פרק ל

שתי בחינות ישנן ברוחו של אליהו הנביא. מצד אחד אליהו לוחם בקנאות[334] בעובדי הבעל ומוכיח את ישראל "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א' יח, כא). זו מלחמה נגד הטבע הגס, המוחשי, שתופעותיו השונות – גרמי השמים, הים, ההרים, העצים והאבנים ואפילו אנשים מסוימים – הם האלילים, כאשר במבט שטחי נדמה לאדם שזו המציאות ואין בלתה. כך הוא מייחס אלוהיות לתופעות השונות. הפן השני ברוחו של אליהו הוא מבשר השלום: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג-כד). השלום שמבשר אליהו הוא גם בין הסוגים השונים של הקדושה – בין הקודש שבטבע ובין הקודש שלמעלה מן הטבע, הלוחם בקודש שבטבע. אליהו הנביא מאחד את רוח הדור הצעיר, המתפרץ, עם רוח הדור הזקן, מסורת ישראל העתיקה. רק שתי רוחות אלו יחד יכולות לבנות את המציאות הנכונה. בפרק זה הרב מסביר כיצד הפן השני שבדמותו של אליהו מתגלה.

הִנְנִי רוֹאֶה בְּעֵינַי, אוֹר חַיֵּי אֵלִיָּהוּ עוֹלֶה, כֹּחוֹ לֵאלוֹהָיו הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה, כיצד הוא מתגלה – הַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּטֶּבַע פּוֹרֵץ גְּדָרָיו, "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י, ח) אומר שלמה המלך, ועל כן לביטוי 'פורץ גדר' נוצרה קונוטציה שלילית בדברי חז"ל, משמעות של חטא ורשע. הגדֵרות הן אותם החוקים ששומרים על הסדר הרצוי, הקבוע, ולכן פריצתם בדרך כלל היא דבר שלילי. הרב כנראה מתכוון כאן לדברי חז"ל שבתקופה של תחילת הגאולה החוצפה תרבה.[335] מי שפורץ גדר צריך להיאזר בחוצפה, עזוּת לצאת נגד הנורמה הקבועה מזה תקופה ארוכה. אולם לעתים פריצת גדר היא דבר חיובי, ולכן גם החוצפה שמכשירה את פריצת הגדר נעשית לדבר חיובי – התנועה הציונית הייתה חצופה מבחינה זו שיצאה כנגד המוסכמה שהתקבלה בישראל ובאומות העולם, שעם ישראל לא יכול לחזור למולדתו הקדומה ולהקים בה את ממלכתו, ועד היום כוחות רבים בעולם מתנגדים לכך.

לפריצת הגדרים שפורץ הקודש שבטבע, יש מגמה: הוֹלֵךְ הוּא בְּעַצְמוֹ לְהִתְאַחֵד עִם הַקֹּדֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע הַגַּס, עִם הַקֹּדֶשׁ הַלּוֹחֵם בַּטֶּבַע. היה זמן בו היינו צריכים להילחם בטבע, משום שהוא היה גס, ובהכרח התנגד לקודש. לָחַמְנוּ בַּטֶּבַע וְיָצָאנוּ בְּנִצָּחוֹן, הַטֶּבַע הַמְגֻשָּׁם עָשָׂה אוֹתָנוּ לְבַעֲלֵי־מוּמִים, נָגַע בְּכַף יְרֵכֵנוּ, הרב מדמה את הטבע לעשו, ואת הקודש שלמעלה מן הטבע ליעקב. בתיאור לידתו של עשו נאמר: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" (בראשית כה, כה) – כבר כשנולד היה 'עשוי',[336] וכשגדל היה צייד עז נפש. לכן עשו מסמל את כוח הטבע הגס, לעומת יעקב – "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז), שמסמל את הקודש שלמעלה מן הטבע. התורה מתארת מאבק של יעקב עם איש בלתי ידוע בדרך לכנען, וחז"ל מסבירים שהיה זה שרו של עשו (בראשית רבה וישלח עח). יעקב ניצח במאבק אך נפגע בִּירֵכוֹ. אֲבָל הַשֶּׁמֶשׁ הֲלֹא לָנוּ זָרְחָה לְרַפּאֹתֵנוּ מִצְּלִיעָתֵנוּ. השמש שזרחה ליעקב זו שמש הגאולה שתזרח לנו לרפא את תוצאות המאבק נגד הטבע. אותו המאבק זו הבדידות של ישראל במשך הדורות, המנסים לשמור את קדושתם מפני הטבע הגס שאינו רוצה להשתנות. במאבק זה ניצח ישראל, אך יצא פגוע ונחלש. כעת צריך לתקן את המצב ולחזור אל המצב הבריא, דבר שיהיה אפשרי רק אם נצרף את הקודש שבטבע אל הקודש שניצח את הטבע.

