בדומה לפרק הקודם גם כאן הרב דן במידת השפעתה של הגלות על היהדות ועל היהודים. מעבר לבעיית ההתבוללות, הגלות פגעה גם בצורתו של היהודי, בלבושו, בלשונו ובאופן התנהגותו. באופן כללי יותר היא פגעה אפילו בתודעתו וביהדות עצמה כתפיסת עולם, ואף על פי כן אומר הרב שבתכנים הפנימיים היא לא הצליחה לפגוע.
הַגּוֹיִים טִמְּאוּ אֶת הַיַּהֲדוּת הַגְּלוּיָה בְּמַגָּעָם, נָגְעוּ בַּשְּׁמָנִים הַקְּדוֹשִׁים וְשִׁקְּצוּ אוֹתָם, אַבְנֵי מִזְבַּח הַקֹּדֶשׁ נִתְפַּגְּלוּ. הרב משתמש במעשה היוונים בזמן בית שני כמשל: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת כא, ב). בכל הצד החיצוני והמוחשי ניתן לפגוע, לפגל ולטמא. שיקולי הדעת הושפעו מתרבויות, ואפילו מדתות זרות. למשל, אם היה מקובל בנצרות שמושג הקדושה כרוך בסיגופים ובהתנזרויות שונות, אז זה הפך להיות 'מושג' שהשפיע, ברצון או שלא ברצון, גם על מה שקרה בישראל, יותר הדגישו את הסיגופים, ההתנזרות והפרישות מהחיים. גם התשתית ההלכתית הקיימת כיום הושפעה במידה לא מבוטלת ממערכות חוק וחשיבה שהיו בארצות אחרות, מתוך האינטראקציה עם הסביבה התרבותית, הדתית והחברתית. כמובן שלא תמיד ההשפעה הייתה באופן שלילי מפני שהיא כללה גם יצירה אפולוגטית שהבהירה יסודות חשובים. מושגים מרכזיים בתורה כמו עבודת הקורבנות או עניינים מיתיים, הוסברו לעיתים על ידי גדולי ישראל, לאור תבניות החשיבה המקובלות בתרבויות ובדתות אומות העולם (עי' מו"נ ג, לה).
אֲבָל בִּקְדֻשָּׁתָם נִשְׁאֲרוּ פְּנִימוּיוֹת הַסּוֹדוֹת שֶׁהֵם עֲלוּמִים וַחֲתוּמִים מִמַּגַּע זָר, הפנימיות עלולה להיתפס כדבר קטן, אבל בה נעשה הנס, והיא דולקת זמן רב יותר ממה שנדמה. וְדַוְקָא הַפְּנִימִיּוּת הַיּוֹתֵר נִשְׁמָתִית, כִּי הַמִּבְטָאִים אֲשֶׁר לַסּוֹדוֹת כְּבָר בָּאוּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּם. את כל הדברים הכתובים שהתפרסמו ניתן היה לתרגם לפרש ולחקור איך שרוצים, לחלל את לקסיקון המושגים והמונחים. התרגום הראשון של התנ"ך היה ליוונית,[227] אחר כך כאשר הנוצרים נזקקו לזה – גם ללטינית, וכמעט לכל השפות האחרות. עד היום אנחנו משתמשים בתנ"ך שחלוקת הפרקים שלו היא נוצרית. ספר 'מורה נבוכים' שימש את התיאולוגיה הנוצרית, תומאס אקווינס מאד התרשם ממנו ואף צטט ממנו דברים.[228] מתקופת הרנסנס ואילך פרקים מספר הזהר תורגמו ללטינית, ונכנסו לתוך אוצר הספרים של המיסטיקה והפילוסופיה. הוגי דעות פילוסופיים כמו פיקו דלה מירנדלה[229] ויוהאן רויכלין[230] למדו עברית, תרגמו ואפילו יצרו פרקים בקבלה נוצרית בלטינית עם 'נומרולוגיה', כלומר עם צורות גאומטריות וגימטריות כפי שמקובל בעברית.
