פרק לב

במשך דורות הגלות הרבים התפתחה בעם ישראל ציפייה לגאולה ניסית, עליה התפללו וחלמו, כפי שמשתמע מפשט הפסוק – "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו). התפיסה הפשוטה הייתה שבזמן מסוים לפתע פתאום ייבקעו השמים ויִשָלח אל עם ישראל נביא נפלא ועליון, מרשים ונורא הוד, כמשה רבנו המגיע עם אהרן במצרים. אותו אדם נשגב כבמטה קסם יחולל דברים שעין לא ראתה, וכאשר יראו זאת היהודים ילכו אחריו בשמחה. מבחינה מסוימת גאולה כזו היא חיצונית, מפני שהיא מקפלת בתוכה הנחה שעם ישראל ישאר כפי שהוא כעת. הרב שולל תפיסה זו: אָפְיָהּ שֶׁל הַגְּאֻלָּה הַבָּאָה לְפָנֵינוּ, שֶׁרֵאשִׁית צְעָדֶיהָ הִנְנוּ חָשִׁים וּמַרְגִּישִׁים, הוּא בְּתוֹכִיּוּתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. ברור שאנו רואים את ראשית צעדיה של הגאולה – עם ישראל חוזר לארצו ובונה אותה. אך עיקרם של השינויים הגדולים המתחוללים אינם באותות ומופתים מפליאים ומזעזעים, כפי שדמיינו לעצמנו, אלא בתוכן, בפנימיות של כנסת ישראל. דווקא משום כך השינוי יותר מהותי, זו גאולה יותר עמוקה – זמן לא רב אחרי גאולת מצרים, אותם בני ישראל שראו ניסים מופלאים שאי אפשר להתעלם מהם, הם אלה שבזמן של קושי לא הייתה להם הגבורה וקראו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). לכן למרות אופייה הניסי של הגאולה ממצרים, למעשה דור שלם היה צריך למות במדבר, ובמקומו נולד דור חדש שלא ידע עבדות מהי, בן חורין באישיותו כדי שיוכל לכבוש את הארץ ולבנותה. בימינו שינוי זה מתחולל בתוכיותה של כנסת ישראל. בעוד שעבוד מצרים ארך רק מאתיים ועשר שנים, השעבוד של ימי הגלות האחרונה ארך כאלף ושמונה מאות שנה, ולכן הנגאלים משעבוד זה צריכים להעמיק הרבה יותר בטיפוח תכונות אופי אחרות, תכונות של גבורה, עצמאות ונכונות למסירות נפש למרות הקשיים. גאולה זו אינה רק עמוקה הרבה יותר, אלא גם מביאה לתוצאות מהירות מאוד – תוך דור או שניים קמות מושבות חדשות בארץ ישראל וישנו עיסוק בעבודה יצרנית. נוצרים כוחות פועלים ולוחמים לצד כוחות רוחניים של ניסיון לשקם את התרבות העברית. דבריו של הרב כאן הם קריאה להתחדשות, לכן הגאולה היא בתוכיותה של כנסת ישראל. אף שיש גם גאולה מחוץ לה, של עלייה ובניין הארץ, הם רק מכשירים את הגאולה העיקרית, הגאולה שבתוכיותה של האומה, שהיא גם מסובכת וקשה יותר.

מִתְפַּתַּחַת הִיא הָאֻמָּה, בְּכָל כֹּחוֹתֶיהָ, מְגַדֶּלֶת הִיא אֶת רוּחָהּ, אֶת טִבְעָהּ וְאֶת עַצְמִיּוּתָהּ, הרוח אלו השאיפות והתרבות המתחדשות, הרצון להיות עם עצמאי ושלם. כל הויכוחים הפנימיים הקשים שמלווים את תקופת התחייה מאז אותם ניצנים שהיו בקרב תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א, כל הפניות לדרכים שונות שלא תמיד היו טובות – הן ניסיונות לפתח את הרוח העברית, את הטבע העצמי. כמו תינוק שמתחיל ללכת; הוא מתנודד, נופל ונחבל, נפצע ובוכה – אך כמובן שזו התפתחות גדולה, גם אם לזחול זה יותר בטוח. עצם השינוי הוא התפתחות גדולה, גם אם לא הכל בו נעים ונחמד. אֵינָהּ מַכֶּרֶת עֲדַיִן אֶת עֹמֶק הַיֵּשׁוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא כָּל יְסוֹד תְּקוּמָתָהּ.[351] בתחילה, הניסיון להתפתח, לחזק ולחדש את העצמיות עדיין לא מגיע לצד הנשגב ביותר – ההכרה בעוצמת האמונה המנחה, בהתגלות האלוהית של מעמד הר סיני והנבואה. השאיפות הן לאומיות אך עדיין אינן שאיפות לנבואה, לתיקון העולם לא רק במובן החומרי אלא גם במובן של קשר עם אלוהים, של גילוי שכינה.

