בפרק זה הרב מציג דברי חזון שאנו מצפים להתממשותם. ההיגיון העומד מאחורי הדברים הוא שככל שהבניין הלאומי יתעצם, ככל שעם ישראל יתחזק בקיומו החומרי, כך יותר סביר שתתפתח בו האמונה באופן טבעי, יעמיק החיפוש אחר מעמקי הזהות היהודית. זאת מפני שככל שהאדם הפרטי והחברה בכללה עסוקים בשאלות הקיומיות של חיים חומריים נאותים, ביטחון, מזון ופרנסה, כך קשה יותר לעסוק ברוח וביצירה רוחנית, וכפי שניסחה זאת ההלכה – הכל נדחה מפני פיקוח נפש. החופש ממצוקה חיצונית-פיזית יהיה הגורם לחיפוש פנימי בתוך הנשמה הישראלית אחר מהות הקיום.[342]
הקדמת בניין החומר לבניין הרוח מתוארת באופן דומה בחזון 'העצמות היבשות' של הנביא יחזקאל, המתאר את תחיית האומה – בתחילה העצמות נעשות לגוף, ורק לאחר מכן הקב"ה מפיח בהן רוח.[343] כך גם מתוארת בריאת האדם בתחילת ספר בראשית – קודם הקב"ה יוצר את האדם כעפר מן האדמה, ורק לאחר מכן – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז).
אמנם, דבר זה נתון במחלוקת תנאים: לשיטת רבי אליעזר הגאולה לא תבוא אם לא תקדם לה תשובה שלמה, מתוך יוזמה של ישראל, ואילו לשיטת רבי יהושע הגאולה אינה תלויה ביוזמה של ישראל לעשות תשובה, "אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז, ב). אך למעשה כמעט בכל המקומות בהם נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע, הלכה כרבי יהושע, וגם כאן, לאחר דיון בין התנאים, הגמרא מציינת: "ושתק רבי אליעזר".[344] לכן התחייה החומרית קודמת לתחיית הרוח – חלקים נרחבים בתנועה הציונית התחילו בשל השפעה מאומות העולם, התעוררות הלאומיות באירופה, בה חיו כתשעים אחוז מהיהודים. דבר זה כמובן עורר גם את היהודים לשאוף לתקומת הלאומיות שלהם. בשנת ה'תרמ"ב (1882), בעקבות הצלחתם של האיטלקים להשיג עצמאות לאומית, יצא לאור בגרמנית ספרו של משה הס,[345] 'רומי וירושלים', בו הוא קרא ליהודים לממש את לאומיותם בארץ ישראל. באותן שנים התחוללה מהפכה לאומית בגרמניה שאיחדה את עשרות העמים שהיו בה לאומה אחת, ובהונגריה פרץ מרד במטרה להשתחרר מעול האימפריה האוסטרית. אירופה נעשתה בוקה ומבולקה בגלל השאיפות הלאומיות. כתוצאה מכך ניטעה תקווה ביהודים שמה שקודם היה נראה לא אפשרי – להתגבר על האימפריות הגדולות כדי לממש את השאיפות הלאומיות, כעת יהיה אפשרי.
