בפרק זה הרב מבאר שישנו קשר בין הרמה הרוחנית שבאומה הישראלית, לרמה של ההופעה האלוהית בהוויה בכללותה. כנסת ישראל נמשלה ללבנה המקבלת את האור של החמה ומזריחה אותו לעולם – האור של ההופעה האלוהית נקלט בכנסת ישראל ומוזרח ממנה אל שאר המציאות. אמנם, חלק מהאור מוזרח באופן ישיר אל שאר המציאות, אך חלקו העיקרי מופיע דווקא על ידי כנסת ישראל.
שני סוגים של רצון ישנם. האחד: הָרָצוֹן הַכְּלָלִי, שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת הַכְּלָלִית שֶׁבָּאֻמָּה, יֵשׁ לוֹ מִדָּתוֹ. הרצון הוא ביטוי לעוצמה הרוחנית. לאדם בריא בגופו ונפשו יש רצון גדול, ואילו החולה רוצה רק שלא לסבול. במצב של חולי מתקטנות השאיפות. ישנה עוצמה רוחנית האופיינית לאומה הישראלית, לפי מצבה; יש מצבים של גדולה, בהם השאיפות גבוהות וממילא העוצמה הרוחנית גדולה, ויש מצבים של קטנות, כמו בגלות.
בנוסף לכך יש עוד סוג של רצון, שקיים בהוויה בכללותה – וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה הוּא הָרָצוֹן שֶׁל הַתֹּכֶן הָאֱלוֹהִי, שגם הופעתו היא לְפִי הַשָּׂגָתָהּ של האומה וְחַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים – הדברים הרוחניים, שיש להם קשר יותר עמוק למושגים שאנו קוראים 'דתיים', וְהַחִיצוֹנִיִּים – אותם הדברים שהם תנאֵי הקיום של האדם – ההישגים המדעיים, החברתיים, הכלכליים וכדומה.
שני רצונות אלה צריכים להיות מתואמים. כשישראל בגדולתם, גם הרוחניות העולמית יכולה וצריכה להיות בגדולתה, וכאשר ישראל יורדים ומתקטנים בעוצמת הרוחניות שלהם בגלות, מתקטנת גם העוצמה הרוחנית של השאיפה הכללית בהוויה: כָּל זְמַן שֶׁהַתֹּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה הוּא מָלֵא וְגָדוֹל, כשהאומה יושבת באדמתה ויש לה עוצמה, ואז גם התוכן הרוחני שלה מלא וגדול, מִתְגַּדֵּל מִמֵּילָא, בְּמִדָּה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, הָאוֹר שֶׁל הַתֹּכֶן הָאֱלוֹהִי שֶׁבְּהַשָּׂגָתָהּ, החזון הרוחני, הדתי, וְהַמְבֻקָּשׁ שֶׁל מְצִיאוּתָהּ מְצֻיָּר בָּהּ בִּגְוָנִים בְּהִירִים; האומה יודעת יותר טוב מה היא רוצה מבחינה רוחנית, הזהות והחזון יותר ברורים. עד ימי הבית השני כשעם ישראל עוד ישב בארצו, כאשר עוד היו נביאים, נבואותיהם היו מופלאות ונהדרות. ואילו החכמים, שקיבלו את תפקיד הנביאים אחר שפסקה הנבואה מעם ישראל, לא הצליחו להעמיד חזון כזה.
וּלְמַעְלָה מִזֶּה מִתְגַּלֶּה בִּגְוָנִים בְּהִירִים הַמְבֻקָּשׁ שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁזֶּהוּ רַז דַּעַת עֶלְיוֹן. כאשר התוכן הרוחני באומה הוא גדול, גם בהוויה כולה מתגדל המבוקש, הרצון – העוצמה הרוחנית; בלעם הרשע מעיד על עצמו שהוא "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז). לרמת השגה כזו זכה להגיע בגלל שבאותה תקופה מעמדו הרוחני של עם ישראל היה נשגב – אחרי יציאת מצרים שנעשתה בניסים כבירים, ניתנה תורה לישראל, ירד מן מדי יום ואת המסע במדבר ליוו עמוד אש וענן. במצב רוחני כזה נשגב – אפילו בלעם, אדם שפל מבחינה מוסרית שאפילו להבין את אתונו לא הצליח, כדברי חז"ל (סנהדרין קה, ב) – אפילו הוא מגיע להשגות רוחניות גבוהות. באותה תקופה, כאשר ההשגות הרוחניות של עם ישראל היו נשגבות, האלילות גם היא הייתה עוצמתית ביותר. עובדי עבודה זרה כאילו חיו יחד עם האלים, מבחינת החוויות הרוחניות שהיו להם. עם כל ההגשמה הפרימיטיבית שבדבר, הנחיתות המוסרית והפילוסופית של ציור כזה, הוא נבע מתחושה חזקה שיש קרבה בין השמים והארץ, הרוח והחומר. הרב אומר שזה רַז, מפני שלא מובן כיצד הגויים מגיעים לכאלה חוויות רוחניות עוצמתיות כאשר רמתם המוסרית כה נחותה.
