פרק לד

אחד העניינים הבולטים ביותר שהתלווה מבחינה תרבותית לתחייה הלאומית, היה הבלטת חשיבות החוסן והגבורה הגופנית של ישראל. ד"ר מקס נורדאו,[369] שהיה ממייסדי התנועה הציונית החדשה, טבע אז מונח חדש: 'יהדות השרירים',[370] מונח שנעשה לאחד הסמלים של התחייה הלאומית – יהודי חסון. התפיסה הייתה שיש לבנות את הגוף הלאומי גם באמצעות בניית הגוף הפרטי של כל יהודי. יהודים צריכים ללמוד מחדש להיות חקלאים ולוחמים חסונים. לשם כך החל להתקיים שיעור חדש במערכת החינוך של החברה היהודית בארץ – שיעורי התעמלות.

היו שראו את עמדה זו כמנוגדת ליהדות המסורתית, שהדגישה תמיד את הרוח והמוסר, ופחות את הגוף. כאן הרב מציג עמדה אחרת. שני צדדים יש בעבודת הקודש: יש הצד המוכר והמובן – לימוד התורה, המצוות והתפילה, הדברים בהם עוסקים הצדיקים, תלמידי החכמים. אולם ישנו גם הצד השני, המוכר פחות וגם המובן פחות – פיתוח הגוף בשביל טובת האומה. כאשר פיתוח הגוף נעשה מתוך כוונה מוסרית כזו, הרי שהוא לא פחות קדוש מלימוד תורה וקיום מצוות.

הַהִתְעַמְּלוּת, שֶׁצְּעִירֵי יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִים בָּהּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְחַזֵּק אֶת גּוּפָם בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת בָּנִים אַמִּיצֵי כֹּחַ לָאֻמָּה, הרב מציין שההתעמלות צריכה להיות בשני תנאים: הראשון – שתהיה דווקא בארץ ישראל. והשני – שתהיה כדי לחזק את הגוף עבור האומה. גם בחוץ לארץ הייתה התעמלות חשובה – כאשר הייתה הגבלה על העלייה, הקימו חוות חקלאיות להכשרה חלוצית בחוץ לארץ, וכך כאשר הגיע הזמן שהצעירים שהתעמלו בחוות אלה יכלו לעלות ארצה, הם השתלבו ביתר קלות בכוחות הישוב והביטחון. כמובן, גם זה מכוון לתחיית האומה ונחשב כמו התעמלות בארץ.

כאשר מתקיימים שני תנאים אלה בהתעמלות: הִיא מְשַׁכְלֶלֶת אֶת הַכֹּחַ הָרוּחָנִי שֶׁל הַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, אין מדובר בצדיקים רגילים, המקפידים במצוות ולומדים תורה בשקידה, אלא בצדיקים עליונים, החודרים אל מעמקי המהות הרוחנית של התורה והמצוות. עליונותם היא היכולת לגעת בשרשי הדברים והקשרים העמוקים שביניהם. לכן הם הָעוֹסְקִים בְּיִחוּדִים שֶׁל שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, ייחוד שמות קדושים הוא כוונה בכל שם ושם לצירוף האותיות שבו והבנת המשמעות שבדבר. לכל אות יש מילוי – מילוי האות א', למשל, הוא האותיות ל', וְ-פ'. גם לאות ל' יש מילוי – מ' ו-ד', וכך עד אין גבול. צירוף מסוים של מילויים יוצר הקשרים לשמות נוספים, וכך מאחורי כל אות מסתתר עולם של הבנות ומושגים שונים. חלק מרכזי בהבנת המציאות, הוא הבנת מערכות היחסים שבין דבר לדבר. פיזיקאי תמיד רואה את הקשר שבין חלקיק אחד לכל השאר. כך מנסחים חוקים – חוק הכבידה, למשל, הוא הקשר שבין גופים שונים, ככל שמצליחים לגלות ולהסביר יותר קשרים שבין החלקיקים, רמות האנרגיה והתופעות השונות, כך מתקרבים לניסוח יותר טוב של החוקיות במציאות ומבינים אותה יותר. את זה אפשר לעשות כאשר מתעמקים גם בתופעה עצמה וגם בקשר שלה לתופעות אחרות. לכן ייחוד שמות קדושים הוא התייחסות לכל מרכיב בנפרד, מצד אחד, אך מצד שני גם התייחסות להקשרים השונים של כל מרכיב. הצדיקים העליונים מנסים להתקרב בהבנתם ובהזדהותם ככל האפשר לרבדים יותר נשגבים במציאות. כמובן שהמורכבות הָרַבָּה רק הולכת ורבה, וזה מביא אותם לתפיסה המתקרבת במדה מסוימת למושג האינסוף.

