] תחום זה נתפס כמנוגד ללימוד התורה שבישיבות ובבתי המדרש, מפני שהנחת היסוד של אנשי חכמת ישראל היתה, שבין אם התורה ניתנה מן השמים ובין אם היא נכתבה בידי אדם, היא ניתנת למחקר בלשני, היסטורי, גיאוגרפי ופילוסופי. אף על פי כן הרב ראה בתנועה הזו ובתסיסה הגדולה של מסירות הנפש לישוב הארץ, תהליך חיובי של מעבר מרסיסים של קיום, לחיבור מחדש לטבע הבריאה ולמקורות הָעָצְמָה הנפשיים, שבכוחם להחיות את האדם הפרטי ולחדש את הצורה הלאומית.[270]

כל חכמה היא גם סוג של הכרה והתקשרות.^[271] חכמה רגילה יוצרת התקשרות של הבנת האדם והעולם באמצעות מדעי הטבע, ההתנהגות, והפסיכולוגיה. קשר זה מפתח ומעשיר את החכמה עצמה, וגם תורם לעולם ולאיכות החיים של בני האדם. הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הַשְּׁרוּיָה בְּיִשְׂרָאֵל, היא חָכְמַת אֱלוֹהִים, עניינה הוא הכרת הקשר והחיבור שבין האדם והאלוהות. שֶׁהַגְּוִיָּה הַמְקַבֶּלֶת אוֹרָהּ הִיא הָאֻמָּה כֻּלָּהּ לְכָל דּוֹרוֹתֶיהָ, הָעוֹבְרִים הַהֹוִים וְהָעֲתִידִים, כשם שהגוויה המוגבלת של האדם היא משכן לנשמה, כך גם חיי האומה לדורותיה הם המשכן שבו שורה החכמה האלוהית. החכמה האלוהית שעומדת מאחורי סידור העולם וניהולו עמדה מאחורי יצירת עם ישראל, וגם מצדה של האומה ישנו מאמץ מתמיד לדרוש את ה'. אברהם אבי האומה ריכז את כל מאמציו ויכולתו כדי להכיר את ה', עד כדי כך שנתכנה בפי בני חת "נְשִׂיא אֱלוֹהִים" (בראשית כג, ו), כלומר – זה שמנשא את מושג הא-ל. מכיוון שהאלוהות אינה אחד החפצים בהוויה אלא מעל ומעבר לה, הקשר עימה הוא עמוק, מורכב ועליון ביותר. זהו קשר חיוני ומקור לעוצמה בלתי נדלית, מכיוון שהוא מאפשר סוג של מעבר מן הסופי אל האינסופי, עד שעולה השאלה האם קשר כזה בכלל אפשרי, ואם כן – מדוע לעשות זאת, על בסיס מה, וכיצד. תשובות לשאלות יסודיות אלו ניתן לראות במאמר הראשון שבספר ה'כוזרי'; הא-ל הוא גם מקור ההוויה וגם המטרה והתכלית שלה: חיים שיש בהם קרבת אלוהים. כדי להוביל ולנהל את ההוויה לקראת התכלית הזו לא מספיק שיהיו אנשים יחידים שיהגו בתורה בכל דור, אלא צריך שיהיה עם שלם שכולו מרוכז סביב המטרה הזו. לכן יצר הקב"ה אומה שלמה במלוא הווייתה הממשית וההיסטורית, על כל מעמדותיה, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), שתהיה שליחה של האנושות ותספר את תהילת ה' – את נוכחותו בכל ההוויה ומעבר לה; "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל" (ישעיה מג, יא).