הַיַּהֲדוּת שֶׁל הֶעָבָר, מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה, מִלְחָמָה אֲרֻכָּה הִיא נֶגֶד הַטֶּבַע, בְּצִדּוֹ הַכָּעוּר, שֶׁל טֶבַע הָעוֹלָם, הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי, יציאת מצרים מסמלת את המאבק הרוחני והניצחון של עם ישראל נגד הממלכה שקידשה את הטבע במובן החקלאי, הכלכלי, ובמובן של ענייני האסטרונומיה והאסטרולוגיה, מאבק נגד פרעה, שהראה את עצמו כאחד האלים. בכיבוש הארץ התחיל המאבק נגד עבודת האלילים שבארץ כנען, ואחר כך נוצחה העבודה הזרה בעולם כולו במידה רבה. אֲפִלּוּ טֶבַע הָאֻמָּה ניצחנו את הטבע הלאומי במובן זה שאומה בדרך כלל מתקיימת כאשר יש לה גוף, עצמאית בארצה ומדברת בלשונה, ואילו עם ישראל התקיים כאומה במשך כאלפיים שנה ללא ארצו, עצמאותו ושפתו. היינו לרסיסים ופזורה בין עמים וממלכות, ובכל זאת נותרנו כעם שאין אפשרות לערער על קיומו. עד כדי כך נותרנו כעם למרות חוסר הסבירות שבכך, שהנה כעת אנו עושים את אחד המהלכים המופלאים ביותר בתולדות האדם – השיבה לציון, התאחדות אותם רסיסים וקהילות פזורות אחרי דורות רבים. וְטִבְעוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד. במשך דורות הגלות בקרב היהודים כמעט ולא היו רוצחים ואנסים, ביחס לאומות העולם, וזה הפליא אותם. עד היום בחברה הערבית אנו שומעים על אלימות ורצח על כבוד המשפחה כתופעה מקובלת. באופן מוזר, יש דברים שהיהדות הצליחה לרסן באופן עמוק, ולעתים אף לשרש הרבה יותר ממה שהצליחו אומות העולם. ברוסיה לפני כחמישים שנה, כאשר יהודי היה נושא גויה לאשה, היו פעמים שחברותיה היו מקנאות בה על כך שבעלה לא יכה אותה ואף יכבד אותה וידאג לה. מלחמה בטבע הרגיל, בטבע הנפש האנושית, בטבע הנפש הלאומית ובטבע ההיסטוריה, זהו פן אחד ברוחו של אליהו.

לָחַמְנוּ בַּטֶּבַע כְּדֵי לְנַצְּחוֹ, כְּדֵי לִרְדּוֹתוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, לרסן אותו, אך לא להתנער ממנו, לא לראות בו מוקצה מחמת מיאוס כמו שעושים הנוצרים והבודהיסטים שהתייאשו מתיקון העולם או מחלקו, ולכן פורשים ממנו.^[337] היהדות מקדשת את המשפחה ואת המעורבות החברתית, עם המאמץ התמידי לרסן את היצרים הרעים בתוך המציאות. וכאשר זה מצליח, הוּא נִכְנַע בְּפָנֵינוּ, וממילא הָעוֹלָמוֹת הוֹלְכִים וּמִתְבַּסְּמִים, התרבות המודרנית כולה היא תוצאה של ניצחון על האליליות ועל היצרים הרעים, לפחות מבחינה רשמית. כל הקִדמה האנושית של זכויות האדם, היא ניצחון מוסרי אדיר על יצרי הניצול ותאוות הכח. חוש הריח הוא היחיד שלא נפגע בחטא אדם הראשון (עי' בני יששכר, סיוון, ד, ח), לכן כאשר העולם מתקרב לגאולה, כאשר הדברים מיתקנים – הכל מתבסם, חוזר למצב הראשוני בגן עדן קודם חטא אדם הראשון.

בְּעֶצֶם עֹמֶק הַטֶּבַע תְּבִיעָה גְּדוֹלָה מִתְגַּבֶּרֶת לִקְדֻשָּׁה וּלְטָהֳרָה, הרב מפרש מהי קדושה זו – לַעֲדִינוּת נֶפֶשׁ וּלְזִכּוּךְ הַחַיִּים. אמנם לעתים קרובות דברים אלו מופיעים באופן בוסרי, מוגזם וקיצוני, כמו שיח הזכויות הנפוץ כיום שפעמים רבות הוא שטחי ומעוות.[338] אך באופן עקרוני תביעה זו מבטאת את התגברות עדינות הנפש וזיכוך החיים. כעת נותרה עבודה קשה וארוכה כיצד ליישם באופן נכון את התגברות תביעה זו.

