קיבוץ גלויות ובניין המסגרת הלאומית, הם הבסיס החומרי שעליו נבנית הרוח ומתגשם החזון. באופן טבעי לצד הברכה החומרית, צומחות גם בעיות רוחניות, ולכאורה הן ראיה לצדקת דרכם של המתנגדים לציונות, אולם זו טעות חמורה. ראשית על אף הסכנות הרוחניות, הציונות היא מציאות היסטורית, שלא ניתן לשנותה באמצעות התנגדות לעצם קיומה. שנית, הבעיות הרוחניות הן רק תוצר לוואי של הגאולה השלמה. שיבת עם ישראל לארצו איננה רק חֶבֶל הצלה כדי שעם ישראל לא יטבע בים העמים, אלא היא באה להעמיד אותנו על רף הרבה יותר גבוה של הבנת ערכם העצמי של ישראל, להעמיד את התורה והאמונה על המעמד הגבוה של גאולת האדם והעולם בכללותם. העידן המודרני בכללותו עומד בסימן של התבססות חומרית שנדמית כמרידה בקודש, היא שואפת לקבע את המצב החילוני הקיים כאידיאלי ביותר, עד שנדמה שכל שינוי צריך להתרחש רק במסגרת ההישגים הקיימים וה'תקינות הפוליטית'. אבל הנשמה מבטאת את הגובה שאליו שואפים, סוג אחר של קיום זך ועצמי, שאינו תלוי רק בהתגברות על אתגרי הקיום הגופני. מהפכת הרוח העתידית, תהיה מרידה של הקודש בחול עד לתיקון השלם, ואת ניצניה אנו רואים כבר כיום.
מְקֻבָּלִים אָנוּ, שֶׁמְּרִידָה רוּחָנִית תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל, בַּפֶּרֶק שֶׁהַתְחָלַת תְּחִיַּת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לָבוֹא. באחת האגרות ששלח הרב לחותנו, האדר"ת, (אורח משפט, השמטות, סי' ד) הוא מתאר את החשש מהמצב הרוחני של הדורות הבאים, ומציין שהמציאות דומה למה שתיארו חז"ל במדרש: "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ – אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וגו' – וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים" (ספרי האזינו שיח). ההצלחה החומרית גורמת למרידה בתורה ובמצוות, מפני שנדמה שהסיפוק החומרי, השלווה והביטחון המושגים בקלות יחסית, מייתרים את ערכי הרוח. אמנם היו בדרך סיכונים וקשים רבים, אך בסך הכל בפרק זמן היסטורי קצר של כמאה שנה, ההצלחה מאוד גדולה. בגולה ההישרדות הלאומית התאפשרה רק על ידי טיפוח הערכים הרוחניים, כפי שאמר 'אחד העם': "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'שבת וציוניות', 'השילוח' תרנ"ח). אך לאחר שעם ישראל מתקבץ ומתחיל להתבסס בארצו, נוצרת תחושה שעל מנת להרגיש יהודי כבר אין צורך בשמירת תורה ומצוות. הערכים הרוחניים סיימו את תפקידם, הם כבר לא רלוונטיים ועדיף להשאיר אותם בעבר. כדי להשקיט את המצפון אפשר להסתפק בשמירה על סממנים פולקלוריסטיים. לכל היותר לשמר אותם במוזיאונים ובספריות, במקומות השקטים שלא רבים פוקדים אותם. הם אינם חשובים יותר מאוצרות הרוח האנושיים השונים, כמו ההיסטוריה של יוון או המחזות של שייקספיר, וגם מי שמעריץ את שייקספיר כבר לא מדבר בשפתו, לא לובש את לבושו, ולא חי על פי אותן אמות המידה ההתנהגותיות.
