פרק ט

בפרק זה הרב מקביל בעניין מסוים בין היחיד לאומה ולכנסת ישראל: כשם שלאדם היחיד יש אופי שמוליד התנהגות, מעשים וסגנון ייחודי לו, ועלולה להצטבר בו זוהמה שמטמאת אותו עד כדי כך שתקנתו היא רק שיסולק מן העולם – כך יכול לקרות גם באומה שלמה, שגם לה יש סוג של אופי המוליד מתוכו תרבות וערכים, שפה ומנהגים ייחודיים לה. אולם הדבר נכון רק באומות הרגילות, לא כן בכנסת ישראל שאינה יכולה להיטמא באופן מוחלט, ולכן מוטל על הצדיקים לגלות את הקודש שמצוי תמיד בתרבות הלאומית.

הַזֻּהֲמָא הַנִּשְׁמָתִית על פי חז"ל אדם וחוה נבראו מושלמים, ללא כל פגם,[140] אך כבר קודם לחטא האכילה מעץ הדעת הנחש הצליח להטיל זוהמה בחווה (שבת קמו, א ורש"י שם). משמעות הדבר היא שהנחש מצא את נקודת התורפה העיקרית של האדם – שהוא נברא ולא בורא, ופיתה אותו לחשוב שמשום כך הקיום האנושי גבולי במהותו, וזוהי גזרת מוות שאין להתגבר עליה אלא על ידי כך שהאדם יפר את הצו האלוהי. בכך יתגבר על ההבדל התהומי שבינו לבין הבורא, ויהיה במקומו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה). הנחש עורר באדם קנאה באלוהים על אינסופיותו,[141] והקנאה מוציאה את האדם מן העולם (אבות ד, כא), מפני שהוא כבר לא חושב מה הוא ומה יש לו, דעתו נתונה לרכושו של האחר והוא מרגיש בחסרון גם אם לא חסר לו דבר.

קודם החטא, תפקידו של האדם בגן עדן היה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), להוציא לפועל את הטוב שבבריאה, להיטיב אותה עוד יותר. כל עוד הוא היה מחובר למקור חייו לא היה מוות, רק חיים ותוספת חיים. פעולתו של האדם היתה דומה לפעולתו של הבורא – יצירה ושכלול ללא חווית הטרחה המייגעת. כך הגבוליות שבקיומו הייתה דרך חיים אפשרית, לא מעיקה, שבה האדם רואה ערך עצמי בעמלו. במקום זאת, הנחש פיתה את האדם לקלקל ולהחריב. הנחש גרם לכך שהאדם יחווה את גבוליותו כמצוקה, האדם גילה שהוא ערום, גילה את הגנאי שבגבוליות, את חרפת המוות ואת הרגישות לכל דבר. מאז שהתנתק ממקור החיים, מנת חייו נעשתה מוגבלת, והוא חושש שהיא תיגמר.

יש להבדיל בין הקנאה באלוהים, השלילית, לשאיפה לשלמות, החיובית. השאיפה לשלמות כוללת שני דברים: האחד – שאיפת האדם למצות את מה שהוא מכיר בעצמו, לממש את כל כישרונותיו. השני – להכיר בכך שגם זה לא הסוף, והשלימות היא הדבקות בשלם – "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). אם אדם יחשוב שהוא הגיע למיצוי המקסימלי שלו ואין לו לאן לשאוף יותר, זה מוות. הדבקות בשלמות האלוהית מצילה את האדם מהסופיות, ולכן דווקא הדבקים בה' חיים. דבריו של הנחש הם ההיפוך הנוראי לכך – הנחש מציב משוואה המאפסת את האדם אל מול השלמות האלוהית, או אלוהים או האדם. בניגוד לפיתוי הנחש, האדם נצטווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" – להביא את יכולותיו למירב ועם זאת לדעת שאין סוף להתעלות. אך כיוון שחָטָא ונִלְאָה מלהמתין ולעבור בדרך האמצעים עד שיגיע למטרה, ולא הכיר בכך שתפקידו הוא דווקא המאמץ, תהליך ההשתלמות ולא השלימות, האדם כבר לא רואה ערך עצמי בעמל, בהשתלמות, וממילא נתקלל "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) ו"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז).[142]

