פרק לה

פרק זה עוסק בבירור עניין הטהרה בהקשר למציאות החיים, המשתנה בין התקופות השונות שיש לעם ישראל – מצב הגלות ומצב התחייה. הגלות אינה רק מעשה פוליטי וחברתי, ביטול הממלכתיות היהודית בפועל, אלא גם שינוי גדול במעמד הרוחני של עם ישראל ושל כל יהודי בפני עצמו. בעם ישראל, לצדדים החברתיים והלאומיים יש ביטוי גם במעמד הקדושה והרוחניות, לכן דברים אלה אינם רק הכרח כמו אצל כל עם, אלא יש להם ערך בתחום הקודש, גם לעצם קיבוץ הגלויות. כאשר חסרה לעם ישראל ממלכתו על כל מערכותיה, הסנהדרין, המקדש והנבואה – חסרים בעם ישראל דברים מרכזיים בקשר שבין הקדושה והחיים הממשיים.

הרב פותח בכלל: כָּל מַה שֶּׁמַּקִּיף אֶת הַמְּצִיאוּת בְּכָל הַדְרָגוֹתֶיהָ, בְּהַשְׁפָּעָה רוּחָנִית מוּסָרִית וּקְדוֹשָׁה, צָרִיךְ לְטָהֳרָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. כאשר אדם עוסק בדבר קטן, גם הסכנות הן קטנות. לרוב, מי שנותן שקל לצדקה לא יהיה מעוניין במיוחד שיראו אותו, כי הוא יודע שלא ישבחו אותו על כך. אולם אם אדם נותן סכום גבוה, יותר סביר שישמח שזה יוודע לרבים וכך הוא יתפרסם כנדבן. על אחת כמה וכמה כאשר אדם עוסק בקודש, מקור כל המציאות שמקיף אותה לכל דרגותיה – אדם כזה צריך לשמור יותר על טהרה.

בית המקדש מקיף את כל הדרגות בהוויה – מרום המעלה של השראת השכינה בעולם, המצריכה כוונה מדויקת ורגשות קדושים, עד למעשים הגשמיים ביותר של שחיטה ואכילה שדומה לאכילת חולין. בכך נצרכת יותר טהרה, משום שבכל אחת מדרגות אלה יכול להתערב עניין זר, והאדם צריך להכווין את עצמו לעניין שלשמו הוא בא: הַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו כּוֹלְלִים אֶת רוֹמְמוּת אֲצִילוּת הַהַשְׂכָּלָה כלומר, ההבנה השכלית מהי השראת שכינה, כיצד האלוהות מתגלית בארץ, כפי שציין שלמה המלך כשהסתיים בניין בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א' ח, כז). מהו קודש ומהי קדושה, כיצד מקדשים דבר ומי הוא הקדוש – אלו שאלות שמצריכות בירור, משום שאמונת ישראל מרחיקה כל הגשמה של הא-ל, כל הגדרה והגבלה, ויחד עם זאת קובעת שיש קדושה במקומות, חפצים ומעשים מסוימים. צריך לתפוס דברים אלה באופן אציל, עדין ומדויק. בצד זאת, המקדש כולל גם אֶת תַּחְתִּית טָהֳרַת הַדָּם, הַבָּשָׂר, בשר הקרבן שהוקרב ובכך מכפר את עוונו של האדם, ודם הקרבן שלאחר קבלתו יש להזותו במקום מסוים ובאופן מסוים, הַדִּמְיוֹן וְהָרֶגֶשׁ – מתוך מראות ההקרבה, השריפה והדם, מתעוררים בנו סוגים שונים של דימויים והרגשות; גם דחייה וגם התפעלות. פעולות אלה צריכות להיות בכוונה ורגש טהורים משום שהן עלולות לעורר בנו גם מדות רעות ואכזריוּת.[374] וּבִשְׁבִיל אֵלֶּה הַשְּׁלַבִּים הַתַּחְתִּיִּים, הַמְקֻשָּׁרִים לִכְלָלוּת הַכֹּל בְּאִגּוּד חַי, נִדְרֶשֶׁת הִיא הַטָּהֳרָה הַמְדֻיֶּקֶת. משום שאחרי הכל, אי-אפשר לחשוב על בית מקדש בלא כל הדם והבשר. אמנם, בתקופה יותר מאוחרת, כאשר תתעלה המציאות כולה, הדברים באמת ישתנו ולא יהיו קרבנות מבעלי חיים (עי' חזון הצמחונות, טו). אך כעת הדברים הם כפשטם, כפי שמתואר בהרחבה בפסוקים ובדברי חז"ל.[375] משום כך אדם עלול לחשוב שאין צורך לטבול ולהיטהר כשנכנסים להר הבית, ובטח לא משנה אם באים בנעליים מעור או מבד, כאשר ממילא עושים מעשים כה מגושמים. צריכה להיות התעוררות תשובה למראה הקרבת הקרבנות,[376] שהחוטא ידמה את עצמו במקום הקרבן, שבעוונותיו היה צריך להישחט בעצמו, וברחמנות ניתנה לו ההזדמנות רק להזדעזע ולהירתע כל-כך ועל ידי רעידת הלב הזו הוא יתקן את דרכיו. לזה נצרכת טהרה. ככל שהדבר יותר נעלה, כך יש יותר פירוט ודיוק בטהרתו.