במקום בשורת המלחמה נגד עובדי הבעל, אֵלִיָּהוּ בָּא לְבַשֵּׂר שָׁלוֹם, וּבְנִשְׁמָתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל הָאֻמָּה זֶרֶם חַיִּים שֶׁל טֶבַע מִתְפָּרֵץ, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב אֶל הַקֹּדֶשׁ. ההתקרבות אל הקודש היא מימוש חזון הנביאים שבקיבוץ גלויות, הקודש של תיקון העולם. אליהו מבשר שלום מפני שכבר יש תביעה גדולה לתיקון. אך מכיוון שעדיין יש בעיות רבות זה עדיין לא השלום עצמו, אלא רק הבשורה לשלום. אליהו אינו הגואל עצמו אלא רק המקדים לו, הוא רק מספר שהגאולה קרובה ואפשרית. זו בשורה גדולה שצריכה לאתגר אותנו למצוא את הדרכים והאמצעים המתאימים איך להיענות לה. היינו רוצים שלום עכשיו, אך עדיין אין לנו האמצעים כיצד להידבר ולעורר את העמים והתרבויות לשיח נכון שיקדם אותנו במקום ליצור אנדרלמוסיה, מבוכה ואלימות קשה כפי שיש היום. ועם זאת, אל לנו לזלזל במציאות הזו.

כחלק מקיבוץ הגלויות צריך להיות שלום, אחדות בין כל חלקי האומה. חז"ל אומרים שגדול קבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ (פסחים פח, א), כי כל אחד מאמין לגמרי שהכי טוב שכולם ילכו בדרכו, אך כמובן שלכל אחד יש מה ללמוד מהאחרים. לכן השלום של קיבוץ הגלויות בין כל חלקי האומה, הדעות השונות והמנהגים השונים – הוא עצום. עוד לא מצאנו מסילות נכונות, דרכים פשוטות כיצד ללמוד זה מזה וליצור הפריה הדדית ראויה, לכן מציאותנו מלאה סכסוכים והתנצחויות. אך למרות הכל, היותם של מיליוני יהודים יחד בארץ ישראל הוא דבר שכבר אי אפשר להפר.

זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם הוֹלֶכֶת וְנַעֲשֵׂית לִזְכִירַת יְצִיאַת שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת הַהוֹלֶכֶת וּמִתְרַקֶּמֶת.^[339] יציאת מצרים ושאר ישועות ישראל במשך הדורות נעשו רלוונטיות וממשיות, הנוער היהודי הקים אגודות עם שמות כמו 'חשמונאי' ו'מכבי'. כך הגאולה הקדומה נעשית כחלק מאבני הבניין של הגאולה האחרונה. זכר העבר נבלע ונבנה בתוך ההווה הבונה את העתיד, היציאה משעבוד מלכויות.[340] וְהִנְנוּ כֻּלָּנוּ הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים אֶל הַטֶּבַע וְהוּא מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ, הטבע הלאומי, הארצי, וגם האישי – יש יותר חופש פנימי, רגיעה, נינוחות במציאות הטבעית. אחרי דורות של מלחמה נגד הטבע שהייתה תיקון גדול, מגיע הזמן של השְלָמָה איתו. הוֹלֵךְ הוּא וְנִכְבָּשׁ לְפָנֵינוּ וּדְרִישׁוֹתָיו הוֹלְכוֹת וּמִתָּאֲמוֹת עִם דְּרִישׁוֹתֵינוּ הָאֲצִילִיּוֹת מִמְּקוֹר הַקֹּדֶשׁ. כי השילוב בין היכולת האנושית המדעית לבין משאבי הטבע כדי להשתמש בהם, מניע את האדם לרומם את עצמו ואת ההוויה בכללה מתוך הטבע עצמו. אלה הדרישות האציליות, אותה השראה שעליה דיבר הרב בפרק הקודם, שירת הטבע הנשגבה.

הָרוּחַ הַצָּעִיר הַתּוֹבֵעַ אֶת אַרְצוֹ, שְׂפָתוֹ, חֵרוּתוֹ וּכְבוֹדוֹ, סִפְרוּתוֹ וְכֹחוֹ, רְכוּשׁוֹ, רִגְשׁוֹתָיו, נִזְרָמִים הֵם עַל־יְדֵי שֶׁטֶף שֶׁל טֶבַע, שֶׁבְּתוֹכִיּוּתוֹ מָלֵא הוּא אֵשׁ קֹדֶשׁ. בטבע יש אש קודש. כאשר הקודש שלמעלה מן הטבע לוחם בו, הוא כמו מים שמכבים קצת את האש, מרסנים, יוצרים מסגרת, וכמו כל תרופה זה גם קצת מזיק, מחליש את אש הקודש שהייתה יכולה להביא את העולם למדרגות יותר גבוהות.^[341] כאשר ביטלו חכמי ישראל את היצר הרע שהביא לחורבן בית ראשון – היצר לעבודה זרה, יצאה מקודש הקודשים דמות של גור אריות מאש (יומא סט, ב). זו החוויה העוצמתית שיש בטבע, היחס האינטימי שאפשר לגלות בכל דבר, היחס המגלה שיש חיות בכל. לא רק למעלה מן הטבע במושגים שכליים נשגבים, אלא גם בתוך הטבע הממשי. מלחמת הקודש שמעל הטבע בטבע נעשית כדי לזכך, לרסן את התופעות הגסות והרעות של הטבע. אך במשך הזמן מגיע השלב שיש לחזור ולהשלים עם הטבע, להתחבר שוב לאש הקודש שבטבע, לעצמיות של הטבע הלאומי והפרטי.