פרק סו

בפרק זה הרב משווה בין היהדות לתרבויות המפותחות והמשוכללות בעידן הנאורות ועומד על הנקודה העצמית שקיימת ביהדות: מציאות הנבואה והקשר עם הא-ל. קשר שיש בו גדולה וודאות למרות שהא-ל עצמו לעולם נשאר מעבר להשגה.

אֶל מַעְיַן הַנְּבוּאָה הִנְנוּ נִקְרָאִים, אל הקשר המיוחד עם ה'. יש אנשים טובים בעלי יושר פנימי וטוהר מוסרי, שמסתפקים בכך שהחיים יתקיימו בהרמוניה לצד הרצון האלוהי שברא את המציאות. אך זהו רק שלב הקיום הבסיסי – "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ" (תהלים קיח, ה). לעולם לא נוכל להסתפק רק בתיקון הפגמים והעוולות, החזון השלם הוא – "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ". האופק שלנו הוא קרבת אלוהים לא רק כנצרכוּת הקיימת בשעת צרה, או בזמנים של שאיפה ותפילה, אלא שהחיים בכללותם יהיו חיים של נבואה – "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, יט).

צִחֵי צָמָא אֲנַחְנוּ, העידן המודרני מתאפיין בשורה של הישגים חומריים, ישנה התקדמות אדירה במדע, בשכלול המוסדות החברתיים, החיים נעשים יותר נוחים וגם תוחלת החיים עולה. אבל יחד איתם גדלה גם רמת האחריות של האדם, ופעמים רבות הוא מגלה שהוא לא מספיק יציב כדי לבסס על עצמו את הקיום של העולם. ללא קרבה למקור השלמות, המשגיח, והמושיע, הוא חש בבדידות קיומית כמו שתיאר הנביא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אֱלוֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח, יא). דווקא כאשר לא יהיו יותר צמאים ורעבים, מסכנים וחולים, יורגש יותר הצימאון לא-ל חי, לחיוניות הקשר עם אלוהים, מפני שעיקר חיי האדם הוא משמעותם על פי צלם אלוהים שבו, ולא רק היותו יצור ביולוגי. אֲבָל מַעְיַן גַּנִּים מְקוֹר מַיִם חַיִּים לְפָנֵינוּ הוּא. הגאולה ההולכת ומתפתחת לנגד ענינו, מחזירה אותנו למצב הראשוני המתוקן של הקשר הישיר עם הא-ל בגן עדן, בטרם נכנע האדם לפיתוי הנחש וחשב שעץ הדעת – ההשכלה –מעמידה אותו כנגד הא-ל.