עֵינָהּ לָאָרֶץ, וְלַשָּׁמַיִם עֲדֶנָּה לֹא תַּבִּיט. ההתחדשות בארץ ממנה הייתה מנותקת במשך דורות חשובה ביותר לאומה. בשנות הגלות הכרת האומה הייתה מקושרת לקודש, אך כיוון שלא היה לה קשר עם המציאות הארצית, המציאות הארצית נעשתה לעניין דמיוני ומופשט. ארץ ישראל הייתה ארץ אגדית, ארץ של נסים גלויים. דברי חז"ל המתארים מציאות פלאית, שבה יושבי הארץ נחים בצל עץ תאנה כאשר פירותיה זבים דבש ודדי העז נוטפים חלב המתערב בו (עי' ילקו"ש תקסה) – אלו תיאורים שניתקו את חזון השיבה לארץ מהמציאות הממשית. והנה כאן, עם השינויים שבתוכיוּת כנסת ישראל, מתחלפים המושגים. כדי לממש את התיאורים האגדיים החלו לשתול עצים ולגדל עזים – העין השפילה עצמה לארציות. התבוננו אל אומות העולם והחלו ללמוד כיצד הן מעמידות שלטון ומערכות מדיניות, אוחזות בנשק ומגנות על עצמן. שינוי דרמטי זה היה למעשה מרד בכל תפיסות העולם שהיו קודם לכן, גם בתפיסה הדתית של גאולה ניסית-שמימית. המרד היה נכון במדה מסוימת, כי באמת תפיסה זו פגומה, חלקית, והיה צורך לחזור למקורות הראשוניים ביותר, אל התנ"ך ויסודות התורה שבעל פה, כדי לברר מהי גאולה.

הִיא אֵינָהּ שָׁבָה עֲדַיִן אֶל אִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן. הגלות נמשלה בדברי הנביאים לריחוק של אשה מבעלה.[352] את תפיסתם של היהודים שכפרו ועזבו את מסורת ישראל ניתן לדמות לגירושין – אף שלא טוב לאומה בגירושיה מבעלה, בכל זאת היא עדיין אינה שבה אליו, רק מנסה לשנות את חייה. כך הציונות החילונית הכירה בחוסר האפשרות להמשיך לחיות בגלות, ולכן שאפה לתחייה לאומית בארץ, ללא קשר למסורת ישראל המחייבת. היהדות הגלותית האורתודוכסית לעומת זאת, ראתה עצמה כאלמנה,[353] הרגישה שאין לה למי לשוב. בתחיית המתים בעלה יחזור, ואז ודאי שהיא תלך איתו, אך כל עוד הוא לא מגיע היא מחכה בבית הקברות. בפועל, בעלה קורא לה לשוב הביתה, אך היא לא מבינה את זה משום שזה לא עולה על דעתה. יש לה מסמכים רשמיים מהמשטרה המקומית שהוא נפטר. לכן צריך להיות מִפנה בתודעתה – להבין שהוא עודנו חי. מצד אחד, יש מעלה באלמנה, היא מעדיפה לזכור את בעלה הקודם בטוב ואילו הגרושה זוכרת את כל מריבותיהם, אך מצד שני ההיזכרות וההפנמה שאלו גירושין ולא מוות היא כניסה לאיזשהו משא ומתן אפילו מתוך ריב, וזו כבר התקרבות. תחושת המרידה באלוהים כפי שזכרו אותו, עם כל הצרות שעברו על כנסת ישראל בגלות, היא תחושת היסוד של הכפירה. על אף שהיא אינה שבה על מעשיה הרעים, על בגידותיה המרובות – אצלה ישנו יסוד שמאפשר תשובה וחידוש הקשר.