בהתאם לכך ניתן לראות שכאשר פוסקת הנבואה מעם ישראל, פוסקת גם הרוחניות המיסטית בעולם, המאגיה והאלילות מצטמצמות מאוד.[182] אחרוני הנביאים היו בין אנשי כנסת הגדולה, ומאז – "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א), מתפתח נתיב חדש ברוחניות. אמנם הוא היה קיים גם קודם לכן, אבל אז הנבואה תפסה את המקום המרכזי. ההלכה, המוסר והאגדה, הפילוסופיה וחכמת הסוד מתרחבות ומתעמקות בישראל פי כמה ממה שהיה קודם. באותו זמן של סיום תקופה הנבואה והמעבר לחכמה, תחילת ביסוסה של תורה שבעל-פה, גם באומות העולם יש מעבר מובהק מן הכושר הרוחני המיסטי, האלילי, לפן של החכמה: בסין חי אז קונפוציוס,[183] מגדולי הפילוסופים של סין, ובמקביל לו גם לָאוֹ-דְזֶה,[184] מייסד הדאואיזם, דרך חיים שמקובלת על רבים בסין עד היום; באותו זמן בהודו מופיע בודהה,[185] שייסד את עקרונות הבודהיזם; ואז גם מגיעה לשיא הפילוסופיה הקדם-סוקרטית ביוון – מופיעים סוקרטס,[186] אפלטון[187] תלמידו המסור, ותלמידו של אפלטון – אריסטו.[188] התרבות האנושית עוברת לשלב חדש, ההולך ומתעצם במקביל להתעצמות התורה שבעל-פה, החכמה שבישראל בימי בית שני. כל זה מתרחש באותן כמה מאות שנים.[189]
כְּשֶׁיָּרְדָה הָאֻמָּה בַּגָּלוּת הַמָּרָה, נֶחְשְׁכָה נִשְׁמָתָהּ, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) הנשמה מאירה את האדם מתוכו, היא האידאה העליונה שלו, הנקודה שבה גנוז הפוטנציאל שלו. כאשר האדם במצב רוחני גבוה, הוא מחובר לנשמתו ומוצא בה את הכישורים שלו.[190] אך אם נחשכת הנשמה האדם לא מכיר את עצמו, הוא לא פועל על פי טבעו אלא באופן בסיסי המוכתב על ידי ההכרח שבחיים, ברמת ההישרדות. זהו המצב בגלות. וְהַשָּׂגַת מְבֻקָּשָׁהּ הַפְּנִימִי שֶׁל מְצִיאוּתָהּ וּמַאֲוַיֵּי חַיֶּיהָ נִתְקַטְּנָה, עַד שֶׁאֵינָהּ מוֹצְאָה כְּלָל אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ, השאיפה העיקרית בגלות הייתה רק להתקיים, לא להיאבד מבחינת רוחנית ופיזית. לכן האומה לא מוצאת את הנתיבות, הדרכים להתקדם.[191]
וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבָּהּ אֵיזוֹ הַשָּׂגָה חֲלוּשָׁה, שֶׁל רְשִׁימַת אוֹרָה, בתוך חשכת הגלות נותר רק רושם של אור. המונח 'רשימו' בקבלת האר"י מתאר את שארית האור הקלוש שנותרה אחרי תהליך הצמצום של אור אינסוף שמילא הכל קודם בריאת העולם. זה לא הדבר עצמו, רק מזכיר את המקור. בית כנסת נקרא 'מקדש מעט' כי הוא המעט שנשאר מהמקדש. הקהילה היא רושם קטן מהאומה, ובית דין של תלמידי חכמים הוא בגדר שליח של בית הדין שבו היו דיינים סמוכים (עי' גיטין פח, ב). שֶׁמִּמֶּנָּה זוֹרֵחַ אוֹר כֵּהֶה לְפִי הָעֵרֶךְ לְצַדִּיקִים וַחֲכָמִים דּוֹרְשֵׁי ד' בְּכָל לְבָבָם גַּם בְּמַחֲשַׁכִּים, על המציאות הגלותית בה נתהווה התלמוד הבבלי נאמר "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו; סנהדרין כד, א), אולם גם בחושך יש איזה אור – וְ"כִי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ד' אוֹר לִי". כמו מלך שנישלו מכיסאו, ונמצא במקום מרוחק מארמונו, ורק זיכרון מעמד המלוכה שהיה לו פעם מחיה אותו, כך הצדיקים והחכמים שבדורות הגלות: המציאות לא מאפשרת להם את ההשגות הרוחניות שהיו יכולים להגיע אליהן אם האומה הייתה בארצה והמקדש עומד על תילו, ולכן הם מתחברים לאותו מעט מזער מהאורה הגדולה שהייתה, על ידי הזיכרון בעצם המציאות האלוהית שיש בהסתר גם בחשכת הגלות. זה מה שזורח להם בחשכתם.