לחכמה האלוהית יֵשׁ לָהּ הַשְׁקָפַת עוֹלָמָהּ הַבְּהִירָה, תפיסה מוגדרת לגבי העולם ומגמתו, כיצד צריכה להתנהל חברה תקינה, מהו ההווה לעומת העבר והעתיד וכו'. דֵּעוֹתֶיהָ הַקְּבוּעוֹת, מִדּוֹתֶיהָ, יש דעות שהן קבועות, ויש דעות שהן תוצר של הזמן והמקום. למשל ביחס לעולם, הדעה שהוא מחודש ולא קדמון היא נתון קבע כתיאור מציאות שנמסר לנו בתורה שבכתב.[272] ביחס לאדם – עובדת היותו צלם אלוהים ולא עבד נרצע היא עיקרון מוסרי קבוע. אמנם, דורות רבים הייתה עבדות, אך בתפיסה היהודית האדם נברא בצלם אלוהים. לכן התורה שוללת באופן גורף את הצד המשפיל שבעבדות, ומצמצמת אותה רק סביב הקשרים כלכליים. עבד נוכרי לא נשאר נחות בעיני אדוניו כפי שהיה, אלא עולה מדריגה מבחינה רוחנית, ונכנס לתוך מחנה ישראל ומתחייב במצוות רבות. בנוסף ישנה אפשרות עקרונית של שחרור מהעבדות. לעומת זאת, יש דעות ומידות שיכולות להשתנות, למשל עד כמה צריך לסייע לכל אדם, ועד כמה לסייע לאח ולבן העם, מפני שהקרבה אליהם גדולה יותר; מקומם של היצרים, לעומת הנורמות המוסריות; מקומם של ערכי האחווה וההתחשבות, לעומת ערכי התחרות וההצלחה החומרית. ומכל מקום למרות הדינמיות שיש בדעות ובמידות עדיין ישנה מסגרת כללית קבועה. בניגוד לקפיטליזם פשטני חסר מנגנוני הגנה, שבו אין רחמים על מי שנכשל, משום שההנחה הפשוטה היא שמי שלא הצליח כנראה גם לא מתאים וראוי, בתפיסה היהודית מידת החסד יותר דומיננטית. ישנן שלוש עשרה מידות של רחמים (שמות לד, ו-ז), ומכאן הדרכת חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" (שבת קלג, ב). אנו תופסים את הבריאה האלוהית כמקום שצריך להיות בו יותר שפע מאשר מלחמה.

תְּכוּנוֹתֶיהָ, לחכמה העליונה השרויה בישראל יש תכונות מיוחדות, במובן של כללים. למשל – הדרך בה היא נכתבת ונמסרת. הדרך שבה היא מתפתחת תוך השתלבות בהוויה האנושית, והאפשרות לתיקון טעויות באמצעות תשובה. חכמות אחרות מתייחסות רק למציאות נתונה, טעות מתמטית לא תשתנה עד שהיא תמחק ובמקומה ייכתב הדבר הנכון, אבל החכמה העליונה מכירה באפשרות של תשובה עד שזדונות יכולות להפוך לזכויות (יומא פו, ב), מפני שחכמה זו היא עניין אלוהי שאינו מוגבל לחוקי הטבע. הביטחון שגם הרע ביותר יכול להיעשות לטוב קשה לתפיסה משום שיכולת האדם היא מוגבלת, אבל המבט האלוהי לא רואה במציאות רק ממשות מוגמרת, אלא גם חומר גלם המיועד לשינוי. רִגְשׁוֹתֶיהָ, החכמה העליונה מתערבת במציאות ולא מתייחסת אליה בשוויון נפש. לכן יש בתורה תיאורים של רגשות המתייחסים לא-ל: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו); "וַיִּחַר אַף ה'" (שמות ד, יד). חֶזְיוֹנוֹתֶיהָ, תפיסות עולם אנושיות צופות לעולם ולאנושות דיסטופיה, חורבן גמור ומוחלט, ואמנם גם הנבואה לא מתחמקת מקשיים, יש בה תוכחות נוראיות, אך היא לא מסיקה מכך שהכל רע; יש בנבואה נחמות והבטחה לעתיד נפלא של שינוי פני המציאות לטובה והפיכת כל הרע לטוב: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח); "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיהו יא, ט). אֱמוּנוֹתֶיהָ, תִּקְווֹתֶיהָ וְאַדִּירוּת חֶפְצָהּ וּשְׁאִיפָתָהּ, יחד עם כל המושגים, הערכים והמידות, יש צורך באמונה, בסמיכות הדעת ובביטחון שהדברים ראויים, אפשריים ונכון להתאמץ עבורם. זהו הכח המניע שיוצר את הרצון והפעולה.