הַשַּׁלְוָה הַגַּשְׁמִית שֶׁתָּבוֹא לְחֵלֶק מֵהָאֻמָּה, לעשירון העליון, שמאד משפיע על הנורמות הרוחניות, המוסריות והמשפטיות. אֲשֶׁר יְדַמּוּ שֶׁכְּבָר בָּאוּ לְמַטְּרָתָם כֻּלָּהּ לבנות מדינה משגשגת, תַּקְטִין אֶת הַנְּשָׁמָה, וְיָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ. הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִשָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע. דברי הרב נכתבו לפני כמאה שנה, אז עוד הייתה מטרה של דאגה לחיי הנפש בקיבוץ גלויות ובניין הארץ. נדמה היה שכאשר התהליך ימוצה הוא יוכל להוות תחליף לאידיאלים שהם שאיפות הנשמה הנאצלות, וכבר לא יהיה צורך ברוח שתתווך בין חיי הנפש לחיי הנשמה. האומה תגיע למעמד של אדם בוגר ובריא השמח במצב האופטימלי שאליו הצליח להגיע, ולמעט שיפורים במצב הנתון אין לו שאיפות. גם כיום לרבים נדמה שכל המאבקים הערכיים צריכים להתרחש במסגרת 'התפיסות הנכונות' שכבר הוכיחו את עצמן, ולכן ניתן וצריך לזנוח את חזון הגאולה. לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי התפרסם בארה"ב מאמר בשם 'קץ ההיסטוריה',[43] שבו נטען שיותר לא יהיו מהפכות משמעותיות, משום שמבנה המדינה הדמוקרטית שקיים בעולם המערבי הוכיח את עצמו בהצלחה מרובה, ויותר אין לאן להתפתח.
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא סַעַר וְיַהֲפֹךְ מַהְפֵּכָה, לכאורה כאשר יש שלווה וביטחון אין סיבה למהפכה, אך הקטנת הנשמה לעולם לא תצליח, משום שאי אפשר להקטין את הנשמה עד למיגורה. ככל שהלחץ הפנימי גובר כך גם פוטנציאל ההתפרצות גדל. הנביא עמוס (ח, יא) מתאר תקופה זו כתקופה של רעב רוחני: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אֱלוֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". גם בהישגים חומריים יש ממדים רוחניים כתחושת עוצמה, כבוד וביטחון. הם יכולים להשביע את האדם לפרק זמן מסוים, בדומה להנאה שבאכילת מזון לא בריא אבל לאחר זמן לא ארוך הוא כבר לא מזין ואז ההתפכחות מאוד כואבת. נוצר משבר חברתי חמור, או מלחמה שבה כל הדמיונות על כך שהאומה כבר הגיעה למטרתה קורסים. לעתים התחושה הזו מפתיעה ומכה באדם כמו סער ומהפכה, מפני שהוא אינו מבין מדוע מה שסיפק אותו עד כה כבר אינו מספק. יש לו את אותם התארים והתעודות במשך שנים רבות, אותו חשבון בנק מנופח שעמו הוא הרגיש טוב, מכובד, בטוח, ושולט בגורלו, ולפתע זה כבר לא מספיק, מפני שהנשמה דורשת את שלה. לפעמים הסיבות להתעוררות הן חיצוניות, כאשר האדם פוגש אנשים שסולם הערכים שלהם פחות חומרי, הם נראים יותר מאושרים וזה מעורר באדם תהיות. הדברים נכונים גם ביחס למאבקים שקיימים בין תרבויות. מתוך הישגים אדירים מבחינה חומרית, התרבות המערבית מאבדת את האמונה ואת ערך החיים, ולכן כוחות חיצוניים שהתעוררו אי שם במדבריות ערב, מאתגרים מבחינה רוחנית וגורמים לסער ומהפכה. העולם המערבי נפגש עם תרבות מוסלמית אלימה, שבה המוני אנשים מוכנים להקריב את עצמם כדי ליטול חיים של אחרים. ישנם אנשים אירופאים ואמריקאים מלידה שמתנדבים לארגוני טרור אסלאמיים, ולא משתלבים בזרם החיים הרגיל שיכול לתת להם ביטחון.
וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקֹדֶשׁ עוֹלָמִים, בְּאוֹר ד' וּבְתוֹרָתוֹ, לא מדובר על חזרה בתשובה במובן הדתי ההלכתי, אלא קודם כל על חזרה לחיפוש אחר משמעות. הנשמה מבטאת את אותו הגובה שאליו שואפים, סוג אחר של קיום זך ועצמי, שאינו תלוי רק בהתגברות על אתגרי הקיום הגופני. מהפכת הרוח העתידית שאת ניצניה אנו רואים כבר כיום, תהיה מרידה של הקודש בחול, על ידי הקודש שנוגע לכל העולמים, מהחומרי עד הנשמתי הנשגב ביותר, עד לתיקון השלם והאיזון שבין הכלים לאורות הגבוהים. בְּחֵשֶׁק הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, כנגד הימים שלא היה בהם חפץ, יהיה חשק לתוספת אורה רוחנית. שֶׁהִיא הַגְּבוּרָה הַגְּמוּרָה הַמְנַצַּחַת אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל כֹּחוֹתֵיהֶם. התורה "נאמרה מפי הגבורה" (בבא מציעא נח, ב), הקשר עם הקודש הוא תובעני ומצריך גבורה ודיוק, והם אינם דברים פשוטים ונוחים – מתן תורה היה מתוך ברקים ורעמים, זעזוע ופחד, ואף על פי כן הגבורה הזו מנצחת את כל העולמים, היא מעל ומעבר לכל סוג של הוויה ועולם שאפשר לחשוב שהוא מספק.
