פרק סה

ישנן שתי תפיסות עיקריות ביחס לדרך שבה ניתן ונכון להשפיע מבחינה ציבורית: תפיסה אחת, שיש לפעול מלמטה למעלה, לשכנע עוד אדם ועוד אדם, עד שהקהל כולו או לפחות רובו יזדהה עם דרך מסוימת וכך החברה בכללותה תשתנה. ביטוי מוכר לתפיסה זו הוא הפצת היהדות באמצעות הסברה בדוכנים, הדפסת חוברות פופולאריות וכרזות, עריכת סמינריונים להחזרה בתשובה, או השתלבות אנשים פרטיים במוקדי כח ופעילות ציבורית. פעילות זו כשלעצמה יכולה להיות טובה ונכבדה, מפני שיש ערך בהטבת חיו של כל אדם, יש ערך בכל קצין מוכשר בצבא או מהנדס ורופא המוכשרים לכך. אבל ישנה תפיסה נוספת הסוברת שהיעד המרכזי צריך להיות הראש, ואחריו ימשך כל הגוף. תפיסה זו דוגלת בפעילות בקרב העילית החברתית של אנשי הרוח, יצירת מפנה תרבותי שילך ויתפשט עד לציבור הרחב. לעתים נדמה שאנשי שררה ובעלי הון, פוליטיקאים ואנשי ממשל, הם בעלי ההשפעה העיקריים. יש שרואים באנשי תקשורת, מובילי תודעה ציבורית, ומכריזים 'הטובים לתקשורת', כפי שבעבר הכריזו 'הטובים לטיס'. אך זה לא לגמרי נכון; בסופו של דבר גם אנשי השלטון, בעלי השררה והציבור הרחב, מוכרחים להיות ניזונים מבחינה ערכית ורוחנית דווקא מאנשי הרוח והמדע, האומנים והסופרים. אמנם אנשי התקשורת מסייעים לעיכול הרעיונות, אך הם אינם מקור הדברים. לכן המוכשרים קרואים דווקא לגדולה רוחנית, הם צריכים לפנות לשדה המחקר, לפיתוח ההגות וההשקפה בכור היצירה של ערכי האומה והציבור. גם הלימוד היומי הקבוע של בעלי הבתים העוסקים ביישובו של עולם, או של כל בחור בשנות לימודיו בישיבה, צריך להיות מכוון להתמודדות עם ערכים, מושגים, ותפיסות עולם אחרות – גם אם הם מוצגים בכלים הרסניים, כפרניים ומבזים, ומעוררים בנו התנגדות נפשית – מפני שבעומקם ניתן למצוא ניצוצות של תביעה לצדק, וצימאון לקרבת אלוהים.

וּכְשֶׁהָאוֹרָה^[254] מִתְגַּבֶּרֶת בַּנְּשָׁמָה בְּרָאשֵׁי הָאֻמָּה, בִּבְחִירֵי הַבָּנִים, אלו שנאמנים לערכי המסורת של אבות האומה, בִּגְדוֹלֵי הַכִּשְׁרוֹן, הוֹלֵךְ הַזֶּרֶם וּמַשְׁפִּיעַ. הרעיונות והערכים של אנשי הרוח, מכוונים את החברה הכללית באמצעות הצינורות השונים של המנהיגות: הרוחנית, החברתית והפוליטית, וגם בקרב השדרות הרחבות של עמי הארץ, כלומר אלו שעוסקים בעיקר בצרכי השעה ופחות בענייני הרוח. ההשפעה יכולה להיות לטובה ולעתים לצערנו לרעה – כאשר הערכים והרעיונות של אנשי הרוח אינם טובים, כמו שכתב הרב במאמרו 'הדור', שהמחלה הרוחנית שבה לוקה הדור החדש מתחילה אצל גדולי המחשבה.^[255] לפני כמאה שנה רובו הניכר של העם היהודי שמר תורה ומצוות, הן באירופה והן בארצות המזרח, למעט מספר קהילות קטנות במערב אירופה. מי שהתחיל את המשבר הרוחני שגרם למפנה לא היו ההמונים עצמם, אלא אנשי הרוח. במידה מסוימת היו אלו אנשי חזון, שלא תמיד התכוונו להיות מנהיגי ציבור, אבל הציבו בפני ההמון היהודי רעיונות ומטרות שונים מאלה שהיו מקובלים, וגם דמות אחרת של יהודי אידאלי. הם העזו למרוד במסורת ולשבור את המסגרות, על אף הדילמות הקשות והתסביכים הנפשיים. הם סבלו מהתנכלויות, נידויים וחרמות, ואף על פי כן, בתהליך שלעתים נמשך כמה עשרות שנים, הם סחפו אחריהם המונים מפני שדבריהם התאימו לדרישות המציאות, לפחות בשלב הראשון. הם דיברו בשם המודרנה, בשם ההיגיון הבריא שמתקומם כנגד הניסיון להישאר כפופים לדפוסים הישנים. הם פרצו דרך חדשה והציבו את ההזדמנות להיות שונה וייחודי, כל אחד בדרכו. היו שקראו להתבוללות, והיו שהסתפקו בהחלפת הזהות היהודית בזהות הלאומית. שילובים שונים של רעיונות חדשים יצרו אורח חיים ואופי יהודי חדש, והם אלה שהניעו את המוני היהודים לנטוש את המסורת ארוכת השנים, בזמן יחסית קצר מבחינה היסטורית.