בניגוד לבית המקדש הכולל את כל רבדי המציאות, לימוד התורה הוא עניין שכלי בלבד, ולכן הוא מצריך פחות טהרה: הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה לְבַדָּהּ, הַמְכֻוֶּנֶת אֶל הַדַּעַת, וּמְמַלְּאָה בָּזֶה אֶת תַּפְקִידָהּ, בְּתִקְוָה שֶׁמִּמַּעְיָן הָרוּחָנִי יִטְהַר הַכֹּל, התקווה היא שכאשר אדם ישיג בשכלו עניינים מרוממים זה ישפיע על כולו, גם מבחינת הרגש והדמיון. השפעה כזו, הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה כָּל־כָּךְ לִפְרָטֵי טָהֳרָה מַעֲשִׂית, "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ד' – מָה אֵשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה".[377] תלמוד תורה אינו דבר של מה בכך, לכן אפשר היה לחשוב שראוי שגם קודם לימוד תורה יש לטבול או לצום או להקפיד על נעליים מסוימות – אך למעשה אין זה כך, לא בגלל שיש פחיתות בתלמוד תורה, אלא דווקא בגלל עליונותו. תלמוד תורה אמנם אמור להשפיע על כלל האדם, אך כיוון שעניינו בתחום הדעת, הנעלה ביותר, הוא לא יכול להיטמא. לכן לומדי תורה בכל הדורות פחות הקפידו על דיני טהרה מעשית, ויותר השקיעו מאמץ בטהרת המושגים וטהרה המידות, שגם הן עלולות לפגום בתפיסת המושגים אם אינן מתוקנות.

הַחֲסִידוּת הָאַחֲרוֹנָה תנועת החסידות שייסד הבעל שם-טוב.[378] בתקופת חז"ל היו החסידים הראשונים, שהיו חסידים בכוונתם המעמיקה, ולעומתם ישנה החסידות האחרונה של האדמו"רים והחצרות שנוסדה לפני כמאתיים חמשים שנה. פָּנְתָה אֶל הָרֶגֶשׁ וְהַדִּמְיוֹן יוֹתֵר מֵאֶל הַשֵּׂכֶל וְהַמַּעֲשֶׂה, עיקר החידוש של החסידות לא היה בירור מושגים בהלכה או מחשבה,[379] אלא יותר בחוויות השמחה והחברותיות ובסיפורי מופתים המלהיבים את הציבור. בסיפורת החסידית ישנה השוואה של הצדיק החסידי לנביאים, במובן של ידיעת דברים הנעשים במקום אחר בעולם ועשיית שינויים פלאיים במציאות. זהו סוג של דימוי, לא במובן זה שהוא לא באמת נעשה במציאות, אלא כדבר שבא להלהיב את הנפש. וּבִשְׁבִיל כָּךְ הֵעִירָה הַרְבֵּה אֶת תְּבִיעַת הַטָּהֳרָה הַבְּשָׂרִית. מכיוון שהרגש והדמיון מזעזעים את האדם ובקלות יכולים להתערב בהם סיגים של טומאה. שלא כמו השכל המבקר ובוחן, הרגש הוא עיוור, כל דבר יכול להלהיב את האדם, גם אם הוא דבר שלילי. לכן נצרכת טהרה לבשר, לגוף העלול להימשך אחר הרגש והדמיון למחוזות מסוכנים.