אָמְנָם בְּלֹא קְרִיאַת שֵׁם, בְּלֹא מְגַמָּה מְבֹרֶרֶת הַכֹּל הוּא אוֹר ד' וּכְבוֹדוֹ, אֲבָל לֹא הִיא וְלֹא הָעוֹלָם מַכִּיר זֶה בִּבְלִיטָה, כלומר – בצורה ברורה שֵׁם שָׁמַיִם לֹא שָׁגוּר בְּפִיהָ, אֹמֶץ וּגְבוּרָה רוֹדֶפֶת הִיא, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַכֹּל קֹדֶשׁ וֵאלוֹהִי הוּא. האומה מגדירה לעצמה את המטרות כהישגים חומריים של אומץ וגבורה, אך באמת היא רודפת את השגב האלוהי, שם ישנם האומץ והגבורה, לא יכול להיות אחרת.

אחד הדברים הבולטים אצל הרב הוא התחדשות מבטו על חיי האמונה: בתפיסה הדתית הרגילה רווחת התפיסה שהאדם צריך להיכנע בפני הא-ל, זה לא שקר, אך אז נדמה שאדם דתי במהותו הוא חלש. הוא משלים עם הכל ומקבל את הכל, וביחס לכל צרותיו הוא אומר שהן מן השמים. אולם זה רק פן אחד בתפיסת האמונה, כפי שרואים כבר בדור התנאים: כאשר שמע רבי יוסי בן קיסמא מרבי חנינא בן תרדיון שהוא מלמד תורה ברבים, תמה עליו מדוע הוא אינו מקבל את גזרת המלכות הרומאית שאסרה על כך, שהרי מן השמים המליכו מלכות זו. ענה לו רבי חנינא: "מן השמים ירחמו" (עבודה זרה יח, א). חז"ל מתארים שבסופו של דבר כשמצאו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון מלמד תורה ברבים, כרכו את גופו בספר תורה ושרפו אותו, ואילו כאשר נפטר רבי יוסי בן קיסמא כדרך הטבע הלכו כל גדולי רומי ללווייתו. אלו שתי תפיסות עולם של שני חכמים, רבי יוסי בן קיסמא אינו בוגד. יש גם ממד של קבלת עול והשלמה עם הייסורים כייסורים של אהבה (ברכות ה, א). אך בכל זאת, דווקא רבי חנינא בן תרדיון, שהיה מעשרת הרוגי מלכות, נשאר אחת מדמויות המופת הדגולות של העם היהודי. כשרבי חנינא אומר שמן השמים ירחמו הוא לא מבטא אמונה עיוורת וחסרת אחריות, אלא תפיסה שאין להשלים עם העוול אפילו אם הוא בא כתוצאה של גזרת ה', ולכן עלינו לעשות מה שנצטווינו בתורה ומן השמים ירחמו.

בחיי הגלות באה לידי ביטוי התכונה הדתית של קבלת הגזרה וההשלמה עם הייסורים גם כשלא מבינים. זה החליש את עם ישראל. מי שפעל בשם השמים היו בעיקר האומות שרדפו אותנו. כעת, בעת הגאולה, אנו יוצאים נגד שעבוד מלכויות, נגד תפיסה זו של ההשלמה עם המצב. בעניין זה הייתה מחלוקת גדולה בין חכמי ישראל, שהתבטאה ביחס למרד בר כוכבא. רבי עקיבא תמך במרד, ואילו רבי יוחנן בן תורתא טען כנגדו: "עשבים יעלו בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" (ירושלמי תענית ד, ה) – המרד לא יצלח ויש לשתף פעולה עם הגויים. המציאות ההיסטורית אומרת שרבי עקיבא טעה, אך כאלף שנה לאחר מכן, הרמב"ם אומר שרבי עקיבא צדק על אף שהמרד כשל, משום שזו המגמה הנכונה (הל' מלכים יא, יג), אין להשלים עם עוולות גם אם נראה שהן בגזירה אלוהית. זו משמעות הצעד הגדול של חזרת ישראל לארצו – החזרת האומץ והגבורה שלולא הן אי אפשר ללמוד תורה כראוי, כי לימוד תורה מצריך לקבוע עמדות ביחס למציאות. תכונות הגבורה והאומץ נתונות באדם מפני שהוא נברא בצלם אלוהים, על כן הוא לוקח על עצמו משימות כבירות ומשנה את העולם, בניגוד לבעלי החיים שרק מסתגלים למציאות. למרוד במציאות השלילית הקיימת זה תיקון עולם. לכן הרב אומר שזה קדוש ואלוהי, גם חוצפת המרידה נגד שמירת התורה והמצוות קדושה בשורשה, על אף קליפתה השלילית.[354] בדור הגאולה ישנו גילוי חדש של שם ה', גילוי הקודש והאלוהיות שבתורה שבעל פה, בנשמה הישראלית. הגילוי שישראל הם נציגי ה' בעולם. זהו אתגר רוחני גדול העומד לפתחנו בדור זה, להגיע אל ההבנות הנישאות והכוללות יותר של משמעות יראת השמיים והנוכחות האלוהית, להבין מהי עוצמת האהבה המגדלת ומצמיחה את העצמיות של האדם ושל העולם דווקא על ידי השראת השכינה ולא בניגוד לה.