הַצֹּרֶךְ לִמְרִידָה זוֹ, הִיא הַנְּטִיָּה לְצַד הַחָמְרִיּוּת, שֶׁמֻּכְרַחַת לְהִוָּלֵד בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה בְּצוּרָה תַּקִּיפָה אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ פִּרְקֵי שָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁנֶּאֶפְסוּ לְגַמְרֵי מִכְּלַל הָאֻמָּה הַצֹּרֶךְ וְהָאֶפְשָׁרוּת לְהִתְעַסְּקוּת חָמְרִית. וְזֹאת הַנְּטִיָּה כְּשֶׁתִּוָּלֵד תִּדְרֹךְ בְּזַעַם וּתְחוֹלֵל סוּפוֹת, החומריות כבר לא תבטא רק צורך מסוים למזון וקורת גג, אלא תהפוך לתפיסת עולם, לערך כוללני ותרבות של חברה שלמה. תופעת החילון תתעצם בניסיון להשיל את כל האמונות, המסורות והערכים הקודמים. וְהֵם הֵם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ אֲשֶׁר יְבַסְּמוּ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל־יְדֵי מַכְאוֹבֵיהֶם. בדומה לפעולת המליחה שממתיקה את הבשר, כלומר מבליטה את הטעמים שבו, כך גם היסורים ממרקים עוונותיו של אדם (ברכות ה, א), כלומר מעוררים אותו לבחון את חייו, לגלות את טעמם וריחם העיקרי ולשפר אותם. הנטייה החומרית של האומה הישראלית, דומה לנטייה החומרית שקיימת ביסוד התרבות המערבית המודרנית, שהביאה לניסיון עוצמתי להשיל את כל האמונות, המסורות והערכים הקודמים. כפי שנכתב בהמנון הסוציאליסטי – 'האינטרנציונל': "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". העולם החדש הוא עולם של מהפכות, ייסורי חבלי משיח פותחים את כל מה שהיה חבוי ומגלים את האידאלים הגדולים של צדק ויושר, שוויון בין מעמדות, ניסיון לחלק את כל הרכוש כמעט לכולם; לבסס את העולם והרוח האנושית על מעמד חומרי כתחליף למעמד הרוחני. עד גבול מסוים זה עובד, אדם שמצליח לרכוש בית חדש מרגיש מאוד מסופק גם מבחינה רוחנית. תחושות הביטחון, השליטה והכבוד ממלאות אותו, אבל גם לזה יש גבול. הצמא לדבר ה' הופך להיות השאלה המרכזית של האדם המבוסס מבחינה חומרית. גם הציונות נתפסה כמהפכה באורח החיים היהודי, אבל אז עלתה השאלה לשם מה המכאובים של שינויי הסדרים והמעמדות, ערכי המשפחה, הסמכויות, וחיי הרוח – מה ערכם מעבר לסיפוק הרגעי של רווחת הדורות הראשונים, שחשו את השינוי המבורך על בשרם. לכן שאלת מקומו של הקודש בחיים עולה ביתר שאת. הרב העמיק לראות את שורשי התהליכים האלו כבר לפני יותר ממאה שנה, ודאג שמא כאשר הם יתעצמו היהדות ונציגיה הנאמנים לא יהיו מוכנים. ואכן הדברים הולכים ומתממשים כיום ביתר עוצמה. מדינת ישראל נחשבת כמעצמה עולמית, אחת המדינות המפותחות בעולם בתחומים המתקדמים ביותר.[44] ועלינו להמשיך ללמוד ולהעמיק כדי שנוכל להעמיד מענה רוחני ראוי לאותה מרידה.