הדבר העיקרי שצריך להיעשות בדרך התיקון של חטא האדם, הוא הבירור אודות נקודת התורפה של האדם, מהו היחס לגבוליות המהותית שבו, של עצם היותו נברא. זו דרך ארוכה של תיקון, היטהרות מטומאת הזוהמה. למרות חטאו של האדם, "אֱלוֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג, ח), ומחפש את קרבת האדם – "אַיֶּכָּה" (שם, ט). אחרי החטא הרוח האנושית מתקיימת בין שני קצוות, אפשר לפעול כדי לחזור ולהתחבר מחדש לאלוהים, ואפשר לפעול באופן שלילי, להגביר את רוח הטומאה המעצימה את הנתק שנוצר בין אדם לאלוהים בעקבות החטא.

כְּשֵׁם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהִתְקַבֵּץ בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ יְחִידִית, הזוהמה הנשמתית באה לידי ביטוי בנפש – בתחושות ומעשים שליליים, באופן לא נכון של תפיסת המציאות ובעיוות של סולם הערכים. אמנם, "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר"(קהלת ז, כט), אך הזוהמה גורמת לְהָסִיר אוֹתָהּ מִתְּכוּנָתָהּ הַטּוֹבָה, – "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (שם), להסיר מהנפש את היושר והמוסריות הטבעית, וּלְהָפְכָהּ לִתְכוּנָה שְׁפָלָה, מושגים חיוביים כמו גבורה, כבוד ונחישות, נעשים לאכזריות, גאוותנות וקנאות, שֶׁתּוֹרִיד אוֹתָהּ לְמַדְרֵגַת שִׁפְלֵי הַחַיִּים, לחיה טורפת אין בושה, וכשהיא רעבה ומחפשת טרף אין לה רחמים על החיה החלשה שתשביע את רעבונה. אלא שכלפי בעלי חיים אין כל טענה מוסרית ולא מצופה מהם לנהוג אחרת, ואילו האדם נדרש להתגבר על יצרו העלול להשפיל אותו להתנהגות כזו.

כשם שהזוהמה עלולה להתקבץ בנפש היחיד, כָּךְ הִיא יְכוֹלָה לְהִתְקַבֵּץ בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ הַכְּלָלִית שֶׁל אֻמָּה שְׁלֵמָה, לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ לְאֻמָּה שְׁפָלָה וּרְשָׁעָה, בְּזוּיָה וְנִגְעָלָה, בְּאֹפֶן שֶׁהִיא רְאוּיָה לַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם, לאורך השנים, אומות שהיו אימפריות אדירות ששלטו במשך מאות שנים בחלקים נרחבים בעולם – התפרקו בגלל שחיתות וריקבון מוסרי, נטמעו באומות אחרות או נהרגו במלחמות. כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעַכֵּב עַל הַנּוֹי הָעוֹלָמִי שֶׁל יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם מִלְּהִתְפַּשֵּׁט. אומות אלה מוציאות שם רע על יופיו של העולם ומונעות ממנו להתפתח. הגרמנים היו מפורסמים בנימוסיהם, ניקיונם והסדר המופתי ששרר אצלם, אך כאשר השלטון הנאצי השתמש באותו הסדר כדי להשמיד את מיליוני היהודים, הוא הפך אותו לרע ואי אפשר היה שיתקיים יותר. אמנם, כפי שבמערכות טבעיות הזוהמה אינה ממשית, משום שהיא נעשית לדשן ומצמיחה דברים טובים מחדש, כך גם בחברה האנושית – תכונות טובות שנעשו לשפלות, אינן אובדות לגמרי אלא נעלמות לזמן מה וצומחות מחדש באופן טוב יותר.