לְכַתְּחִלָּה בִּימֵי עֶזְרָא הָיְתָה הַמְּגַמָּה לְקַשֵּׁר אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהַמִּקְדָּשׁ, גַּם בַּצַּד הַתַּחְתִּיתִי שֶׁהוּא אֶחָד מִדַּרְכֵי הַחִנּוּךְ הַכְּלָלִים שֶׁל הָאֻמָּה, וְהֻבְלְטָה הַטָּהֳרָה. עזרא הסופר הוביל את גולי בבל חזרה לארץ, במגמה לבנות את בית המקדש השני. ממילא, ענייני הטהרה והטומאה נהיו מעשיים. כדי להחזיר את דיני הטהרה על כנם אחרי שנשכחו בגלל הריחוק מהמקדש, תיקן עזרא גם למי שלא בא למקדש שיקפיד על טבילות, כדי שכאשר ייבנה ויבואו רבים למקדש, כבר יהיו כולם רגילים בעניין הטהרה. בדברי חז"ל מובאים טעמים שונים לתקנת עזרא (עי' ברכות כב, א-ב; ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד) והרב מסביר שעזרא רצה לבטא בכך מגמה של הכנה לטהרה הלאומית, לבניין המקדש שמופיע את החיבור המחודש של עם ישראל לחיים הממשיים בארץ ישראל. ברבות השנים, כאשר ראו שהציבור לא עומד בתקנה זו, היא בטלה. הרב מסביר שהתקנה בטלה לא רק בגלל זה, אלא גם כי אחרי חורבן המקדש היה בה פחות צורך: הַגָּלוּת דִּלְדְּלָה אֶת הַכֹּחוֹת הָרִגְשִׁיִּים וְהַצִּיּוּרִיִּים, יַחַד עִם גְּבוּרַת הַחַיִּים וְהַמְּנוּחָה הָאֶסְתֶּתִית ביטול המעמד הלאומי של ישראל גורם שהקשר לחיים הממשיים נעשה פחות חזק, וממילא יש פחות צורך בטהרה גופנית. בגלות, חיי הנדודים היו תמיד במודע ובתת-מודע היהודי, גם אם ישבו באותו מקום מאות שנים – עלול להתחלף הפריץ המקומי, שבגחמה של זעם לפתע יאלץ את היהודים לברוח ולקחת מה שאפשר. ממילא גם הכוחות הרגשיים והציוריים הידלדלו, להיות רגיש היה עניין של מותרות. במציאות חיים כזו יהודי לא יכול לחוש חשיבות, לחוש אדם במלא קומתו. כך גם גבורת החיים – רגש הכבוד העצמי נעשה למותרות במדה מסוימת. אדם שעומד מול סכנה קיומית תמידית לא חושב על ענייני כבוד. הרב קושר את האסתטיקה במנוחה, מפני שהאסתטיקה, ענייני היופי, היא מותרות ולא הכרח כמו אכילה, שינה, ביגוד ודיור. כאשר חיים על גבול ההכרח אין פנאי לדאוג ליופי, המצריך פנאי נפשי ומנוחה. אי אפשר לדרוש תפיסה אסתטית ממי שאין לו מנוחה. אחת ההאשמות של הגויים בגלות הייתה שהיהודים אינם אסתטיים. היה בכך הרבה מן האמת, אך לא בגלל שהיהודים לא רצו באסתטיקה, אלא מפני שכך היו תנאי החיים. כאשר העמים הגדולים הרשו לעצמם לבנות ארמונות ובתי תפילה אדירי ממדים, יהודים נצרכו להסתפק בבקתה רעועה. המציאות הגלותית הצריכה לקחת בחשבון אפשרות של הגליה פתאומית ממקום למקום, ובית כנסת, בתי מגורים ורחובות, אינם דבר שאפשר לקחת.[380]

וְנִשְׁאֲרָה הַשְׁפָּעַת הַשֵּׂכֶל, בִּדְלִיגָתָהּ הָרוּחָנִית, מְצֹרֶפֶת אֶל הַמַּעֲשֶׂה. מְקוֹם הַשְּׁלַבִּים הָרוּחָנִיִּים הַמְמֻצָּעִים: הָרֶגֶשׁ וְהַנְּטִיָּה הַבְּשָׂרִית נִשְׁאָר פָּנוּי, "אֵין לָנוּ שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (פיוט 'זכור ברית' לרבנו גרשום). השכל דילג על השלבים האמצעיים של הדמיון והרגש, הישר אל המעשה, ונותרה רק ההלכה בצמצומה: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח, א), ללא מקדש, מלכות ונבואה המצריכים רגש ודמיון. השכל הקר הורה ליהודים בגלות את דרכי החיים, במציאות הקשה אין אפשרות לתת מקום לרגש ודמיון, יש לפעול על-פי אילוצי החיים כדי להמשיך לשרוד ולקיים את האמונה ביסודה בלבד. כל עניינה של הגלות הוא שימור העבר וציפייה לבאות, לא פיתוח ההווה במלואו. לכך נצרך השכל, האוניברסלי שבכוחות, שעל ידו אפשר היה לתקשר באופן מקסימלי עם הסביבה ולהעלות את סיכויי ההישרדות. על ידי השכל גובשו הוראות מעשיות, חוקי חירום כדי שהיהודים יוכלו לעבור תקופה איומה זו של פיזור בנכר, של היותם מיעוט קטן, שונה ולפעמים גם שנוא, בכל מקום בו הם נמצאו. בצירוף עם מסירות הנפש במעשה וההשגחה האלוהית, השכל הקר הצליח במשימה זו.

