בפרק זה ניכרת ייחודיות רבה שהייתה בדברי הרב, לעומת כל הרבנים הטובים והחשובים שהיו בזמנו – שימת הלב לכך שהגשמיות אינה רק דבר שמעכב ומעכיר את הרוח, לא רק דבר שמרחיק את האדם מאלוהיו, אלא יש בה גם קדושה. ממילא יש גם חשיבות בשימור וטיפוח הצדדים החומריים שבחיים – תשובת הגוף, תשובה גשמית. אם מתנתקים מן הקדושה שבגוף נפגמת האישיות הפרטית והלאומית, וגם עוצמת הרוח.
נראה שמקור ההשראה של הרב לתפיסתו בעניין הקדושה שבגוף, הוא קדושת הארץ שמתגלה בפירותיה, אווירה המחכים ואהבת הנוף שלה.[360] במצוות הבאת ביכורים נקראים הפסוקים המתארים את תחילת תולדות העם, ובכך האדם שמביא את ביכוריו מתחבר לכלל ישראל. לא מביאים רשימה של דפי הגמרא שנלמדו ואף לא את מניין המצוות שנעשו בשנה האחרונה – עם כל כמה שאלה חשובים ביותר – אלא את הפירות הראשונים, תוצאות העמל בארץ. בכך ההתכללות בכלל ישראל מתגלה בעשייה הגשמית לפיתוח הארץ.
הגלות יצרה נתק בין הגוף והרוח, כפי שיצרה נתק בין העם והארץ, הפרט והכלל, וכך שלמוּת השראת השכינה נפגעה. לכן הגלות מדומה לעבודה זרה (עבודה זרה ח, א), כי מהותה של עבודה זרה היא השניות המהותית. ניתוק זה הוא אָיום, אך בלית ברירה מקבלים אותו ובוחרים בתוך השניות את הצד הפחות גרוע – הרוחניות, תוך זניחת הגשמיות העלולה לטומאה. זו משמעות הביטוי 'עבודה זרה בטהרה' (שם) – זניחת הצד הבוטה והגס, כאשר השניות נשארת, הניגוד בין הגשמיות לרוחניות. הגאולה היא חזרה לאחדות, ולכן בגאולה מופיע העניין המחודש במושג הכלל[361] – בעוד בגלות היו רק פרטים מפורדים, הצעד הראשון של הגאולה הוא החזרת מושג המלכות, העצמאות המדינית שהיא הביטוי הממשי למושג הכלל (ברכות לד, ב; רמב"ם תשובה ט, ב). ומכיוון שמלכות ישראל יכולה להיות רק בארץ ישראל, לא במקום של מלכות אחרת – מושג הכלל כולל בתוכו את החזרה ארצה, ואיתה את החזרה לחיי הגוף של העם שמקרין על חיי הגוף של כל פרט ופרט. אי אפשר להקים צבא ולא כח עובד שמיישב את הארץ, ללא מלכות עצמאית.
בתקופת הגלות רובם הגדול של היהודים עסק במלאכות גופניות – בעלי מלאכה, סוחרים, נפחים ורצענים, משום שלא היה אפשר אחרת. אולם זה לא נחשב לדבר בעל ערך עצמי, ואפילו להפך. תלמיד חכם נקרא 'אברך משי' – כמו משי עדין ודקיק שיש לגעת בו בכסיוֹת, כך תלמיד חכם נחשב עדין ורגיש, לעומת 'בעל עגלה', המתאכזר קצת לסוסיו ועוסק במשיחת גלגלי העגלות הגסים. משהתחיל רעיון הציונות נשאלה שאלה: וכי מעתה כולם יהיו 'בעל עגלה'? כולם יעבדו באדמה ויחלבו פרות? לא בכדי, בציבור שלא קיבל אפשרות זו, אלה שמזוהים עם הציבור החרדי כיום, יש התנגדות פנימית לעבודות אלה. עבודות אלה נוגדות את דמותו של 'היהודי האידאלי'. התביעה הגופנית אינה לגיטימית באידאל שבתפיסת העולם הגלותית, גם אם היא הכרחית.[362] בזמן קצר יחסית גם העולים ארצה נצרכו לשאת נשק, מה שיצר איזו רתיעה פנימית – בגלות הייתה סלידה משפיכות דמים, שאמנם נבעה מעדינות רוח גדולה, אך בשל כך נוצרו מיתוסים שמלאכים לחמו עבור האבות, וממילא כך יהיה בעת הגאולה – המלאכים יילחמו. כשהסתבר שזה לא כך, הייתה תחושה של גזרה נוראה. לכן משמעות השיבה לגופניות עבור יהודים רבים הייתה כעזיבת מסורת ישראל, כהידמות לגויים.