הַטָּהֳרָה הָאֱלוֹהִית בשפות השֶמיות, האות ט' מתחלפת לעתים באות צ' – טוהר הוא כמו צוהר, חלון. טהרה אלוהית היא היפתחות למקור האלוהי, כְּשֶׁהִיא מוּאָרָה יָפֶה הִיא מְזַכֶּכֶת אֶת הַלֵּב.[143] כאשר אדם חטא וחסם את עצמו מהפתיחות למקור האלוהי, יש לו דרך היטהרות – הוא צריך לפצות כמה שאפשר את הנפגע או לשלם את חובו לחברה, ולהיענש על שנכנע ליצרו הרע. אך כל כמה שזה חשוב והכרחי, התהליך עלול להסתיים בפעולות טכניות, בלי שינוי פנימי בנפשו של החוטא. לכן כאן הרב מדבר על טהרה שמוארת יפה, שתהליך הטהרה נתפס בעיני השב כדרך לתיקון אמתי ומהותי באישיותו. רק טהרה כזו, המוארת במודעות וכוונה לתיקון עמוק, מזככת את הלב.[144] הַנְּשָׁמָה הַיְחִידִית שֶׁל הָאָדָם הַיָּחִיד נַעֲשֵׂית מְאִירָה, על ידי חיבור מחודש למקור האלוהי הנשמה מוארת ממנו – אותו אור שנברא ביום הראשון של הבריאה ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א), לא האור הרגיל של המאורות שנבראו ביום הרביעי. האור האלוהי הוא הארת הדברים בפנימיותם, הארת הלב המזוכך: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א). כך הנשמה נעשית קְדוֹשָׁה וְגִבּוֹרָה עַל־יְדֵי אוֹר הָאֱלוֹהִי הַמַּזְרִיחַ עָלֶיהָ אֶת קַרְנֵי זָהֳרוֹ בְּתֹקֶף וּמִלּוּי, במקום הזוהמה הנשמתית, נשמת האדם המחוברת למקורה האלוהי מאירה את סביבתה בקדושה ובגבורה – האדם נעשה פעיל ולא סביל, יוצר ומשכלל את העולם ולא כורע תחת הזוהמה שהייתה בו קודם. כפי שאמר רבי יוחנן לריש לקיש קודם שחזר בתשובה: "חילך לאורייתא" (בבא מציעא פד, א) – אל תסתפק בכך שתחדל לפשוע, אלא בכל כוחך, נועזותך ופיקחותך, השתמש בכדי להאיר את העולם באור התורה. ואם אין היטהרות כזו, אם הנשמה לא מוארת באור האלוהי: וְהִיא נִטְמֵאת וְנַעֲשֵׂית קְדוּרָה לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית רְחוֹקָה מִמֶּנָּה והאדם נכנס ליאוש ודיכאון. הוא אפאתי וגם אם כולם מעריכים ואוהבים אותו, זה לא נוגע לו, אוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת בְּקִרְבָּהּ גם כאשר האורה האלוהית נקלטת באופן משובש בנשמה היא משפיעה על האדם – רק שכעת השפעתה מעוותת ופעילותו של האדם נעשית מזיקה.