רַק בְּהִגָּמֵר הַתֹּכֶן, כאשר תהליך הגאולה יגיע לשלב של בשלות מסוימת, כפי שבהלכה יש מושג המציין את השלב הסופי באיסוף היבול – 'גמר מלאכה', בְּהֵעָלוֹת הָאֻמָּה לִמְרוֹם מַצָּבָהּ, כשתהיה במצב התקין הראוי לה, עם כל מכשירי קיומה – מלכות, משפט, נבואה ומקדש, רק בשלב זה – אָז יוּחַל אוֹר אֱלוֹהִי נִקְרָא בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ לְהִגָּלוֹת, כלומר – אז יוכל להגלות האור האלוהי בשם המפורש. יִגָּלֶה וְיֵרָאֶה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהֵאִיר וְכָל מַה שֶּׁיָּאִיר, כָּל שֶׁחַי וְכָל שֶׁיִּחְיֶה בָּהּ, הַכֹּל אוֹר אֱלוֹהֵי עוֹלָם אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא, יתברר שכל מה שהיה ונעשה נועד לגלות את אור ה', "וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ שמו של המשיח יהיה – ד' צִדְקֵנוּ" (ירמיהו כג, ו), משום שעל ידי ההתגלות של המשיח ידעו שהכל אלוהי, הכל מונהג ומושגח על פי הצדק האלוהי. "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ד' שָׁמָּה" (יחזקאל מח, לה). כלומר – כבר בתחילה זה היה שם העיר.[355] בצד הגלוי האומה מתנערת מעפרה ורודפת אחר עצמאות, מסגלת תכונות של גבורה שמעצימה כוחות מסוימים, וממילא הדור החדש נעשה יותר מרדני וחצוף לעומת הדור הקודם, אך מצד שני בתוכיותו מפעם קודש אלוהי המגלה שהמרד של הדור החדש בא לקומם לא רק את האומה מבחינה פוליטית, שזה דבר נכון בפני עצמו, אלא גם את הצד הרוחני, את תפיסת האמונה.

מַצַּב גְאֻלָּה זֶה, אופן כזה של הגאולה, של שינוי תכונות האופי של האומה שנעשה ללא שם שמים, הוּא יְסוֹד הֶחָזוֹן שֶׁל הָרָזִים – כפי שמתואר בדברי המקובלים הגדולים, בעלי הרז, על חזון הגאולה: שֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ לֶעָתִיד כִּי אִם קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכָל חַיָּלָיו יָבוֹאוּ אֵלֶיהָ. כדי להבין פלא כזה צריך לדעת את חכמת הרזים, בה מבואר שתחיית האומה אינה רק איזו יוזמה מקומית של כמה יהודים שקונים אדמות בארץ ישראל, אלא כביכול הקב"ה הוא זה שבא בעצמו לעזור עם כל חייליו. וְיָקִימוּ אוֹתָהּ מִן עַפְרָא בִּיקַר סַגִּי,[356] תחיית האומה תהיה בכבוד גדול. כמה שנים קודם כתיבת דברים אלו, התפרסם בעולם היהודי כי ד"ר הרצל נפגש עם מנהיגי האומות הגדולות – קיסר גרמניה; הסולטן הטורקי; ראש ממשלת בריטניה; הצאר הרוסי; ואף עם האפיפיור. את פגישות אלה הוא יזם כמעט לבדו, עיתונאי פשוט שכתב כמה מחזות לא מוצלחים במיוחד. זהו מפנה עצום ביחס ליהודים שהיו למרמס ולמשיסה.[357] כמה שנים לאחר מכן, חבר הלאומים מקבל החלטה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל משני עברי הירדן, מסמך שלא פג תוקפו עד היום מבחינת החוק הלאומי.

אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה, וּלְמִשְׁמַע אֹזֶן וְתִקְוָה תִּשְׂמַח נַפְשֵׁנוּ. הרב עושה פרפרזה לפיוט של רבי שלמה אבן גבירול, הנאמר ביום הכיפורים על עבודת המקדש: בעוד הפיוט המקורי מסיים בצער על המציאות הנוכחית, כאשר המקדש עודנו בחורבנו – "הֲלֹא לְמִשְׁמַע אֹזֶן דָּאֲבָה נַפְשֵׁנוּ" – הרב אומר שלמרות שהמצב הנוכחי לא-טוב באופן גלוי, למרות שעדיין שם שמים לא שגור בפי כל, זוהי הגאולה. וְהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, הָעוֹבֵר בֵּין הַהוֹפָעוֹת הַמְיֻחָדוֹת הַמְרֻכָּזוֹת בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיּוֹפִיעַ אוֹר תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת כִּי שֵׁם ד' נִקְרָא עָלֶיהָ, 'כנסת ישראל' זה כינוי לספירת 'מלכות' – עם ישראל, ו'תפארת ישראל' זה הקב"ה. באמירת 'לשם יחוד' אנו מתכוונים לייחד את כנסת ישראל עם הקב"ה. הזמן העובר מתחילתה של הגאולה עד שיתייחדו בפועל כנסת ישראל והקב"ה, ויתגלה שהשאיפות הלאומיות שאינן בשם התורה הן למעשה השאיפה לגאולה, הוּא זְמַן חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, זמן של הייסורים שיש בעת לידת האומה מחדש. שני פנים היו לייסורים אלה: היה הקושי הממשי, הפיזי והנפשי, של העלייה ארצה ובנייתה מתוך השממות, המלריה והשלטון הטורקי המושחת. ובנוסף היו יסורי הלבטים הקשים אודות אופייה של הגאולה – האם הייסורים שבבניית הארץ אינם לשווא, האם גאולה זו היא חלומות באספמיא, הבלים שהגו צעירים שהיו מאוכזבים מחיי הגלות, או שזהו באמת קיום חזון הנביאים ובניין המקדש, המלכות והנבואה עומדים לפתחנו.[358]

יסורי הזמן הזה הם כה קשים, שֶׁרַק אַמִּיץ אוֹנִים כְּרַב יוֹסֵף הָיָה אֹמֶר עָלָיו – בְּנִגּוּד לְכָל הָאוֹמְרִים, יֵיתֵי וְלָא אֶחְמִינֵיהּ -: יֵיתֵי וְאֶזְכֶּה דְּאֵיתִיב בְּטֻלָּא דְּכוּפְתָא דַּחֲמָרֵיהּ.[359] בגלות לא היו גם גללי החמור. זהו אותו האומץ הנדרש כדי לבוא לארץ מדבר מוכת מלריה וביצות, לזכות להיות מאלה שבונים את האומה למרות הידיעה שאלה שמייבשים את הביצות כנראה לא יזכו בעצמם ליהנות מהפירות – והנה קמו אלפים של צעירים שהתאזרו באומץ זה. וזה היה אומץ ההכרה שזהו חזון הנביאים ולא אפיזודה חולפת – באותו פרק זמן בו הציעו לרב קוק להיות רבה של יפו, קהילה קטנה בארץ ישראל שמנתה אז כמה אלפי יהודים שאינם תלמידי חכמים, הוצע לרב קוק גם להיות המנהל הרוחני של ישיבת טֶלְז, שהייתה אז תפארת הישיבות באירופה. הרב חלם כל ימיו על יסוד ישיבה שתתנהל לפי החזון הגדול שלו, והנה בטלז חיכה לו מן המוכן, שם הייתה יהדות מבוססת, והרב קוק היה יכול לעשות מהפכה בעולם התורה ובעולם היהודי בכלל. אף על פי כן, הרב בחר כמובן ביפו, אך לא בכדי הוא חתם חלק מאגרותיו במילים "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" – הוא ידע שזו עבדות קשה בשבילו, גבורת הבחירה בתחיית האומה והייסורים הנלווים לה.