את כל זה הצדיקים עושים למען מטרה מסוימת: לְהַרְבּוֹת הַבְלָטַת הָאוֹר הָאֱלוֹהִי בָּעוֹלָם. שני סוגים של אור ישנם: האור שנברא ביום הראשון שאנו לא משתמשים בו כיום, משום שהוא נגנז עבור הצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א), והאור שנברא ביום הרביעי – האור הרגיל, מקור האנרגיה, החום והפוטוסינתזה. האור האלוהי זהו האור שנגנז לצדיקים, שיודעים להבליט אותו בתוך העולם, לא בניגוד לו. יש שתופסים את העולם כמתנגד לאלוהות, ועל כן, האור האלוהי מחשיך את העולם והאור העולמי מחשיך את אור האלוהות. אך זה דווקא להפך, ואת זה הצדיקים מראים כאשר הם מבליטים את האור האלוהי דווקא בתוך העולם.

וְאֵין גִּלּוּי אוֹר אֶחָד עוֹמֵד בְּלֹא חֲבֵרוֹ כְּלָל. כל דבר רוחני צריך אחיזה במציאות החומרית, וכל דבר חומרי לא יוכל להתקיים בלא שיש בו הארה רוחנית. האור לא יכול להופיע במציאות בלא הכלי וכמובן גם הכלי לא יכול בלא האור, הוא מאבד את משמעותו. על פי דברי האר"י, המשבר הגדול של העולם הוא 'שבירת הכלים'.[371] האורות תמיד ישנם, השאלה היא האם יש כלים לקלוט אותם, האם מצבה של המציאות הארצית יכול להכיל את האורות. יש שמחליטים שלא לקלוט כלל את האורות, להתעלם מהם ולחיות רק את חיי הגוף – מטריאליזם גמור. אפשרות אחרת של יחס לא נכון לאורות, הוא ניסיון להתנתק מהכלים, לזלזל בארציות. בעבודה זרה היו שני קצוות אלה: היה הקצה החושני – פולחנים שונים של פורקן רגשי וגופני מוחלט, והיה הקצה ההופכי לו – רמיסת כל דבר חומרי למען הרוח, הקרבת ילדים ושריפתם למען האלילים. לאפשרות של הקרבת הארציות למען הרוח, יש ביטויים נוספים בנזירות הנוצרית או הבודהיסטית, בהן יש ניתוק מרבי ככל האפשר מכל סוג של מציאות ארצית. קליטה כזו של האור בסופו של דבר מביאה למבוי סתום, אי אפשר לחיות חיים שלמים והרמוניים אם מנסים להתחבר רק לאחד מחלקי המציאות. בנוסף, ההכרזה שהמציאות הגשמית בעיקר מפריעה, זו טרוניה כלפי מעלה – אם כך לא ברור עבור מה הבורא ברא אותה.

תיקון העולם הוא תיקון הכלים כך שיתאימו את עצמם לאורות, שיהיו גדולים ויוכלו להכיל את התכנים העליונים. ככל שהכלי יותר חזק וגדול הוא מסוגל להכיל יותר תוכן. לכן התעמלות סתמית שלא מתוך כוונה עליונה היא בעייתית, כי זו הגדלת הכלים שלא לשם קבלת האור. במצב כזה הכלי עצמו צריך למלא את תפקיד האור. בפועל יש בזה משהו, אין דבר במציאות שאין בו אור, וגם כלי הוא סוג של אור. אור וכלי הם צמד מתחלף – האור זו הספירה העליונה, והכלי שלו זו הספירה שתחתיה, המקבלת את הספירה שלפניה, את אותו קו אופי רוחני, מעבדת אותה לפי עניינה ומגלה אותה באופן אחר. לכן ניתן להפיק משהו גם מהכלי עצמו. אחרי פעילות גופנית יש תחושת בריאות חזקה שיוצרת הרגשה טובה, בתהליך ביוכימי, הפעילות משחררת הורמונים הנחשבים הורמונים של אושר – סרוטונין, דופמין ועוד. לכן פעילות גופנית היא אחת מדרכי הטיפול בדיכאון. אך וודאי שזה אינו מספק, כל אחד מבין שגם ברגעי האושר והתענוג שהוא חש מבחינה גופנית, תמיד הוא צריך גם את המשמעות, הערך שבכך. אלה שאלות שהן מעבר למה שמצוי בכלי, לכן הכלי צריך לכוון את עצמו למען האור, המשמעות והערך.