הַחֲפָצִים הַטּוֹבִים שֶׁכָּל הַסֹּלֶת הָאֱנוֹשִׁית מִתְפָּאֶרֶת בָּהֶם, וְשׁוֹקֶקֶת אֲלֵיהֶם, תָּמִיד בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל עֵת, מִתְחַדֶּשֶׁת בַּהֲמוֹן חִדּוּשֶׁיהָ, בְּמַעֲשֶׂה וּבְהַכָּרָה, בִּשְׁאִיפָה וּבִנְטִיָּה, כֻּלָּם הִנָּם גַּם חֲפָצֵינוּ. האידאלים של בחירי האנושות, אנשי המוסר, הרוח והמדע הטובים ביותר, המשתכללים ומתעלים בכל דור, אינם שונים בעיקרם מהאידאלים שלנו. אולם אם ישנה זהות בין האידאלים של התרבות האנושית הכללית לבין האידאלים שלנו, עולה שאלה: במה אנחנו מתייחדים? ואכן במאה התשע-עשרה רובו המוחלט של העם היהודי חי באירופה. הרעיונות העיקריים של התרבות האירופית היו רעיונות של התפתחות וקדמה, שוויון וחופש, צדק ומוסר, בריאות והשכלה. נוצרה חקיקה שמטיבה עם הציבור הרחב, חילקו את ההון והקרקעות בצורה צודקת יותר; נבנו בתי חולים, בתי ספר, ספריות ואולמי קונצרטים. על רקע זה יהודים רבים נטו לשתף פעולה עם תנועות הקִדמה הליברליות. הניסיון להשאיר את היהודים בתוך הקהילה במסגרת אורח החיים היהודי נתקל בשאלות קשות, רבים תהו לעצמם מדוע להישאר בקהילה היהודית ולהתבודד, כאשר כל העולם נראה יותר מוסרי וטוב. בזמנים קדומים היהדות אכן עמדה במאבק קשה מאוד עם האומות האליליות והתרבויות הברבריות והאכזריות. החברה הכללית הייתה מקולקלת, שלטו בה עריצים בעלי זרוע ואכזרים, וברור היה שאין עניין להתקרב אליהם. אולם מאבקים אלה כבר הוכרעו, היהדות כבר הביאה בשורה מוסרית לעולם והאירה את פני המזרח והמערב גם יחד. עברו למעלה משלושת אלפים שנה, ובמאמץ נורא ואדיר העולם קיבל את ערכי המוסר והשוויון. נדמה היה שליהדות כמערכת ערכים, כתפיסת עולם רוחנית נפרדת כבר אין יותר מה לתרום, וכעת ערכי היהדות משותפים וזהים לערכי התרבות הכללית. היהודים הסתכלו על העילית התרבותית, על הסופרים, המדענים ואנשי הרוח, ולא ראו סיבה שלא להצטרף אליהם. לא היה מדובר באיכרים נבערים מדעת שעורכים קרבות אגרוף או קרבות כלבים ותרנגולים, אלא במהפכנים הגדולים שמקדמים את כל התרבות האנושית. באמת חלק מהיהודים שהצטרפו גם הצליחו להשתלב, עד גבול מסוים, ואף כיום יש יהודים שמצליחים בכך. אמנם רבים מהם אינם שומרים מצוות, וכמובן שלעזיבת היהדות יש גם היבט לאומי לא נעים של פרישה מהעם. ההתבוללות נתפסה כסוג של בגידה, במיוחד בדורות שבהם האומות לא הציבו זאת כתנאי להצטרפות. אך טענה זו לא הצליחה כדי לעצור את התהליך. הרעיון שעומד בבסיס הייחודיות היהודית לא היה מספיק ברור, לעומת הדברים הגדולים שדרשו תיקון וכן היו מובנים. המצב הרוחני המיוחד שקיים בישראל – רוח הקודש, השראת שכינה ונבואה, אינו מוכר, ונתפס כלא רציונלי.