עד כה הרב עסק באדם היחיד, המשל, וכעת הרב עובר לנמשל: גַּם הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ כְּשֶׁזּוֹרֵם בְּתוֹכָהּ זֶרֶם חַי שֶׁל הוֹפָעַת אֱלוֹהִים הֲרֵי הִיא בְּרִיאָה, חֲזָקָה וּטְהוֹרָה, כאשר האמונה מזרימה חיים בעם, כשהיא מחיה את התרבות ויש תחושת קרבת אלוהים שגורמת לעשייה ברוכה עבור ישובו של עולם, זו בריאותה של הנשמה. בנוסף למושג הנעלה של הא-ל, עליו נאמר "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מלכים א' ח, כז), ישנה קרבת אלוהים בגילוי שכינה, כאשר הא-ל שוכן בהוויה. זה המצב התקין, כאשר יש הופעה אלוהית גם בתוך העולם. אולם במצב השלילי – וּכְשֶׁהַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִקִּרְבָּהּ, מִיָּד הִיא נשמת האומה מִתְנַוֶּנֶת וְהוֹלֶכֶת וְטֻמְאָתָהּ מִתְגַּלָּה בְּקִרְבָּהּ. כל ענייני האמונה והמוסר נעשים מנוּונים. גם פה נוצרות שתי דרכים – או קדרות ודיכאון, במובן זה שהדת נעשית לא רלוונטית, נימוס חיצוני שלא מתקיים בפועל, או שיבוש של הערכים הטובים; מתפתחות תכונות רעות בשם הדת – קנאות, שנאה, פראיות ושתלטנות. לעתים הרשעה שבשם הדת איומה הרבה יותר מרשעה סתמית, 'חילונית'.

הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי יוּכַל לְקַבֵּל טֻמְאָה כְּמוֹ רוּחַ אָדָם פְּרָטִי, הוּא יוּכַל לִשְׁאֹף שְׁאִיפוֹת שְׁפָלוֹת וְרָעוֹת, אֲשֶׁר כְּפִי רֹב כֹּחוֹ וְגָדְלוֹ יִגְדְּלוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר לְרֹעַ מִשְּׁאִיפוֹת רָעוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים רָעִים יְחִידִים. בכל חברה יש פושעים ועבריינים, אך הם בשוליים, הרוב סולד מהם. אולם כאשר רוח כזו משתלטת על האומה, ישנו גיבוי חברתי כללי לרשע, וכך נוצרת רוח לאומית שגם היחידים הצדיקים שבאומה זו לא יכולים לעמוד מולה ובעל כרחם הם נסחפים ללא מוצא. כאשר הטומאה היא ברוח, היא חודרת לכל הביטויים הלאומים – מערכות המושגים, הערכים והפעולות, כל אלה נטמאים ומכשירים את הרוע האיום ביותר, ואז גם עומק הכיעור והאכזריות של העוולות נעשה איום עוד יותר.

עַל כֵּן טָהֳרָה צָרִיךְ הוּא הָרוּחַ, טָהֳרָה בִּמְקוֹר הַטֹּהַר שֶׁל הַמַּעְיָן הָאֱלוֹהִי. טהרה רגילה לא תספיק, נצרכת טהרה מהמקור העליון. לאחר שהתגלו בעולם אימי השואה הייתה מחשבה שיכולה להיות טהרה אחרת, אם יגנו את הדברים הרעים וישבחו את הטובים. אולם כיום אירופה נדרשת להתמודד עם איום תרבותי ודתי מסוג אחר, שהרוח האנושית הרגילה אינה מספיקה בשביל ללחום בו. יש לחפש את המענה הראוי במקור העליון, דרך ישראל ותורתו.

כְּשֶׁהַמַּעֲשִׂים הֵם טוֹבִים, כְּשֶׁהַמִּדּוֹת הֵן זַכּוֹת, מעשים טובים לא תמיד מעידים על הרובד הנפשי – על המדות. אמנם בחברה שמידותיה זכות, אפשר להבטיח שגם המעשים בה יהיו טובים, אך לא להפך. יכולה להיות חברה שלמה שתהיה ברמת תרבות ונימוס גבוהים, אך זה לא יהיה כתוצאה ממדות זכות. חברה כזו הייתה בגרמניה לפני כשמונים שנה – מדת הנימוס הייתה שם מעבר לכל מדינה אחרת.[145] ובתוך שנים מועטות, כמעט כבמטה קסם אותם אנשים, אותם שוטרים ופקידים, מורים בבתי ספר ואנשי אקדמיה, נעשו למפלצות. זה מוזר ומדכא. ההסבר לתופעה זו הוא שלא תמיד המעשים הטובים נובעים מתוך תפיסת עולם מוסרית עמוקה של ערך האדם וערך חייו. תפיסה זו צריכה לימוד, תהליך של זיכוך המדות כך שלא יישארו בבוסריותן הראשונית. בלא זיכוך זה, גם אם יהיה רצון טוב, יכול להיווצר אותו הדיסוננס שבין המדות למעשים.