רעיונותיהם של מפיצי תנועת ההשכלה, מפיצי תנועת 'חכמת ישראל', ה'בונד' והתנועה הלאומית היו פורצי דרך. אחד העם^[256] לא היה מנהיג ציבורי או פוליטי, הוא לא עמד בראש מפלגה באופן רשמי, אך מבחינה אידאית הוא היה מנהיג. משנתו עמדה בבסיס נאומיהם והשקפתם של המנהיגים הפוליטיים. ציוני רוסיה כמו ביאליק, אוסישקין,^[257] ד"ר צ'לנוב^[258] וד"ר חיסין^[259] הלכו בעקבות התשתית הרעיונית שהוא יצר. חיים ויצמן כינה את 'אחד העם' "מורה הדור" ('מסה ומעש', שוקן 1962). בדומה לכך, גם מרטין בובר^[260] לא היה חבר בתנועה פוליטית מסוימת אלא הוגה דעות, שכתביו ודבריו השפיעו השפעה מרחיקת לכת על מנהיגים רבים. כך גם פרופסור ליבוביץ^[261] בהגותו המרדנית, בנכונותו לפרוץ דרך לטוב ולרע, השפיע השפעה של ממש על חוגים רחבים, שבסופו של דבר התגלגלו גם למעשים פוליטיים, חברתיים וציבוריים.^[262]

הַחַיִּים הַגְּדוֹלִים מַתְחִילִים שׁוֹטְפִים מִתְגַּלִּים בַּחוּגִים הָרוּחָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים, רוב אנשי החברה חיים 'חיים קטנים', כלומר עוסקים במלאכתם יומם ולילה מתוך דאגה טבעית ללחם ומים. אלו הם יסודות הקיום האנושי, ואף שההכרח לא יגונה – הוא עדיין הכרח. לעומת זאת ערכים חדשים נוצרים בקרב אנשי רוח ומבטאים את התוספת המשמעותית הגדולה שנבנית על גבי יסודות ההכרח, את הגדולה שיש בחיי חירות הרצון והבחירה. מוֹתר האדם מן הבהמה הוא החיים הגדולים, מה שרצוי ונכון לא רק מבחינה אובייקטיבית, אלא גם מבטא צלם אלוהים. כאשר האדם נאלץ לבנות בית כדי להתגונן בפני מזיקים ופגעי מזג האוויר, הוא לא חייב לבנות דווקא היכל גדול ויפה, אלא שהוא מעונין לבטא את הכישרון והערך הרוחני שמעבר ליכולת ולצורך הבסיסי. הורדוס השקיע רבות בבניין בית המקדש, ומכיוון שהוא היה אדם חזק התוצאה הייתה מופלאה; הוא אמנם עשה זאת לשם עצמו, כדי שיכבדו אותו, ואף על פי כן אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (סוכה נא, ב). הקב"ה כמובן לא צריך היכל מפואר, אבל אנחנו כבני אדם מרגישים צורך לבטא את הגדולה האלוהית. יש אנשים שמזלזלים ביופי ובפאר וקוראים להשקיע כספים במטרות רווחה וצדקה, ובאמת תמיד יש למי לתת, ואף על פי כן הכישרון הגדול של האדריכל צריך לבוא לידי ביטוי בהדגשת הערכים העליונים של החברה, גם אם זה על חשבון עניינים חשובים אחרים. בני אדם צריכים לבטא גם את הצד הגבוה שבחיים, ולכן הם קונים בגד יפה לכבוד אירוע חשוב ולא מוותרים עליו עבור נזקקים. בַּסִּפְרוּת, שהיא כלי הביטוי של בעלי כישרון המתארים את המציאות לגווניה השונים, את החיים ואת המוות, את התקוות ואת האכזבות. בַּחֶבְרָה, במוסדות החברתיים השונים, בַּתּוֹלָדָה, בתולדות הזמן, בעיצוב המאורעות ההיסטוריים וּבַמֶּזֶג, בִּנְעִימוּת הַנְּפָשׁוֹת וּבְרַחֲבַת הַלֵּבָב. בקשרים הנוצרים בין החלקים בחברה. כאשר ישנה הארה רוחנית גדולה, נוצרת תחושה עמוקה של רוחב לב, הבנה, והזדהות סביב עשיית דברים גדולים ביחד, גם כאשר ישנן מחלוקות בדעות. למשל בעיתות מלחמה נוצרת ערבות הדדית ולכידות. אנשים לא מדקדקים מי עומד לפניהם, מהן דעותיו ומהיכן הוא בא, אלא בעיקר לְמה הוא זקוק ואיך ניתן לעזור לו. לעומת זאת בעיתות שלום, ישנם המדגישים בעיקר את המחלוקות, לעתים עד כדי שנאה ופירוד לבבות.