לצד החוגים המסורתיים, שחיי היהדות של הגלות הפכו אצלם לטבע, הלך והתברר שיש חלק אחר בעם ישראל שמורד באותו אורח חיים. הרב מסביר מה מקורה של מרידה זו – גְּדוֹלָה הִיא תְּבִיעָתֵנוּ הַגּוּפָנִית. תביעה לגוף בריא. לכן זה נקרא מרד, כפירה, כי אם יש צד אחד שדבק רק בקדושת הרוח ורואה את הגוף כמקור הטומאה, הצד השני העוסק בקדושת הגוף, מורד בתפיסה הראשונה. תביעה גופנית זו וודאי באה גם על רקע הקנאה בגויי הארץ. אורי צבי גרינברג,[363] שהיה בנו של אדמו"ר חסידי עדין נפש ושקט שניגן בכינור, מתאר את עצמו כילד קטן בעיר לְבוֹב, כאשר ביום ההולדת של הקיסר האוסטרי היו עושים מצעד צבאי ברחובות – הוא היה מסתכל מבעד לחרך הדלת בקנאה איומה בצבא המפואר ותזמורתו, ותוהה מתי לעם ישראל יהיה כזה צבא, היכן הוא, היכן חיילי בית דוד. נחמתו הייתה שבירושלים יהיה גם לנו כזה מצעד. כאשר יהיה בית מקדש ממשי, עם מלכות וממשלה ממשיים, ולא רק רעיונות ערטילאיים. קנאה זו הייתה ברוחם של רבים מפעילי התנועה הציונית.
גּוּף בָּרִיא אָנוּ צְרִיכִים, התביעה לגוף בריא איננה יצר הרע, אינה מחלת נפש. זהו צורך. אי אפשר להתקיים בעולם ללא גוף לאומי בריא, שמבוסס על גופים ממשיים של יהודים פרטיים. כעת הרב מוסיף את העניין העמוק יותר, זהו לא רק צורך שבדיעבד – הִתְעַסַּקְנוּ הַרְבֵּה בַּנַּפְשִׁיּוּת, שָׁכַחְנוּ אֶת קְדֻשַּׁת הַגּוּף, זָנַחְנוּ אֶת הַבְּרִיאוּת וְהַגְּבוּרָה הַגּוּפָנִית, שָׁכַחְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, לֹא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. זו הקבלה מהפכנית: רוח הקודש היא דרגה אחת לפני הנבואה, ומה שעומד לעומתה זהו בשר קודש. אם כן, גם הגוף קדוש. שני מניעים יש לפעולת האכילה – אדם שלא אכל זמן מסוים נעשה רעב ולכן יש להאכיל אותו, ובנוסף, ישנה תורת העלאת הניצוצות של המקובלים – איחוד כל מדרגות הבריאה, הדומם, הצומח, החי והמדבר, עם רוח הקודש. גם הצורך הפיזי להזנת הגוף הוא ערך נשגב בעבודת ה'. כמובן, העלאת הניצוצות אינה נעשית בגרגרנות סתמית, צריך להיות רעב, ואז מתוך הבנה עמוקה לתת משמעות לאכילה. כך כל מדרגות הבריאה עולות לדרגת קודש, ומתגלה קדושת הגוף. אם-כן, אחרי שהרב תאר את הרצון שיש באומה לגוף בריא, והוסיף את הצורך שבכך, הרב גם אומר עד כמה חשוב העניין ליסוד העמוק ביותר – יסוד האחדות וגילוי שכינה בכל רבדי המציאות.