לכן מסביר הרב שלמרות הדמיון עדיין ישנו הבדל: אֲבָל עוֹד עֶלְיוֹן מִכֹּל, הוּא מַה שֶׁאָנוּ חֲפֵצִים, וּמַה שֶׁאָנוּ מְגַשְּׁמִים בַּחַיִּים, מַה שֶׁלֹּא יִגָּרַע כֹּחוֹ גַּם אִם תְּקוּפוֹת עוֹבְרוֹת וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵבִין. הייחודיות היהודית בולטת באורח החיים, בקיום מצוות שיש להם משמעות מעבר לעצם המעשים הטובים והמוסריים. המצוות מעדנות את האופי האנושי, ומעמידות את האדם על המסילה הנכונה, אבל מעבר לכך הן גם מבטאות את עצם הקשר עם הא-ל על ידי הביצוע והיישום של הצו והאומר האלוהי.^[267] אמנם אנו רחוקים מהנבואה, מהמקדש ומהניסים הגלויים שניתן היה לחוש בהם, אבל אנו ממשיכים לקיים את המצוות לפרטיהן, מפני שידיעה והבנה אינם תנאי לקיומו של דבר. סֵתֶר רָז קָדוֹשׁ שׁוֹכֵן בָּנוּ. סתר הוא גורם חיצוני שמכסה על דבר עצמי, לעומת זאת רז, הוא דבר נעלם מצד עצמו, כטבעו של כל דבר קדוש (עי' מהר"ל דרך חיים ה, ט). העניין הנסתר והנעלם שקיים בתורה ובמצוות הוא הרצון בקרבת אלוהים. הוא נעלם גם מצד עצמו וגם מצד מאורעות החיים, לכן "בשעה שהקדימו ישראל נַעֲשֶׂה לנִשְׁמָע, יצתה בת-קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?" (שבת פח, א); הרז הוא היכולת לממש את הנטייה הנפשית העצמית לקרבת אלוהים, לפני ההסברים הרציונליים. נְשָׁמָה חַיָּה מְיֻחָדָה שְׁרוּיָה בְּקִרְבֵּנוּ. בתוך האדם ישנם דברים עמוקים שהוא לא מוכן לוותר עליהם, גם אם הם לא הבשילו למודעות גמורה. בספרות הקבלה מתוארות חמש מדרגות רוחניות של קשר עם המקור העליון: 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה' ו'יחידה'. מבחינה מהותית ה'נשמה' היא מעבר להופעה (עי' ספר 'נפש החיים' שער א, יד). כל שכן שורש הנשמה, ה'חיה' שיש בה חיות כללית, שהיא נעלה מיכולת התפיסה שלנו. כך גם בחיי האומה, 'כנסת ישראל' היא ההופעה הממשית של הכוחות העליונים, וגם כאשר הפרט היחיד, או בני דור מסוים חוטאים וגולים, הם לא יכולים לנתק את עצמם מסגולת ישראל: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם – אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם" (ויקרא טז, טז; יומא נו, ב).

מֵרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ זוֹרְמִים וְנוֹשְׁבִים רוּחוֹת, וְהִנָּם בָּאִים עָדֵינוּ, רוחו של משיח עלומה, רחוקה ועליונה, אך מעט מזעיר ממנה מגיע עד המציאות. היא מניעה תהליך של התעוררות ומנערת את הסדרים הגלויים והסמויים שהיו מקובלים אלפי שנים. תפיסת העולם משתנה גם ברבדים הגלויים של תחומי המדע, החברה והתרבות. מתחלפים משטרים, סדרי שלטון וערכים. במשך אלפי שנים היה משטר מלוכני על גווניו ובתהליך קצר מאוד במונחים היסטוריים – תוך עשרות שנים בודדות – כל אזרח נעשה שותף שיכול להביע את דעתו ולבקר את השלטון. דבר דומה קרה גם ברעיון הלאומיות, ובהוויה היהודית הישראלית: הִנְנוּ מִתְקוֹמְמִים, מִתְנַעֲרִים וּמְבַקְּשִׁים חַיִּים חֲדָשִׁים, חִדּוּשׁ יָמִים כְּקֶדֶם, התחדשות החיים הלאומיים בארץ ישראל יוצרת אפשרות להגשים את מאווי הנשמה בחיים, משום שארץ ישראל היא המקום הראוי לקיום המצוות: "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" (רמב"ן, ויקרא יח, כה). הבקשה של "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), איננה בקשה לחזור למציאות שקדמה לכל התפתחות מדעית ותרבותית, אלא לכך שגם מהות ואופן חידוש החיים היהודיים יהיו באותה עוצמה ושאיפה שהיו בזמן הכניסה לארץ – ימי הכיבוש, ההתנחלות והקמת המלוכה, עם מוסדות הנבואה והסנהדרין שיכלו להתכנס ולעיין ביסודות התורה, ועל בסיס המסורת הכתובה והמסורה, לחדש את פני ההלכה, המחשבה, הערכים והמוסר. עַל יְסוֹדֵנוּ אָנוּ, עַל יְסוֹד אֶבֶן פִּנָּתֵנוּ, אבן פינה צריכה להיות גדולה וחזקה כדי לתת יציבות לבניין כולו. מטבע הדברים אבן גדולה אינה נוחה לסיתות ועיצוב כדבר מוגדר וברור, לכן הנטייה הטבעית של העוסקים במלאכת הבניין היא להתרחק ממנה. אך כאשר מבינים את מקומה ואת תפקידה, רואים שאין צורך לעצב אותה, היסוד העמוק טמון ונסתר בתוך האדמה ומועיל לבניין כמות שהוא: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב). יותר קל לבני אדם עם הגדרות ברורות ומובנות, אבל הדברים העמוקים נותנים יציבות כמות שהם, גם אם הם לא ברורים דיים. עַל יְסוֹד אֵיתָן רָשׁוּם זֶה, לא על בסיס חיקוי למה שעשו עמים אחרים, אלא על בסיס אבות האומה – אברהם אבינו המכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א; עי' בבא בתרא טו, א), הנביא הראשון שמתוך חיפוש ומאמץ נגלה אליו הא-ל. הוא הטביע בנו את יסודות האמונה בא-ל אחד מופשט, ויחד עם זה רב משמעות שהולך ומשרה את שכינתו עלינו כאומה, שֶׁהִנְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין לוֹ דֻּגְמָא וּמָשָׁל, גַּם אִם אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְפָרֵשׁ אֶת תָּכְנוֹ גַּם לְהָגוּת רוּחֵנוּ הַפְּנִימִי, בדומה לשם ה' המפורש שהוא התואר הנשגב מבין שמות הקודש. עצם משמעות השם היא מעבר למה שמבוטא באותיות, אנו מתקשים לפרש לעצמינו מהו אותו העניין, לנסח ולהביע אותו במילים, ואף על פי כן איננו הולכים שולל אחר האומרים שמה שלא מובן אינו קיים. גם באדם שנברא בצלם אלוהים, יש משהו מאותה התעלומה. ניתן להגדיר אותו כיצור ביולוגי, ביוכימי, תבוני, או בעל רצון, ואף על פי כן אין הסבר אחד ברור מהו האדם.