תחיית ישראל בארצו מחזירה במידה מסוימת את הדגם של מלכות ישראל בימי התנ"ך, כאשר העם ישב בארץ עם מלכות וצבא ממשי. בימי דוד ושלמה העם לא נלחם בפלישתים רק על ידי יחודים של שמות קדושים, אלא עם חניתות וחרבות והיו גם חללים. לכן הרב מביא פסוקים העוסקים בדוד ושרי צבאו: "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" (שמואל ב' ח, יג), – וְ"דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שם טו), אמנם דוד עצמו היה גם מצביא גדול, אך כאן הרב מדגיש את המשורר ואיש הרוח שבו – דוד המלך עסק ביחודים של השמות הקדושים, בהבלטת האור האלוהי, וממילא מבחינה ציבורית זה היתרגם לעשיית משפט וצדקה. האור האלוהי משפיע על מדת הצדק והיושר במציאות. אך דוד לא מזניח את הצבא, כשהוא עוסק ביחודי שמות, צדקה ומשפט, יש מי שאחראי על הלוחמה בפועל: "וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא" (שם טז), "וְלֹא נֶעֱנַשׁ אַבְנֵר אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה דָּמָן שֶׁל נְעָרִים שְׂחוֹק" (ע"פ ירושלמי פאה א, א). גם כאן הרב מדגיש שהכלי בלי האור, פיתוח הגוף ללא המשמעות המוסרית, הכלל-ישראלית, הוא פסול. אבנר יותר מדי הבליט את עניין התחרות ולא את הכוונה הרצויה שהיא מגמתו של הצבא. אֲבָל שֶׁיְּצַחֲקוּ הַנְּעָרִים לְחַזֵּק כֹּחָם וְרוּחָם, בִּשְׁבִיל גְּבוּרַת הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הַזֹּאת מַעֲלָה אֶת הַשְּׁכִינָה מַעְלָה מַעְלָה, כַּעֲלִיָּתָהּ עַל־יְדֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, אֶלָּא שֶׁעַל־יְדֵי הַכַּוָּנוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת עוֹלָה הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית, כלומר, הקשר עם המגמה האלוהית שעומדת ביסוד המציאות, וְעַל־יְדֵי הַמַּעֲשִׂים הַמְאַמְּצִים אֶת גּוּף הַיְחִידִים לְשֵׁם הַכְּלָל עוֹלָה הָרוּחָנִיּוּת הַחִיצוֹנִית, שהיא ההוצאה אל הפועל של המגמה האלוהית בסדרי חברה, משפט, צדק ויושר בין יחידים ובין אומות. לאסיר בבית הסוהר יכולה להיות נשמה פנימית עליונה, יכול להיות שעולמו הפנימי מלא בדברים נשגבים. אך הרוחניות החיצונית אצלו נמצאת בשפל, הצדק, היושר והמשפט מקולקלים. הרשע וגסות הרוח, אם לא דברים יותר גרועים, שולטים בעולם הממשי שלו. לכן הגבורה הפיזית לשם שמים, תיקון המציאות הטבעית, המוחשית, גורמת להעלאת השכינה שתהיה מותאמת לנשמה הפנימית. זהו 'ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' – הקשר שבין המציאות כפי שהיא – 'שכינתיה', ספירת 'מלכות', עם הספירות העליונות יותר – 'קודשא בריך הוא', ספירת 'תפארת'.

וּשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הכוונה הנעלה והמעשה הממשי, מְשַׁכְלְלִים אֶת סִדְרֵי הַקְּדֻשּׁוֹת כֻּלָּם, כשם שבעבודת הקרבנות בבית המקדש יש להקפיד גם שהקרבן יישחט במקום ובזמן הנכון, וגם שהכוונה של המקריב תהיה למקום ולזמן הנכון, אחרת זו מחשבת פיגול והקרבן פסול – כך בפיתוח הגוף – נצרכים גם כוונה נכונה וגם מעשים נכונים. זהו שכלול, כי זו הכללה של הפרט, העצמת הכלליות שבו – שלא יהיה מעשה פרטי השייך לתועלתו של אדם אחד, אלא מחובר למגמה הכללית של האומה. ממילא גם הפרט עצמו נעשה יותר חזק. בְּהַבְלָטַת אָפְיָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בַּפָּרָשָׁה הַקְּטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִים בָּהּ: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו) – בכל דרך אפשרית בה אנשים הולכים יש עניין של ידיעת ה', של שכלול הקדושה. כפי שהרב מתאר במאמרו 'למהלך האידאות בישראל', עם ישראל נוצר כדי שיהיו בו את כל הדרכים האנושיות האפשריות – גם קודש וגם חול, גם רוח וגם חומר, שהכל יהיה מואר באור ההדרכה האלוהית.[372]

המשפט האחרון בפרק עוסק בשאלה הנשאלת על המבנה הממשי של רעיון פיתוח הגוף לשם חיזוק האומה: וְאַל יִפָּלֵא אִם יֵשׁ חֶסְרוֹנוֹת בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁל הָעוֹסְקִים בָּאִמּוּץ הַגּוּפָנִי וּבְכָל הַחִזּוּקִים הָאַרְצִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אֲפִלּוּ הוֹפָעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צְרִיכָה בֵּרוּר מִתַּעֲרוֹבוֹת צִחְצוּחֵי טֻמְאָה שֶׁמִּתְעָרְבִים בָּהּ. חסרונות קיימים בכל התחומים ובכל מיני האנשים, אפילו בביטויים של הקודש. כפי שביציאת מצרים הצטרפו לעם ישראל הערב-רב, נטמעו בו ובהמשך גרמו לחטאים וקלקולים באומה. כאשר מצחצחים כלי מכל רבב, לעתים נותרים לכלוכים קטנים שלא מצליחים להסיר, אלו צחצוחי הטומאה הנשארים בתהליך התעצמות הקודש. ברוח הקודש עלולים להיות דמיונות זרים, מושגים מוטעים וחסרים. יש שנוהגים לנסוע לקברים ושם לזרוק נרות ובגדים לתוך האש. מנהג זה נתפס כמעשה קדוש, פעמים רבות פשוט כי לא מבינים מה משמעותו. לכן צריך לבדוק היטב אם במסגרת הקודש נעשות פעולות לא סבירות או תפיסות רחוקות שקרובות יותר לטומאה מאשר לקודש. כך גם ברעיון פיתוח הגוף, הוא אינו שלם ומזוכך כפי שהיה ראוי שיהיה, אך בכך אינו שונה מתחומים רבים אחרים, גם מהקודש הגלוי.

הרב מוסיף ומציין כי החסרונות שברוח הקודש אינם מוחלטים – וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמִטַּהֶרֶת, מִתְקַדֶּשֶׁת וּמִתְבָּרֶרֶת, פּוֹדָה אֶת עַצְמָהּ מִגָּלוּתָהּ, עם חזרתו של ישראל מהגלות לארץ ישראל, נפדית גם רוח הקודש מהגלות של הכוונה הטובה שבמציאות הלא-טובה: "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן" (עבודה זרה ח, א), אין לכוונה הטובה הרבה השפעה על המציאות כאשר האוויר והאדמה טמאים. כיום אנו יכולים לראות כיצד באמת רבים מאותם האנשים שעסקו באימוץ הגוף אכן השתתפו במלחמות לשחרור הארץ והפרחת השממות. אמנם, לכל אחד מהם מן הסתם היו גם אינטרסים נוספים, שלא תמיד היו הכי כשרים. מעטים היו צדיקים גמורים שמסרו את נפשם בטהרה למען תחיית האומה, ואף על פי כן יש להם זכויות גדולות. עַד שֶׁבָּאָה רוח הקודש, לִכְלַל דֶּרֶךְ צַדִּיקִים צדיק הוא מי שיודע שלעולם הוא צריך לברר את דרכו ומציאותו, שתמיד הולך בדרך של בירור והתעלות. ממילא אצלו – וְאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (ע"פ משלי ד, יח). קליפת 'נוגה' היא תערובת של טוב ורע, כמו האור של עלות השחר – השחר הוא כאשר לשחור הלילה מצטרפת איזו הארה, ונוצרת תערובת של אפלה ואור. אך תערובת זו הולכת ומשתנה, מוארת יותר ויותר עד שהיום מוכן בכוליותו והאפילה מסתלקת לגמרי.[373]