בפרק זה הרב מתמודד בקצרה עם שאלה שהייתה מרכזית ביותר בסוף המאה התשע-עשרה: מהי מדת השפעתה של הגלות על האומה? האם הגלות שינתה את עם ישראל? וממילא לאיזו מסגרת עליו לשאוף כדי לעצב את עתידו. בתקופה זו האנטישמיות הלכה וגאתה, ויהודים רבים התלבטו כיצד להתמודד עם המציאות הקשה: האם ללכת לכיוון של לאומיות במובנה המלא, כלומר – חזרה לארץ והקמת מדינה עם צבא ומשטר, כפי שהציעו מבשרי הציונות, או שהגלות שינתה את טבעו של העם היהודי באופן מהותי, והוא אינו יכול לחזור ולהתנהל כעם עִם מדינה משלו. הגלות יצרה דפוסי התנהגות חדשים ומיוחדים, צורות חיים ותפקוד שאינם קיימים אצל עמים אחרים. במקביל לכך התכונות הלאומיות הרגילות נעלמו, היהודים הפכו לחסרי אונים ותלותיים, מבחינה נפשית וכלכלית. אנשים רבים חשבו שיהודים אינם מסוגלים להיות שליטים, חיילים, לקבל אחריות לאומית על מדינה, ומכאן המסקנה שהתנועה הלאומית היהודית איננה כי אם אשליה בלתי אפשרית.[218] לכן הועלתה אפשרות אחרת: ללכת בדרך האמנציפציה, כלומר קבלת שוויון זכויות, השתתפות אזרחית פעילה במדינות שבהם היהודים כבר נמצאים, ודרישה ליותר דמוקרטיה.
הייתה תפיסה נוספת שניסתה לשלב בין שתי האפשרויות, כלומר להתנהל כאוטונומיה תרבותית, ובמסגרתה להמשיך את חיי הקהילה היהודיים, תוך ניצול הזכויות החדשות. לעמדה זו היו שתי גרסאות, גרסה דתית וגרסה לא דתית. הגרסה הלא דתית של האוטונומיה התרבותית הועמדה על ידי שמעון דובנוב,[219] שראה בייחודיות היהודית דבר חשוב ביותר. הוא טבע בספריו את המושג: 'עם עולם' – גם מבחינת הזמן וגם מבחינת המקום. כלומר עם שייעודו ההיסטורי הוא להיות מפוזר בעולם ולהשפיע על העמים השונים.[220] הגרסה הדתית של התפיסה הזו הייתה של אנשי תנועת 'תורה עם דרך ארץ', מיסודו של רש"ר הירש, שראתה חשיבות בהעמדת קהילות יהודיות שמעורבות בתרבות הכללית, יחד עם הקפדה על כל פרטי ההלכה.[221]
לעומת התפיסות האלו, אומר הרב שאמנם הַגָּלוּת מִעֲטָה אֶת צִבְיוֹנֵנוּ,[222] את היחודיות שקיימת בזיכרון הלאומי שלנו הכולל מוסדות שלטוניים: מלכות, צבא, משפט ונבואה. הגלות דִּכְּאָה אוֹתָנוּ, לא רק במובן של השפלה ודיכוי מעשי – שכמובן ליוו את ההוויה היהודית הגלותית – אלא גם מבחינת המהות העצמית, היא מיעטה את האמונה בכוחותינו. אדם מדוכא מרגיש כל כך חבוט, כואב ומושפל, עד שהוא כבר לא מאמין שיש בכוחו לקום ולנסות דבר חדש. אֲבָל לֹא הִשְׁמִידָה אֲפִלּוּ גַּרְגֵּר אֶחָד מִכָּל סְגֻלּוֹתֵינוּ. עמדתו של הרב בעיקרה, היא עמדה מסורתית שכשלעצמה אין בה כל חידוש. אם מתבוננים במה שכתוב בתורה, אפילו בפרשיות התוכחה – עם כל הזוועה שבגלות, הגרוש והמכות השונות – התורה לא הזכירה שינוי מהותי שאמור להיות בטבעו של העם, חזון הנביאים לא התנה את תקוות הגאולה הממשית בכך שעם ישראל לא יחטא, אבל מעניין שגם בחוגים המסורתיים, לא רק של רש"ר הירש, אלא גם בקרב היהדות החרדית המזרח אירופאית שייצגה את היהדות המסורתית, הייתה סטייה מהעקרונות המקובלים. התפיסה הרווחת הייתה שהעם היהודי כמות שהוא, לא מסוגל לחזור למה שהיה ללא התערבות ניסית. עד אז אין טעם לדון בנושאים האלו, אלא לשמר את הזהות: לא לשנות את מלבושי אבותינו – כלומר את המודה האחרונה של הופעת הטטאריים באירופה. ולא לשנות לשון אבותינו – כלומר את שפת היידיש…[223]
כָּל מַה שֶּׁהוּא מוּכָן לָנוּ הֲרֵי הוּא נִמְצָא אִתָּנוּ, כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל וּפוֹרֵחַ הוּא קָטָן, קָמוּץ וְכָמוּשׁ. אֲבָל הַכֹּל יִתְגַּדֵּל, הַכֹּל יָשׁוּב לִפְרֹחַ, "יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כז, ו). הנביאים כבר הכינו אותנו מבחינה נפשית למציאות שבה עם ישראל יהיה בשפל המדרגה – מבחינת ההופעה על במת ההיסטוריה – ואף על פי כן הוא יציץ ויפרח, בגלל כוח הצמיחה הגדול והחזק. בספר הכוזרי אומר רבי יהודה הלוי שחכמי ישראל הצטיינו בידיעות מופלאות בתחומי המדעים השונים. אבל בעקבות החורבן והגלות הם אבדו ונשכחו מאתנו (סוף מאמר רביעי). ומכל מקום הדבר החשוב הוא שהכישרון עצמו לא אבד, בהינתן התנאים המתאימים דברים אלו עוד ישובו, מפני שהכישרון הנפשי והרוחני מושפע גם מהתנאים החיצוניים. בדומה לגפן שצריכה קרקע ועיבוד מתאים, בלעדיהם היא לא תניב, אולם היא תמשיך לאצור בתוכה את הקוד הגנטי ולא תהפוך לדבר אחר.[224]
בדורנו אנו זוכים לראות כיצד הארץ חיכתה לבניה, כל מקום שנעשים בו עיבודים חקלאיים פורח ונותן פירות מכל הסוגים. השומרון מלא בכרמים, זנים שהובאו מצרפת גדלים בו טוב יותר מאשר בארץ המוצא. היינות זוכים בתחרויות בינלאומיות, גם כאשר מדובר בחקלאים שאין להם מסורת משפחתית של גידול גפנים, אלא בבחורי ישיבות חסרי ניסיון שיצאו לעבד את הקרקעות. בשירה המפורסם של רחל המשוררת, 'כנרת', היא מתארת דקל מסכן השוכן על שפת הכינרת,[225] ובאמת זו הייתה המציאות בזמנה – בכל אזור הכנרת היו דקלים בודדים. כיום, הודות לשיטות המִחזור של מי השופכין, מדינת ישראל הפכה לאחת מגדולי היצואניות של פרי התמר המשוּוק לעשרות מדינות. חז"ל אמרו שקדושת הארץ והמקדש לא בטלה,[226] ויש לזה השלכות גם על כישרונות הקדושה שלנו, ככל שנחזק ונפתח את אחיזתנו בכל מרחבי ארצנו גם כישרונות הקדושה ילכו ויפרחו.