זֹהַר עֶלְיוֹן מַתְחִיל פּוֹרֵשׂ זִיו עֲנָנוֹ וְהוֹד כְּבוֹדוֹ, על ידי הרעיונות הנוצרים אצל אנשי הרוח, מתפשטת ההארה לכל מחנה ישראל. אחד מהביטויים הספרותיים הגאוניים של חז"ל שהסופר ש"י עגנון^[263] מאד התפעל מהם היה הביטוי: "אתה נגלית בענן כבודך",[264] מפני שהוא מבטא את הקשר עם הנסתר העמוק, ויחד עם זה גם מאוד נוכח ומשמעותי. מבחינה מסוימת, לעולם אנו עטופים בענן – אין לנו גישה ישירה לבורא עצמו, אלא רק לגילוייו. מה שמתווך בין הבורא לנברא זו ההארה הפנימית. ההוד המבטא יופי פנימי, נסתר, השונה מההדר החיצוני שביופי הגלוי. וְשֵׁם ד' הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ וּמִתְרָאֶה עוֹד עַל עַמּוֹ. השם המפורש לא נודע לאבות,^[265] מפני שהם חיו כיחידים ואילו השם המפורש מתגלה בחיי הציבור, כהארה הנמשכת ומתרחבת מראשי האומה דרך הציבור הרחב על כל דרגותיו והמוניו, עד ל'פרולטריון', בני המעמד הנמוך מבחינה תרבותית ורוחנית, כמו שהסביר הרב במאמרו 'למהלך האידאות בישראל'.^[266]

הַסְּגֻלָּה הַגְּנוּזָה מִתְבַּצְבֶּצֶת וְעוֹלָה נֶגֶד כָּל שׂוֹטְנֶיהָ, המתנגדים לתחיית האומה ומטים את דרכה לכיוונים אחרים, וְכוֹפְרֶיהָ, בעלי התפיסה המרכסיסטית החומרנית שסוברים שהתחייה לא אפשרית מפני שלדעתם מה שמכתיב את השינויים זו הסביבה החיצונית. כנגדם הרב מעמיד את הסגולה, את הארת הרוח. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד' נִקְרָא עָלֶיךָ", וְ"כָל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ד'". ההמונים לא יצטרפו מכח כפייה חיצונית, אלא מפני שמנהיגי הציבור ידעו לחשוף ולגלות גם אצלם את הסגולה, את כישרון הגדולה והאומץ. כבר היום מדינת ישראל משגשגת ונחשבת לפלא עצום בעיני מאות מיליוני בני אדם, למרות שהיא הוקמה על ידי שרידי חרב, פרעות ומלחמות. כל שכן כאשר נתעלה מבחינה מוסרית ורוחנית, להיות חברה רחבת לבב ונעימת נפש. כשם ששם ה' הגדול התגלה בעבר, כך נכונים לנו בעתיד מעמדים גדולים נוספים.