וּפְנִימִיּוּת זוֹ, שֶׁהִיא נִשְׁמַת הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה, קְבוּעָה הִיא בַּנְּשָׁמָה הַסְּגֻלִּית אֲשֶׁר לְיִשְׂרָאֵל, גם של היחיד וְאֵינָהּ זָזָה מִמֶּנָּה, כָּל זְמַן שֶׁהַקִּשּׁוּר לִכְלָלוּת הָאֻמָּה וּלְצִבְיוֹנָהּ חַי בְּקִרְבּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהוּא חָפֵץ בִּכְלָל בְּאֹשֶׁר וְהַצְלָחַת הָאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרֹא בְּשֵׁם וּלְפָרֵשׁ אֶת צְפוּנוֹתָיו; על פי תיאור מבנה הספירות בחכמת הקבלה, כל מידה או ספירה כוללת את כל המידות כולן. הצד הפנימי שבאדם מורכב מנפש, רוח, ונשמה, כאשר נשמת הנשמה היא הנקודה העליונה והעצמית ביותר, שאי אפשר לשנותה, גם לא באמצעות התודעה. כל אדם נולד עם כישרונות מסוימים, במשך החיים הם מעוצבים על פי בחירתו ועל פי הצרכים והדרישות של הסביבה שבה הוא חי, אבל את התכונה העצמית הייחודית לו, אי אפשר לזייף או לחקות באופן זהה לגמרי. לעיתים אפילו האדם עצמו אינו מודע לכל עומק תכונתו ואישיותו המיוחדת ולרצונותיו השונים, מפני שלא מדובר בתודעה, או בתפיסת עולם, אלא בתכונה עצמית. בפילוסופיה של קאנט יש שני מושגים מאוד חשובים, 'אפריורי' ו'אפוסטריורי'. אפריורי זה לפני הניסיון, אפוסטריורי זה אחרי הניסיון. כלומר יש בנו רשמים ומושגים שבאים משני מקורות: דברים שנולדים איתנו ואנחנו לא צריכים להתנסות בהם, באופן מולד אנחנו חושבים בקטגוריות של זמן ומרחב, שלא באו לנו על ידי ניסיון. לעומת זאת ישנן ידיעות נרכשות, רק כאשר אנחנו מתקרבים לאש אנחנו מבינים שהיא חמה, לפני כן אנחנו לא מודעים לזה, ילדים קטנים נמשכים לאש עד שהם מבינים על פי הניסיון שיש בה גם צדדים לא נעימים. בהקשר של האישיות, אומר כאן הרב שהטבע העצמי הוא טבע אפריורי, הוא לא קשור לניסיון, לסביבה, אלא זוהי הסגולה הפנימית של הנשמה.
נקודה פנימית זו קיימת גם אצל אנשים רחוקים מתורה ומצוות. דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בדבריו של זיגמונד פרויד. במהלך שנות השלושים תרגמו בארץ חלק מכתביו לעברית. בהקדמה להוצאה העברית של ספרו 'טוטם וטאבו' כתב פרויד: "איש מקוראי ספר זה לא יוכל להעמיד את עצמו בנקל במצבו הנפשי של המחבר, שאינו יודע כלל את שפת כתבי הקודש, שהוא זר לגמרי לדת אבותיו כמו לכל דת אחרת, שאינו יכול לקחת חלק באידיאלים לאומיים, ועם זאת הוא מעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, אשר חש את עצמיותו כיהודי ואיננו מבקש שתהיה אחרת. אילו שאלוהו: מה עוד יהודי בך, אם ויתרת על כל השותפויות האלה עם בני עמך? היה משיב: עוד הרבה מאד, מן הסתם – העיקר. אך את הדבר המהותי הזה לא יכול היה היום לנסח בבהירות. הדבר הזה יהיה ודאי ניתן להכרה מדעית ביום מן הימים". פרויד ויתר על ההתנהגות והתודעה היהודיים, הוא חיבר ספר על משה רבנו במנותק מכל המסורת היהודית, וגם היה מודע לכך שיהדותו מקשה על ההכרה המקצועית החשובה לו. למרות כל זה אומר אבי הפסיכו-אנליזה, מי שהתיימר להבין כל יצור אנוש, על המודע ועל התת מודע שלו – שהיהדות מאד מהותית עבורו גם אם אינו מבין אותה.[231]