שֶׁכֻּלָּם, כל הצדדים של החכמה העליונה השרויה בישראל, המופיעים במציאות, הֵם מְצוּיִים מַמָּשִׁיִּים, פּוֹעֲלִים וְעוֹשִׂים תַּפְקִידָם, בשונה מנוסחאות מתמטיות או קביעות פילוסופיות, המצויות ברובד מופשט ולא מוחשי. הם מְעַבְּדִים אֶת הַטֶּבַע הַיִּשְׂרְאֵלִי, כשם שמחרישה מעבדת שדה, והוא לא נשאר בגולמיותו אלא מממש את הפוטנציאל שבו, כך גם חכמת אלוהים חורשת וזורעת, מוציאה מהטבע הישראלי את המיטב שבו ומשנה את פני המציאות. קְשׁוּרִים קֶשֶׁר אַמִּיץ בְּכָל הַתְּכָנִים הַהִיסְתּוֹרִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה וּבְכָל הַמַּהֲלָכִים הַפְּרָטִיִּים וְהַכְּלָלִים שֶׁל הַחַיִּים. בטבע הישראלי יש תסיסה וחיפוש מתמיד שנובע מבקשת קרבת אלוהים. אמנם אצל אנשים רחוקים מתורה יכולות להיות מגמות אחרות, אך גם אצלם קיימת תודעה כללית של שאיפה להטבת העולם. לכל אורך ההיסטוריה ניתן לראות שהטבע הישראלי נוטה לחדשנות ומהפכנות. גם בימינו ניתן לראות נטייה לפיתוח טכנולוגי ופעילות מוגברת בתחומים של תקשורת המונים, המאפשרת למקסם את אפשרויות ההטבה להמוני בני אדם.

מְרֻכָּזָה הִיא חָכְמָה זוֹ בְּחָכְמַת אֱלוֹהִים הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לָעוֹלָם הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר לְצִבְאֵי צְבָאוֹת כֻּלָּם, כל החכמות שבעולם קשורות במידה מסוימת לחכמה האלוהית, אך צריך שיהיה ברור מהו המקור וההתכלית, ומה ערכן, מקומן ומשקלן של החכמות האחרות. וּתְנָאֵי הַשְׁלָמָתָהּ וְהַשְׁפָּעוֹתֶיהָ הָרַעֲנַנּוֹת הֵם הֵם חֻקֵּי הַחַיִּים אֲשֶׁר לְתוֹרַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּהּ הִיא מִתְבַּלֶּטֶת. התורה היא גם ההשפעה הממשית, וגם ההשלמה של החכמה האלוהית שמתגלה במציאות בכל סוגי ההופעה. לא יתכן שחכמה עליונה כזו לא תבוא לידי ביטוי בכל מלוא הפירוט ובמירב ההופעות האפשריות. בדומה לעבודת השראת השכינה במקדש שנעשית באמצעות פירוט מדויק של הכלים, גודלם, תכולתם, צבעיהם, חומריהם, מקומם והמלאכות השונות שצריכות להיעשות בהם. התפקיד הגדול של התורה הוא להאיר את כל תחומי החיים באמצעות החכמה האלוהית הגדולה, לתת להם משמעות ברורה ובולטת של קדושת החיים, האדם והעולם.

הַתְּשׁוּבָה אֶל הַטֶּבַע הַיִּשְׂרְאֵלִי, הַהוֹלֶכֶת וּמְפַעֶמֶת בְּהִתְעוֹרְרוּת הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית וְתִקְווֹתֶיהָ,^[273] אַךְ הִיא תָּבִיא אֶת הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה אֲחוּזָה בְּחָכְמַת יִשְׂרָאֵל הַמְצֻמְצֶמֶת וּקְשׁוּרָה גַּם יַחַד בְּחָכְמַת אֱלוֹהִים חַיִּים הָעֶלְיוֹנָה. הרב לא ראה בתשובה רק מושג חשוב ומעניין, אלא גם מציאות של חיים. התשובה הראשונית היא עצם ההתעוררות לכך שהמצב לא טוב, והוא דורש שינוי. עשייה היא התנערות מעפר, תשובה אל הטבע שמבקש בריאות, טוב, צדק, יושר ושמחה. גם תשובה שלמה צריכה להתחיל מדבר חלקי, שעדיין לא נודע בקרבו המקור האלוהי והכיוון השלם. בתקופתו של הרב הייתה תנועה של מלומדים וחוקרים נכבדים, שלא כולם הקפידו על שמירת מצוות כראוי. תנועה זו התפרסמה בשם 'חכמת ישראל', הם עסקו במורשת היהדות מתוך מבט מדעי ביקורתי. העולם הדתי הביט עליהם בעין שלילית, מפני שהעיסוק שלהם בתורה לא היה מתוך הזדהות, על מנת לשמור ולעשות, אלא מתוך סקרנות אובייקטיבית, מחקרית. הרב הכיר בכך שיש מקום למחקר מדעי והבנה טובה, אך כאשר המחקר עומד בפני עצמו, ללא רצון לשנות את המציאות על ידי הלימוד, ללא הוקרה והזדהות עם התורה כדבר ה', הוא אינו מספק, מפני שהוא עוסק רק בהבנת מה שכבר קיים, ואינו יכול להבטיח את ההמשך. כדי שחכמת ישראל לא תהפוך לחפץ מוזאוני היא חייבת להיות קשורה בחכמת אלוהים חיים עליונה, שבה נמצאת כל החיוניות. באופן דומה גם את הרעיון הלאומי אסור לתפוס רק במובן המצומצם של ניסיון להסתדר בין האומות, אלא כמהלך היסטורי שנועד להכין את ההתגלות של חוכמת אלוהים העליונה, כמהלך שקשור אל היסוד העמוק ביותר שבנשמת היחיד והכלל.