עָזַבְנוּ אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, גם בגלות נותרו מצוות מעשיות רבות, אך חסרה המגמה – החיוּת שבמעשים. נחלקו תנאים מה גדול יותר – התלמוד או המעשה, וההכרעה היא שהתלמוד גדול, אך דווקא כזה הממשיך את החיות למעשים: "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). במשך הגלות נוסחה זו נזנחה, יותר ויותר התגבר בתוך עולם התורה הניתוק בין חיי הרוח למעשה, בין הלמדנות להנהגה ולפסיקה. האידאל היה לנסות לחיות באיזו ספֶרה רוחנית שלא קשורה לממשות. יש בזה צד חיובי – עבודה אינטלקטואלית מדויקת של ניתוח והכללה, אך בתפיסה כזו החיות נותרת רק בלימוד המופשט ואילו המצוות נעשות מתוך החיוב לקיים את הגדר. כבר לאחר חורבן המקדש נוצר מתח בין חיי המעשה לחיי הלימוד כמעוז אחרון לרוח היהדות, אך זה הלך והחריף, עד שבשלב האחרון של חיי הגלות התלמוד והמעשה נעשו למוסדות נפרדים לגמרי – הישיבה במקום העיקרי, והרבנות כמוסד פונקציונלי, של חוּלין. בחיי האומה משמעות הדבר היא עזיבת החיוּת שבמעשים. וְאֶת הִתְבָּרְרוּת הַחוּשִׁים בגלות החושים הוכרזו כדבר שלילי, לכל היותר הכרח שלא יגונה – יש לאכול מעט כדי שלא למות, וזהו, משום שזו פעולה מבישה. כאשר כל החושים בריאים, אפשר וצריך לברר מתוכם את הקדושה. אך אם החושים כשלעצמם שליליים, אין מה לברור. אז עדיף להפריד בין החושיות לחיי הרוח – אֶת הַקִּשּׁוּר עִם הַמְּצִיאוּת הַגּוּפָנִית הַמּוּחָשִׁית, הקישור נזנח וממילא הבירור נזנח, משום שהבירור הוא גם על ידי השכל וגם על ידי ההתנסות החיה.
הרב מסביר מה גרם לאותו הניתוק בין הרוח לחומר – מִפְּנֵי יִרְאָה נְפוּלָה, כאשר נופלת יראת אלוהים נשגבה, היא יורדת לתחתית, נעשית לפחדנות ובהלה תמידית.[364] יראה נשגבה היא המודעות לנוכחות האלוהית התמידית. כשיש כזו יראה האדם צריך לברר את הקדושה שבחושים, לדרג אותם נכון, וכך היראה מאירה את החיים, יוצרת את המסד לעבודת אלוהים בכל תחום בחיים. אך כאשר היראה נופלת היא נלחמת בְּקטנוניות נגד החיים, יראה נפולה היא יראה מן החושים עצמם. התחלתה הייתה יראת אלוהים, אך סופה – יראה מן הממשות, מן הגוף. מִפְּנֵי חֹסֶר אֱמוּנָה בִּקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ, הקדושה שבארציות בכללה, לאו דווקא ארץ ישראל. במשך תקופה מסוימת בגלות הסתובבו מטיפים בין הקהילות השונות, שיסדו את יראת השמיים על התפיסה שכל פנייה לחיים הגופניים, אכילה או שינה, היא חטא. גם בנצרות הייתה הטפה מסוג זה, רק ששם זה לא הצליח. הגויים פשוט לא קיבלו את זה. אך היהודים שמעו, וכך היהדות הפכה להיות במהותה דבר שנוגד את צהלת החיים ורוממותם, נגד העושר והאהבה. להיות יהודי משמעו היה להיות בדיכאון ושפלות. על ידי כך אי אפשר להקים שכינה מעפרה, לתקן את העולם. "אֱמוּנַת זֶה סֵדֶר זְרָעִים – שֶׁמַּאֲמִין בְּחֵי הָעוֹלָמִים וְזוֹרֵעַ" (תוספות ד"ה 'אמונת', שבת לא, א). כל סוג של יצירה ממשית, גופנית, נעשית מתוך אמונה בחי העולמים. כשזורעים זרע לא רואים את התוצאה, ומי יודע אם הזרע לא יירקב ויאכזב. לכן הזורע עושה זאת מתוך אמונה שזו דרך המלך של קיום העולם.[365] כך זה בכל דבר ועניין, גם במעשה הגאולה – צריך לזרוע, אם יש התעוררות של עלייה ובניין הארץ יש להצטרף אליה מתוך אמונה שזהו הדבר הנכון שיביא לתיקון. זהו הדבר הבריא, שגם אם יהיו בו כישלונות העיקר בו הוא הבריאות ולא הכישלונות. כאשר יש יראה נפולה יראים מהכישלון, שגם אם הוא אפשרי, הוא טפל וצדדי; "אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת" (משלי כו, יג), אך עיקר החיים אינו הסכנות שבהם. ההבדל בין בריאות, זהירות ובירור, לבין יראה נפולה וחוסר אמונה בקדושת הארץ, הוא חוסר אמונה באחדות ה' – כביכול ה' טוב ומשגיח בשמיים, אך בעולם הזה הוא נותן לשטן לשלוט.[366]