כאשר גם המעשים טובים וגם המדות זכות – חוֹלֶמֶת הִיא הָאֻמָּה חֲלוֹמוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה חז"ל אומרים שמה שאדם חולם בלילה הוא מה שהרהר בו במשך היום (ברכות נה, ב), ועל פי הפסיכואנליזה, החלום הוא אמצעי רב משקל להבין את האדם. זה נכון גם מבחינה לאומית. כאשר התפיסה המודעת שלאור המציאות טובה, יש גם חלומות של קדושה עליונה. חלומותיה של אומה הם ערכיה, סמליה, גיבורי התרבות והמיתוסים שלה. זה מה שמעצב את תפיסת העולם הכללית מילדות ועד שיבה, ויוצר את ההשראה לכל יצירה אומנותית וספרותית. כך גם נבנית תפיסת הצדק של האומה, המוסר והחוק. חלומות האומה הישראלית למשל, הם חזון הנביאים של תיקון עולם, אחווה בין העמים ובעלי החיים וביטול המוות. אלו הסמלים של התרבות היהודית. לעומת זאת, החברה הגרמנית המודרנית החייתה את המיתוסים האליליים של העבר – שירת הניבלונגים המחרידה באכזריותה, ואגדות האחים גרים[146] שבהמשך הזמן עובדו לספרות ילדים, ובמקורן היו אגדות עם מזעזעות. על כך חולמת האומה, אלו הם גיבוריה.

וְשִׂכְלָהּ מֵאִיר בְּאוֹר אֱלוֹהִים. הביטוי 'תלמיד חכם', מורכב משני חלקים: 'תלמיד', בבחינת מקבל, ו'חכם' בבחינת מחדש, ששכלו מאיר. לא רק מקבל את מה שנאמר לו, זוכר ומציית, אלא מבין את עומק הדברים, מנתח, בונה ומכליל, יוצר תפיסות ומושגים. שֵכֶל שאינו מאיר באור אלוהים ממילא מאיר באור אחר, ואז ההבנה מהו האדם, מהו העולם ומהי החברה, היא חומרנית שלא יודעת אלא את נתוני החושים. אף שגם החושים הם מרכיב חשוב בתפיסת המציאות, הם אינם המרכיב היחיד. הארת אור אלוהים על המציאות היא תפיסת עולם שמגובשת מתוך שאיפה למימוש מגמת העולם, הבנת האופי היסודי שלו. זהו שכלה של האומה כאשר מעשיה טובים ומדותיה זכות.