יָצְאָה הַדַּיְּקָנוּת שֶׁל הַטָּהֳרָה מִכְּלַל הַחוֹבָה, וְנִשְׁאֲרָה קְשׁוּרָה בְּצִפִּיָּה אִידֵאָלִית, בְּמֻשָּׂג שֶׁל קְדֻשָּׁה וַחֲסִידוּת לִיחִידִים, יחידים מעטים, קדושים שבמעמקי נפשם טיפחו ציפייה תמידית לחזרה לארץ ישראל ולבניין המקדש, אצלם נותרה הקפדה על טהרת הגוף, כעין הכנה אל החיים האידאליים. אך הדבר לא נעשה לכלל חובה לרבים.

עַד שֶׁבָּאָה הַחֲסִידוּת הָאַחֲרוֹנָה וְחָפְצָה לְשָׁתְלָהּ בֶּהָמוֹן. בחסידות הייתה התעוררות לענייני טהרת הגוף, לטבילת גברים מדי יום. עוד לפני שהדבר נעשה למנהג נפוץ, בראשית החסידות, מסופר על הבעל שם טוב עצמו, שכאשר רצה להתכונן לעליית נשמה או להשיג השגה גדולה, היה הולך למקווה.[381] הרב רואה בהתעוררות תנועת החסידות האחרונה את אחד מסימני התחייה הלאומית. תשומת הלב שישנה בחסידות לענייני הרגש והדמיון, לסיפורי המופתים ולחוויות, לניסיון להציב דמות מנהיגה, מעין מלך, הנבחנת לאו דווקא על פי הידע אלא על פי כריזמה ותכונות מנהיגותיות – זו התעוררות שבאה מתוך מצוקה והרגשת החוסר בתכונות אלה. במידה מסוימת זה בישר את תחילת התפנית מן הגלות כפי שהיא, אל עבר התחייה הלאומית.[382] כבר מימי הבעל שם טוב נותרה ציפייה משיחית חזקה – ישנו ביטוי מפורסם באיגרת שכתב לגיסו, ר' אברהם קיטובר, איגרת שכנראה לא נשלחה ובה הוא מספר על עליות נשמה בחלום. באחת מהן הבעל שם טוב מתאר שפגש את המשיח ושאלו מתי יגיע. התשובה שקיבל הייתה: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" – יש קישור פנימי, וודאי בנפשו של הבעל שם טוב, בין החידוש שלו בעולם לבין הגאולה. הדברים שהחסידות חידשה, ענייני הרגש והדמיון, נוגעים יותר למציאות המוחשית הגופנית, וממילא מתחדש הצורך בטהרת הגוף.

עם כל זאת, הרב מסייג את דבריו: כַּמּוּבָן יֵשׁ כָּאן גַּרְעִין בָּרִיא, שֶׁצָּרִיךְ הַגְבָּלָה וּפִתּוּחַ, גרעין לא יכול להישאר כפי שהוא, עצם המעשה לא יביא את המטרה הגדולה של קדושה וטהרה, ולכן יש להגביל, להגדיר אותו היטב, ואז אפשר יהיה גם לפתח אותו בכיוון הרצוי. בְּיִחוּד רָאוּי הוּא לְהִתְגַּדֵּל בְּיַחַד עִם תְּחִיַּת הָאֻמָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּחִבּוּר הַהַגְדָּלָה שֶׁל הַשִּׁקּוּעַ בְּרוּחָנִיּוּת, מִצִּמָּאוֹן בָּרִיא – ישנו צימאון לא בריא כאשר רוצים במעשה קטן ופרטי להביא את הגאולה. צימאון בריא כולל את האומה כולה, כאשר העם צריך ורוצה לשקם את תרבותו, את כל ענפי האומנות והמדע, את אותה האווירה הרוחנית הכללית שצריכה להיות אצל עם גדול. כדי להביא את המשיח יש להכין תשתית רחבה, כי המשיח זה עניין כללי, שמגיע לכלל העולם. וּמִדֵּעָה קְבוּעָה לא תנועת נפש רגעית, וּמְסֻיֶּמֶת מבוררת, לא גולמית. כל זה מחייב עבודה רוחנית גדולה של רבים, וחיבור לכלל האומה כדי לְהַבְראוֹת אֶת כָּל הָאֻמָּה וְאֶת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָהּ בְּכָל תְּכוּנַת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ, שֶׁהַטָּהֳרָה הַבְּשָׂרִית הִיא אַחַת מִגְּבוּרוֹתֶיהָ. וכאשר יוגדר היטב ויתפתח הרצון שנוצר בתנועת החסידות – שהטהרה הגופנית תהיה נחלת רבים, כפי שהיו דיני טומאה וטהרה בזמן המקדש וכפי שברורים לנו הלכות נטילת ידיים כיום – אז תחזור טהרת הגוף למעמדה, שהיא חלק ממעשי התגברות על חולשת הגלות, מהדברים המתבררים כחיים וממשיים.