כעת הרב עובר לעניין הכללי – הקשר בין ירידת הרמה הרוחנית של עם ישראל בגלות לרמה הרוחנית שבכלל ההוויה: אֲבָל הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי וְהַמְּגַמָּה הָעוֹלָמִית, העוצמה הרוחנית שבכללות ההוויה אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַבֵּר אָז כְּלָל עִם מְגַמָּתָהּ הָעַצְמִית, עם העוצמה הרוחנית שבעם ישראל. האור צריך להיות לפי גודל הכלים והכלים לפי גודל האור, ואילו חוסר פרופורציה בין הדברים יוצר נזק. אם המצב הרוחני באנושות היה נשאר כפי שהיה קודם ירידת ישראל לגלות, זה היה כמו כלי גדול שמקבל אור קטן, ההופעה האלוהית לא הייתה מגיעה כראוי דרך עם ישראל, וְאָז הָיוּ חַיֶּיהָ בַּגָּלוּת נוֹטְלִים לָהֶם דֶּרֶךְ חֹל, בְּאֵין פְּנוֹת לְהִתְקַשֵּׁר עִם הַמְּגַמָּה הָאֱלוֹהִית שֶׁל צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת. הכל היה מתחלל, כי לעומת גדולת הכלים שמסביב, התרבויות המפוארות של אומות העולם, לא היו מרגישים את שארית האור שעוד נותרה מהימים שקודם הגלות.
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? כְּשֵׁם שֶׁנִּתְמַעֵט הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בָּהּ לְגַבֵּי תְּכוּנָתָהּ הַפְּנִימִית, כֵּן יָרַד הָאוֹר הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי בָּעוֹלָם, וְהַשִּׂגּוּב שֶׁל הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי שֶׁהוּא אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים אֵינֶנּוּ מַבְהִיק כִּי־אִם בְּאוֹר קָלוּשׁ כָּזֶה, שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִתְאַחֵד עִם הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בְּנִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, גַּם אַחֲרֵי הַיְרִידָה שֶׁגָּרְמָה הַנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּפְלָה עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. לפתע רואים שאפילו הקהילה היהודית המושפלת והבזויה, היא מגדלור של חכמה ומוסר, השכלה ותורה. בישראל יש קדושה, שהיא ייחודיוּת, נבדלוּת. לעתים זה יוצר הערצה, לעתים שנאה, וקורה גם שהן באות ביחד. לא ניתן היה להתעלם ממרכזיותה של הקהילה היהודית בימי הביניים, כי רושם האור שאותו היא שימרה היה גדול הרבה יותר מהחושך שסביבה. הוא נותר בולט ומרכזי באותה מדה כפי שהיה קודם הירידה לגלות. אלא שכמובן, זאת בגלל שגם הרוחניות שבאומות העולם ירדה. כך נשמר מעמד הרוחניות בישראל.
וּבִהְיוֹת הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי הַכְּלָלִי בְּתוֹר אוֹר הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה ואז האורות מתאימים לכלים, הרוחניות שמופיעה בעם ישראל גדולה מזו המופיעה באומות העולם שׁוּב הָעִנְיָנִים הוֹלְכִים וּמִתְחַבְּרִים, וְהַמְּגַמָּה שֶׁל מְצִיאוּת הָאֻמָּה בְּרוּחַ קָדְשָׁהּ הַפְּנִימִי וְהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הָאֱלוֹהִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ יְכוֹלוֹת הֵן לְהִתְאַחֵד כְּאֶחָד, וכך צריך להיות, גאולת ישראל היא גם גאולת העולם,[192] וּמִמֵּילָא הֵן מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד בְּעַצְמָן, וּבְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט וּבְנִשְׁמַת כְּלָלוּת הָאֻמָּה בִּכְלָל, וְהֵן מוּכָנוֹת יַחַד לַעֲלוֹת בִּישׁוּעַת גּוֹי וֵאלוֹהָיו, "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא". כאשר בכלל העולם אנו פוגשים את הרצון האלוהי הכללי שמוליך את העולם לגאולתו, בכנסת ישראל אנו פוגשים את ההשגחה הפרטית המיוחדת ברעיונות של לאומיות יהודית, קיבוץ גלויות, הרצון לעוצמה לאומית מבחינה גשמית ורוחנית. וודאי שבסְכמה זו יש המון פרטים שראויים לניתוח, אך כמגמה כללית רואים שמצב הרוחניות שבישראל והתקרבותם למימוש הגאולה, משפיעים על מצב הרוחניות שבאנושות בכללה וממילא על התקרבות העולם כולו לגאולתו השלימה.