יִתְפַּתַּח הַיִּשּׁוּב בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, יִבָּנֶה הַבִּנְיָן הַלְּאֻמִּי, מִתּוֹכוֹ יָפוּחַ רוּחַ גָּדוֹל, נִשְׁמַת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה, הרוח יפוח דווקא מתוך הבניין החומרי, הלאומי. הגלות נקראת תרדמה,[346] ובכל תרדמה יש אחד מששים של מיתה (ברכות נז, ב), תרדמת הגלות הייתה כה עמוקה שנדמה היה שמדובר ביותר מאחד בששים של מיתה. כאשר נשמת האומה סוף סוף תשוב למקום הראוי לה, כשיהיה לה הגוף שיוכל לממש אותה, ממילא היא תתעורר לתחייה. מֵעֹמֶק טִבְעָהּ תַּכִּיר אֶת כָּל מַהוּתָהּ, גם בגלות היה עומק, אך הוא היה עומק בקודש שלמעלה מן הטבע, הנלחם בטבע. עד כדי כך הגיעו הדברים שעד היום יש דיון אודות מהותו של עם ישראל: יש סוברים שעם ישראל הוא בעיקר מה שאינו טבע, התארגנות דתית שאינה ממש אומה. העיקר בו הוא הקשר לאלוהים על ידי תורה ומצוות, ובלא הם אין כל עניין בעם ישראל. מנגד, יש סוברים שעם ישראל הוא לאום ככל האומות. כמובן ששתי האפשרויות הן טעות. האומה מורכבת מרוח לאומי שאותו הרב מזהה עם רוח התורה שבעל פה, אופי קליטת התורה שבכתב, ואופי הקשר לאלוהים, ומרכיב נוסף של האומה הוא המקור העל טבעי, על לאומי, שהדרך להתקשר אליו היא על ידי הרוח הלאומי. הגאולה היא גאולת הלאומיות, כפי שהגדירו זאת חז"ל והרמב"ם, שאין בין ימות הגלות לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות (הל' מלכים יב, ב), והמשיח הוא מלך שיעמיד את היסוד הלאומי הזה ויבליט את המנהיגות הרוחנית והמוסרית של האומה הישראלית על פני כל העמים (שם יא, א). לכן מעומק טבעה האומה מכירה את המהות הישראלית והקשר עם אלוהים. מֵעֹצֶם כֹּחָהּ תְּכוֹנֵן אֶת סִדְרֵי חַיֶּיהָ הָעַצְמִיִּים: לא מכוח אלוהי, חיצוני, בכפייה וחוסר ברירה, אלא מעצם כוחה ורצונה החופשי, כאשר תֵעשה יותר חזקה בטבעה תכיר את סדרי חייה העצמיים – הָרוּחַ הַמְיֻחָד שֶׁל הָאֻמָּה יְכוֹנֵן אֱמוּנַת ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה. משמעות הפועל 'לכונן' היא לבנות את הכָּן, היסוד המעשי, המוסרי והמשפטי של אמונת ה' – כיצד מתבטאת האמונה בכל תחום מתחומי החיים, מהי חברה יהודית מאמינה. רבים ראו בתביעת התנועה הלאומית לכונן תרבות עצמאית דבר שהוא אנטי-דתי; הדת היא אלוהית, הטרונומית, החוקים הדתיים באים ממקור חיצוני. לעומת זאת, התרבות הלאומית העצמאית היא אוטונומית, באה בבחירה אישית וממילא מתאימה לאופי העצמי. לכן באופן פורמלי נוצר ניגוד. כאן הרב אומר שגם הרוח הלאומי בישראל קשור באלוהי ישראל. באופי הישראלי העצמי מונחת האמונה. כמובן ישנה גם התגלות ישירה ממקור חיצוני, מתן תורה בהר סיני ונבואות הנביאים לאורך הדורות, אך זה לא מספיק. ההתגלות מעוררת בעם ישראל את הנקודה שכבר יש בו, הרוח הלאומית שקולטת את התורה שבכתב באופן מסוים. לכן תורה שבעל פה היא הרוח הלאומית.
הַמֹּרֶךְ וְדִלְדּוּל הַכֹּחַ, הַשּׂוֹרֵר עַכְשָׁו, מוֹנֵעַ הוּא אֶת גְּאוֹן הָאֱמוּנָה מֵהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם, גם בגלות יש אמונה, אך זו אמונה מסוג שונה. לאחר תקיעות השופר בראש השנה אנו אומרים: "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים" העבודה לה' יכולה להיות עבודת בנים ועבודת עבדים. בגלות עבודת ה' היא במצב של עבדים, כאשר אין ברירה, מתוך הכרה שבלא היא, יהיה רע.[347] אך המצב הנכון הוא עבודת ה' של בנים, עבודה מאהבה, כאשר האדם מחפש מה הם הדברים הנכונים לעשות כדי להתעלות, לזכות לקרבת ה' ולהתענג מזה. זהו גאון האמונה, השגב שבאמונה, התעלות ללא גבול, חזון, שאיפה ויצירתיות. הדבר משפיע מאוד גם על פסיקת ההלכה, על העיסוק בפרטי המצוות. יש לימוד של גדרי ההלכה מתוך פחד, עשיית מצוות מתוך חשש – "ללא חשש טבל ושביעית". בעבודה מאהבה יש פחות חשש מחטא. גם בתחום המוסר הדבר משפיע מאוד – יש מוסר פורמלי של שמירה על החוקים והכללים, ויש מוסר נשגב, של חיפוש המעשה הנכון יותר בכל מצב, מעבר ל"מה חובתי ואעשנה".