הַתַּעֲלוּמָה אֵינָהּ מְמִיטָה אָסוֹן שֶׁל סַפְקָנוּת עַל הַוַּדָּאִיּוּת הַנִּמְצָאָה בִּגְדֻלַּת חַיֶּיהָ. למרות המסתורין, גדולת החיים כה ודאית ומוחלטת, עד שהספקנות לא חלה עליה, היא איננה נפגמת בכך שאנו אומרים שיש תעלומה בהגדרות עצמן. בדברי המקובלים החכמה האנושית הטבעית מתוארת כעיגול, מפני שהיא מתבססת על החוקיות שקיימת במציאות, על הֶקְשרים של סיבה ותוצאה – כמו התנועה הסיבובית הקבועה שבמסלול הכוכבים המשפיעה על מחזור החיים. לעומת זאת התורה והנבואה, מתוארים כקו ישר, כלומר – מגיעים בהתגלות אלוהית ישירה, ולא מתוך מחקר אנושי של ניסוי וטעייה והסקת מסקנות (עי' קל"ח פתחי חכמה יג; אורות הקדש ג, יח). ממילא גם חידוש החיים סביב הקשר עם הא-ל הוא שונה: מצד החכמה הוא דומה לקשר חברי ענייני, סביב תועלת שימושית, כבוד, הערכה וחיבה. אך התורה והנבואה בישראל יוצרים קשר אישי ומוחלט עם הא-ל, בדומה לקשר משפחתי – "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלוֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), גם כאשר אתם חוטאים ועובדים עבודה זרה (קידושין לו, א). החזון שהציג משה רבינו הוא שהנבואה תהיה בפועל בקרב כל ישראל "…וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים…" (במדבר יא, כט), זהו חזון אחרית הימים: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה', כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו לא, לג). בשלב העליון של הגאולה כל אחד ידע את ה', לא במובן של ניסוח התעלומה, אלא במובן של עצם הקשר אתו. אם ישאלו את הנביא מהו ה', ברור שהוא לא ידע, החידוש העיקרי הוא עצם גילוי הקשר, ודאותו וגדולתו, על אף היותו תעלומה.