שֹׁרֶשׁ הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לַתּוֹרָה בְּכָל מִלּוּאֶיהָ, שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁל הַחֹק הַכָּתוּב וְהַמָּסוּר וְשֶׁל כָּל תְּכוּנָה יְקָרָה, התורה גם מחנכת ומביאה להופעת התכונות הטובות. למשל הציווי: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), הוא לא רק חוק מסוים מתוך קובץ חוקים, אלא תכונה יקרה המשנה את היחס לכל מצב בחיים. כָּל מִדָּה הֲגוּנָה וְכָל רַעְיוֹן נָאֶה, וְכָל יְצִירָה טוֹבָה וְחַיָּה, החכמה העליונה היא המקור המשותף גם לענייני מוסר ונטיות רוחניות של חסידות וצדקות, וגם לפרטי המצוות המעשיות, הַיּוֹצֵאת מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל וְנוֹבַעַת מִצֶּלֶם אֱלוֹהִים אֲשֶׁר נָתַן בָּאָדָם, וּמִנִּשְׁמַת חַיִּים אֲשֶׁר נָפַח בְּאַפָּיו מֵרוּחוֹ הָעֶלְיוֹן, "וּמַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח" (עי' לעיל פרק מו הע' 50). השראת הרצון האלוהי כלולה בנשמת האדם מראשית היצירה. זהו קשר עמוק וחזק, הוא אינו עניין של מותרות שאינן הכרחיות או מושא למחקר ביקורתי, גם לא מקור לגיבוש זהות לאומית, אלא עניין מהותי והכרחי לאדם.

עַל כֵּן מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יוּכַל לְתָאֵר כַּמָּה גָּדוֹל הוּא אוֹצַר הַחַיִּים, תִּקּוּן הָעוֹלָם, הַצָּלַת הַנְּשָׁמוֹת, משקיעה וניוון, או התבוללות שהיא סוג של התאבדות לאומית, כָּל הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל וְכָל הֲדַר הַתְּשׁוּבָה, הַגָּנוּז בִּתְחִיַּת הָאֻמָּה, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּלֶּמֶת בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. כאשר הרב כתב את הדברים היה בארץ רק ישוב קטן, שלקח סכומי כסף גדולים מהממון של הברון רוטשילד, עבור מספר בטלנים שלא התאמצו מספיק כדי להיות רווחיים. לכן הרב מדבר על ערך הדברים גם כאשר הם בגולמיותם. אמנם זה לא ביטוי לשבח, אבל הוא כן מבטא ממשות ראשונית שיש בה ערך, גם כאשר היא לא נעשית מתוך מודעות שלמה, כשם שילד מפתח יכולות מוטוריות ושכליות, גם בזמן שהוא רק עוסק במשחק, או אפילו בניסיונות התרסה ובחינת גבול הסבלנות של ההורים. התפיסה של הרב היא מאוד כללית ועליונה, לגמרי לא פשוט להחזיק אותה בלב כאשר נתקלים בבעיות היום יומיות, אבל צריך להתאמץ ולזכור את הדבר העיקרי, את המטרה הכוללת העליונה הרחוקה שהיא התפתחות, צמיחה ובניין.