מְעַכֵּב הוּא אֶת הַמַּהֲלָךְ הַחַי שֶׁל הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְקֶשֶׁר הָאֱמוּנָה הָאֱלוֹהִית אֲשֶׁר בְּתוֹכָן מֵהוֹפִיעַ בְּכָל הֲדָרוֹ. המורך אינו מונע את המצוות, אלא את המהלך החי שבהן. גם בגלות אנשים מקיימים מצוות בכנות, אך כיוון שהמצב החומרי אינו טוב, לרוב גם המצב הנפשי מושפע מכך, ואז גם קיום המצוות הוא בלי חיוּת ונעשה כמצוות אנשים מלומדה כי כך הייתה המסורת במשך מאות שנים. ממילא המצוות לא מוסיפות חיות לאדם אלא אדרבא, מתישות אותו, כי הן נתפסות כאיזה משוי כבד שממהרים להיפטר ממנו. אין קשר חי לבורא. אין הסתכלות כללית על המציאות ושאיפה לתיקון עולם ומלואו. המצוות נתפסות כחיסכון לעולם הבא, והאלוהים – כגבאי צדקה ישיש, ולא כבורא שמים וארץ המשגיח על העולם מתוך מגמה וחזון. אותה ההסתפקות במועט לא מתאימה לדור הצעיר המבקש גדולות וחיים במלא הדרם. לעומת שאיפותיהם של בני הדור הצעיר המסורת נראית עלובה. הם ראו את כנות האמונה אך לא את גדולתה.
בגלות התורה שבעל פה בכללה נעשית לתורה שבכתב – הדיון החי, ההבנה הייחודית של הדור המתאימה לאופי שלו, לא מתאפשרת. "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה, ב) – וודאי שמבחינה אובייקטיבית יפתח אינו כשמואל, אך במהלך החי של המצוות המעשיות יש ליפתח בדורו יתרון עצום על פני שמואל, הוא מכיר את דורו, שלא כמו שמואל. קיום המצוות ללא חיות אינו יכול להיות מותאם למציאות המשתנה של החיים.
אֲבָל יִתְפָּרֵץ הַכֹּחַ הַפְּנִימִי במשך דורות של גלות התרגלנו שאנו קטנים ומוכים וצריכים איכשהו להסתדר. המשיח נקרא 'בן פרצי', גם מפני שהגאולה באה על ידי התפרצות, כאשר כבר אין כח להתחמק ולסבול. כאשר אדם מתפרץ מתוך מיאוס בחייו, הוא מעז לעשות דברים שאחרים אינם מעזים – כח פנימי זה יתפרץ כְּהַר פְּרָצִים. התפרצות הר געש שורפת וקשה. המעבר בין האמונה מהסוג האחד, הגלותי, לגאון האמונה, כרוך בהתפרצות כואבת – הכפירה שבאה כמרידה בסוג האמונה העבדותית. זהו סוג הכפירה שאנו עדים לה בעם ישראל בדורות האחרונים. היא קשה ושורפת ובלתי נשלטת. כמובן שזה לא דבר שיש לעודד, אך זה מגלה עוצמות אדירות שלא נראו כמותן.[348] זו התפרצות ממעמקי מעמקים.