הרב מביא את הפסוקים העוסקים בעניין המלחמה, שזה מעשה לאומי כללי. בתוך ענייני מחנה המלחמה, אחד הדברים שיש להישמר בו הוא הטהרה הבשרית – "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה", וְעַל כֻּלָּם אָמוּר: "כִּי ד' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ!" (דברים כג, י-יא; טו) התורה מגדירה תנאים מסוימים לענייני טהרת הבשר במחנה. תחיית האומה מצריכה גם עיסוק בצדדים השפלים של החיים, בהרג ומלחמה, כי אומה בריאה חיה חיים שלמים, הכוללים גם את הממד הזה. ודווקא בזמן מלחמה, כאשר מתוך כל מראות ההרג והדם אנשים מגיעים למצב נפשי שפל ביותר ונראה שכל הרצועות הותרו, נצרכת שמירה יתירה על ענייני טהרת הבשר.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַגְּבוּרָה הָעֲמָמִית הַיִּשְׂרְאֵלִית מִתְגַּבֶּרֶת, ענפי הספורט, הצבא, ענפי האומנות – דברים אלו שהם נחלת המונים, המקובלים על אחוזים מאוד גבוהים בחברה, הם תופעה מבורכת, אולם שם יכולה להיות נקודת תורפה ופתח לדברים שליליים שמסתפחים לגבורה זו. לכן מִיָּד מֻכְרַחַת לָבוֹא תִּגְבֹּרֶת הַטָּהֳרָה הַבְּשָׂרִית וְהָרִגְשִׁית, עִם כָּל תְּכוּנָתָהּ, וּלְהִזְדַּוֵּג עִמָּהּ, יחד עם הטהרה הגופנית יש עבודה יותר מעמיקה מבחינה מוסרית-רגשית, שתזהיר מהדברים השליליים העלולים להסתפח לגבורה העממית. וְכָל אֵלֶּה הִנָּם מְכִינִים בָּסִיס לְמַעֲמָד חַי אוֹרְגָּנִי, גוף לאומי אחד, לא איברים-איברים, הַכּוֹלֵל אֶת הַתְּחִיָּה כֻּלָּהּ, תחיית הקודש והחול, תחייתם של יחידים ותחיית הארץ. כיום חסרה טהרה בתחומים רבים שמזקיקים אותה, ולכן ישנם שמעדיפים לפרוש מכל העיסוק בגבורה העממית הישראלית, לא להיכנס למחנה, ובכך הם גם פורשים במדת מה מתהליך התחייה הלאומית. מֵרֵאשִׁית הַהַפְשָׁטָה הָעֶלְיוֹנָה של תחיית הקודש וההתקרבות לנבואה, עַד אַחֲרִית עַלִּיזַת הַחַיִּים וְרַעַם גְּבוּרָתָם – התרבות העממית, הריקודים והשירים האופייניים לחיי חברה ועם. כדי שיתקיימו כראוי דברים חשובים אלה יש להגביר את הטהרה הבשרית והרגשית. "וְנָתַתִּי צְבִי עם ישראל מכוּנה צבי,[383] שמצד אחד יש בו חייתיות מסוימת, אך מצד שני הוא חיה טהורה, בְּאֶרֶץ חַיִּים" (יחזקאל כו, כ), שזו ארץ ישראל כמובן, הצריכה להיות ארץ של חיים ולא של זיכרון ומצבות כפי שהייתה במשך דורות הגלות הרבים. כאשר מגיע הצבי לארץ חיים מצטרפים גם כוחות החיים המבורכים ומצריכים טהרה.