במציאות זו של תביעה גופנית המתלבשת להיות מרד במסורת, נצרכת תשובה. כיום רווחת אצל רבים תפיסה שמי שרוצה בתורה רוצה בגלות ובמוות, ומי שרוצה בחיים שולל את הגלות ואת היהדות – יש לשוב בתשובה על תפיסה זו, לשוב ליסוד הראשוני, הבריא: כָּל תְּשׁוּבָתֵנוּ תַּעֲלֶה בְּיָדֵינוּ רַק אִם תִּהְיֶה, עִם כָּל הוֹד רוּחָנִיּוּתָהּ, גַּם תְּשׁוּבָה גַּשְׁמִית יוֹצֶרֶת דָּם בָּרִיא, בָּשָׂר בָּרִיא, התשובה אינה רק עזיבת החטא, אלא יצירת אדם בריא יותר ממה שהיה בחטאו. תשובה היא בעיקר יותר שליטה, יותר קדושת הארץ, יותר יצירתיות וגבורה, אומץ ושמחת חיים. רק תשובה כזו תעלה בידינו. דגם של תשובה שהיא החלשת היצירה, פשרה עם מגבלות המציאות, קצת גלות וקצת הארץ, לא תספק ולא תתקבל. תשובת האומה היא שיבה לארץ וממילא שיבה לאלוהים, לרוח הקודש, למקדש, לסנהדרין ולנבואה. ובתוך המהלך הכללי הגדול הזה יש תשובה פרטית של אנשים שונים, שיש בה אינספור דגמים וצירופים. בריאות שיש בה אחדות כללית של כל מרכיבי הנפש והגוף.
התשובה האמתית כוללת גּוּפִים חֲטוּבִים וְאֵיתָנִים, התורה מתארת כמה חזקים מבחינה גופנית ונפשית היו אבותינו, אנשי המופת של האומה, שהייתה בהם גם עמידה על הצדק באומץ רוח, יציאה להסתכן למען החלש, למען הצדק: אברהם אבינו נקרא איתן האזרחי,[367] ולא חושש לנסות 'להתמקח' עם הקב"ה על החרבת סדום (בראשית יח, כד); יעקב גולל את האבן מעל הבאר לבדו (בראשית כט, י) ומשה שנאמר עליו ש"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז), המנהיג את האומה מגיל שמונים במשך ארבעים שנה, הורג את המצרי המכה איש עברי, מפריד בין שני הניצים ומושיע את בנות יתרו מהרועים שגירשו אותן. רוּחַ לוֹהֵט זוֹרֵחַ עַל גַּבֵּי שְׁרִירִים חֲזָקִים, השריר זו הממשות שיכולה להיות מסד להגשים את הרעיונות הרוחניים הגדולים במציאות. זהו תיאור בזעיר אנפין של התשובה, יצירת האחדות בין החומר והרוח, גילוי הקדושה שבגוף. וּבִגְבוּרַת הַבָּשָׂר הַמְקֻדָּשׁ תָּאִיר הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּתְחַלְּשָׁה, הנשמה נחלשה בגלל התרחקותה מן הממשות, לכן גבורת הבשר המקודש היא האפשרות של הנשמה להאיר ולהופיע יותר במציאות.
זֵכֶר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים הַגּוּפָנִית. אחת מנקודות השיא של הגאולה העתידה, היא תחיית המתים גם בגופים, והחזרת המושג 'עולם הבא' מעולם רוחני לגמרי, של נשמות, לעולם ממשי שיש בו גוף, אך הוא מזוכך. זהו השלב הבא של ההוויה. 'עולם הנשמות' זו תחנת המתנה בלבד, כאשר עדיין יש מחיצה המנתקת בין הגוף לרוח, והרוח ממתינה עד שתוכל לשוב לגוף לשלב הבא בחיי העולם.[368]
המושג 'תחיית המתים' עצמו מביא להבנה מסוימת במהות היהדות: אילו הייתה היהדות דוגלת בהפרדה בין הרוחני והגשמי ובהתרחקות מן הגשמי, היה די בהישארות הנפש, בעולם הנשמות. אך חזון תחיית המתים מלמד שמושג החיים בהופעתו המלאה כולל את הגוף והנפש גם יחד, החומר ורוח.
בפועל, אנו רואים שמתחוללת בעם ישראל תחייה גופנית, חזרה בתשובה של הגוף, אך לא די בזה. עדיין איננו רואים רוח לוהט זורח על שרירים חזקים, עדיין אין הופעה מלאה של הרעיונות הגדולים במציאות. זכינו לתחייה לאומית, אך עדיין לא בתחיית המתים. מימוש החזון עוד לפנינו, אך תחילתו של המימוש במודעות העקרונית, שאף היא חשובה ביותר.