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא טוֹעֶה בְּמַעֲשָׂיו וְדֵעוֹתָיו, תּוֹכוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. זהו חידוש גדול מפני שהרב לא מדבר על הדברים החיצוניים הגלויים. הם הרי חוללו על ידי הזרים, מה שנשאר הם הדברים הפנימיים, פך השמן שבמקדש החתום בחותמו של הכהן הגדול. יכולנו לחשוב שהשמן שמבטא את האור, את הרעיונות העמוקים שבתורת הסוד, קיים רק בקרב החסידים העליונים, המקובלים הקדושים שהסתתרו מעיני זרים ושמרו על הגחלת. ואילו אנשי המעשה המשכילים שבאו במגע עם התרבויות הזרות לא יכולים להיות ערובה למקוריות הישראלית, אבל הרב אומר, שגם מי שטועה במעשיו ודעותיו, עדיין תוכו ונשמתו הישראלית קודש קודשים. יש מספר איגרות שבהם הרב נתן עצות חינוכיות לר' דוב מילשטיין, סוחר עצים יהודי מבוסס מוורשה, שבניו רחמנא לצלן סרו מן הדרך. האב התלבט האם לקרב את בניו ולתמוך בהם מבחינה כספית, או לרחק אותם ולשבת עליהם שבעה כעצת רבו האדמו"ר מפאריסוב. הרב ייעץ לו (אגרות א, קיג): "שבאמת אם היו בניו קשורים לכל הפחות לאומה הישראלית ברעיונם, והיו מחובבי ציון או ציונים, היה יותר נקל להשיבם לאיתן דרך ה'. מפני שיש יחס גדול בין ההכרה הלאומית בישראל אל שורש הקדושה באמונה ובקיום תורה ומצוות. מכל מקום גם עכשיו שהרחיקו ללכת אין התייאש מהם כלל וכלל".[232]
המציאות היהודית בכללותה חוללה על ידי הגלות והגויים, עד שכבר לא היה ברור איך בדיוק צריכה להיראות המדינה המקורית שלנו, ואיך לבנות מחדש את התרבות והשפה. דורות על גבי דורות חיינו תחת השפעה מאוד חזקה של תבניות חשיבה והתנהגויות זרות, עד כדי כך שיש כאלה שחושבים שטובתו של העם היהודי היא לוותר על הקיום הלאומי, או על חלקים ממנו. יש שמתכחשים לייעוד המיוחד של עם ישראל ומוותרים על אורח החיים היהודי. במבט חיצוני הם נראים רשעים, כאלה שאין לנו שום עסק איתם, אבל הרב מעמיד כאן קנה מידה מאד חשוב, נכבד ודק – האם העמדה שלהם נובעת מבקשת טובתו של העם היהודי, או מחולשה וחוסר אכפתיות? האם היא נובעת מתום לב, או מבוז כדי להיפטר מהנטל שנקרא ישראליות ויהדות? המתבוללים הפנו עורף לעמם ודאגו לעצמם, לא רצו לשמוע על פוגרומים ועל כך שרע ליהודים, הם שינו את שמם ואת לבושם ונתקו את עצמם מהקהילה היהודית, העיקר שלא יפגעו בהם, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. אבל יהודים רבים אחרים, גם אם התרחקו משמירת תורה ומצוות נותרו נאמנים לעמם. הם לא ויתרו על האור שבתחייה גם אם לא היה ברור להם מהו הדבר שמתעורר בתוכם ודוחף אותם לארץ, ללאומיות, לאותם היסודות העיקריים. ייתכן שהם אוהבים את היסודות האלה לא מהטעמים הנכונים, אך הדבקות וההתמסרות שלהם, נובעות מהסוד שנותר קבוע בנשמתם.