הדבר החשוב שבהתפרצות זו הוא ערך החירות שמתגלה, שהוא יסוד המוסר והשגב: וְהַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, מִתּוֹךְ הֶכְרֵחַ פְּנִימִי וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה חָפְשִׁית גַּם יַחַד, ההכרה החופשית מופיעה מתוך הכרח פנימי, לכן הם באים יחד. באופן מוכרח האדם הוא חופשי, כי האדם נברא בצלם אלוהים. כאלוהים, גם האדם חופשי לבחור כאוות נפשו. יסוד החירות הוא היסוד העיקרי באדם, לכן החופש שבו הוא הכרח המציאות. מתוך זה החיים הישראליים יֵעָשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַצִּבְיוֹן הָרָאוּי לָהֶם, – וְהַצִּבְיוֹן הַטִּבְעִי לָהֶם הוּא אֲשֶׁר יָבִיא אֶת הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה, אֶת הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הצביון בגלות הוא בלתי טבעי, הסתר פנים והסתפקות במועט כאשר העיסוק הוא רק בד' אמות של הלכה (ברכות ח, א), שגם היא רק בגדרי רשות הפרט ולא בחיים הכלליים. העובדה שעם ישראל הצליח להישאר חופשי מבחינת השאיפה והיצירתיות שנותרו בו גם בגלות, היא פלא עצום. אך הצביון הטבעי הוא אחר – "להיות עם חופשי בארצנו", שיש לו מלכות ומקדש, סנהדרין ונבואה. טבעי לאדם להיות חופשי, שואף, יוצר ובעל חזון, זהו ההכרח העצמי, המקורי. ממילא השיבה ארצה היא תשובה גדולה, והרב מוסיף שזו תשובה מאהבה דווקא, כי תשובה שנעשית מתוך פחד עונש וצרות אינה תשובה גדולה שבאה מתוך בריאות, ממצב טבעי. תשובת שכיב-מרע, גוסס, גם היא תשובה, אך הגדוּלה היא כשאדם עומד בבריאותו ומחליט באופן חופשי שלא לחטוא יותר ולהיות אדם אחר.[349]
בְּלֹא שׁוּם נְפִילָה חָמְרָנִית, כִּי־אִם תְּשׁוּבָה פְּנִימִית נוֹבַעַת מֵעֹמֶק הָאֱמֶת שֶׁבְּאוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַנְּשָׁמָה. תשובה מאהבה אינה תלויה בדבר, אלא נעשית משום שזו האמת. אור החיים של הנשמה זו האמת הגדולה – הקשר עם אלוהים. חומרנות היא עניין שתלוי בדבר, אהבת התועלת הנלווית ולא הדבר עצמו. על כן תשובה שאינה מאהבה, שהיא בשביל למנוע את העונש או מסיבה חיצונית אחרת, זו נפילה חומרנית, תרגום האמונה למונחים חומרניים. אין בה השגת האלוהות כמושא השאיפה והאהבה. אומן אינו יוצר את יצירותיו עבור ממון. כמובן שכמו כל אדם הוא צריך גם להתפרנס, ולכן לפעמים היצירה היא גם מקור הפרנסה, אך היא חשובה לו גם כשלעצמה, הוא אינו יכול שלא ליצור את יצירותיו. זהו היחס הנכון כלפי האלוהים, הרוח והמוסר. התמורה שיש בהם היא הרבה מעבר לכל תמורה אחרת.[350]
אחרי שהרב תאר את ההתפרצות ואת הגדוּלה שבה, המהפכה שהיא יוצרת מאמונה גלותית נמוכה לגאון האמונה, הרב חוזר למציאות הנוכחית: אֵין לְהִצְטַעֵר כְּלָל מִזִּרְמֵי הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי הַטִּבְעִי הַהוֹלֵךְ וְסוֹאֵן; אנו עדים להתפרצות הלבה של הר הגעש המופלא, רוח גדולה קמה והיא סוערת ולא נעימה, אך גַּם הַקִּלְקוּלִים, שֶׁהוּא מְקַלְקֵל בְּמַהֲלָכוֹ, סוֹפָם לָבוֹא לִכְלַל בִּנְיָן וְתִקּוּן. כל הנזקים שגרמה הסופה יהיו חומר גלם לאמונה גדולה. נכון שמי שנמצא בתוך התהליך מזדעזע ונפגע, אך עיקרו של התהליך הוא התחדשות חיובית. הרב מדבר כאן על הרוח הלאומי שמביא את עם ישראל לארצו, מערער את אורח החיים המקובל ומגלה שיש דברים יותר חשובים מזכויות שנותן הפריץ המקומי. ככל שתופסים את המהפכה באופן כזה יותר מוקדם, כך גם הנזק פחות גדול.