וּכְשֶׁהַמַּעֲשִׂים נִפְחָתִים וְהַמִּדּוֹת מִתְעַכְּרוֹת אָז הַשְּׁאִיפוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת גַּם הֵן נַעֲשׂוֹת יְרוּדוֹת וּכְעוּרוֹת, וּמִמֵּילָא גַּם חַלָּשׁוֹת, כִּי אֵין גְּבוּרָה שֶׁל אֱמֶת רַק גְּבוּרָה־שֶׁל־מַעְלָה, גְּבוּרַת אֱלוֹהִים. גבורה שאיננה גבורת אלוהים אינה מחזיקה מעמד. אט-אט היאוש מתגבר, משום שעם כל ההישגים הכבירים של האנושות, אי אפשר לנצח את המוות, לעמוד מול הקוסמוס החומרי שהולך לו בדרכו. אימת המוות קובעת המון דברים בחיינו. אך כאשר יש מודעות שמגמת המציאות היא הגאולה, הטוב השלם – נוצרת גבורת אלוהים. מקור הגבורה של העם היהודי במשך אלפיים שנה של גלות נוראה, עם מפוזר, מוכפש, מעונה ומושפל שסבל פוגרומים, גירושים ורדיפות – היה האמונה המוחלטת בגאולה, בכך שחזון הנביאים ודברי אלוהים לא יכזבו. כמובן שזה יכול לבוא מוקדם ויכול לבוא מאוחר ותלוי במעשיהם של ישראל ובעוד גורמים, אך עצם האמונה בכך יצרה את הגבורה הישראלית הכבירה שאין כדוגמתה בתולדות האנושות.[147] עם ישראל לא רק החזיק מעמד אלא גם הצליח ליצור יצירה רוחנית מעוררת התפעלות – התורה שבעל פה, שנותנת ביטוי תרבותי לאותה האמונה. הניסיון להבין את המצב הרע מתוך התפיסה הכוללת ואי-הנכונות להיכנע לו, הוא פלא שאין כדוגמתו, וזוהי גבורה של מעלה.

באומות העולם יש הפרדה בין רוח אלוהים לרוח האומה, לכן אין ערך נצחי לקיום הלאומי שלהן. אמנם יש לו ערך שימושי חשוב מבחינה היסטורית, אותה אומה צריכה לגלות בעולם איזו תכונה, סוג של אופי ייחודי. יש אומות שתרומתן לאנושות מופלאה, אך זה נגמר בזה. לתכונה הייחודית של כל אומה חז"ל קוראים 'שר האומה', שר יכול להיות מאוד חשוב, אך הוא לא העיקר. כאשר תפקידו מסתיים הוא נעשה לאדם רגיל. גם אומות שהיו אימפריות עצומות, ואף קידמו את האנושות ושינו את פניה לבלי היכר – נעלמו עם השנים. צאצאי האומה הרומית, מבחינה אתנית, שונים ממנה לגמרי באופיים הלאומי. אף אחד לא יכיר בשבדים או בנורווגים של היום את אבותיהם הוויקינגים שחיו לפי כאלף שנה. לעומת זאת – בְּרִית כְּרוּתָה הִיא לִכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, שֶׁלֹּא תִּטַּמֵּא טֻמְאָה גְּמוּרָה. גַּם עָלֶיהָ תּוּכַל הַטֻּמְאָה לִפְעֹל, לַעֲשׂוֹת בָּהּ פְּגָמִים, אֲבָל לֹא תּוּכַל לְהַכְרִיתָהּ כָּלִיל מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָאֱלוֹהִיִּים. באופן תיאורטי אפשר היה להניח שגם השבט שיצא מאברהם אבינו יסתיים לאחר תקופה מסוימת, יתבולל לבין האומות ולא יישאר דבר מתרבותו של אברהם. אך כבר נכרתה ברית לאברהם על ריבוי צאצאיו וחזרתם ארצה (בראשית פרק טו), ברית החוזרת ביתר שאת בהבטחה ליעקב: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד), ולעיני ששים ריבוא מיוצאי מצרים במעמד הר סיני. על כך אמר בלעם "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) זהו עם מיוחד במינו, בנצחיותו לעומת כל שאר העמים שנכרתים עם הדורות. עצתו של בלעם להכשיל את עם ישראל בבנות מדין הצליחה לא מעט. בתפיסה ריאלית, פשוטה, התגלה בכך קלונם של ישראל; הנה, גם להם יצרים וחולשות כמו לכל העמים. לאחר מכן בלעם אף מנסה להבליט את נקודות התורפה של עם ישראל כשהוא הולך לקצה המחנה, לקצוות החלשים והמוצלחים פחות, ומנסה לקלל משם את העם – אך בגלל הברית שנכרתה עִם ישראל בסופו של דבר הוא נאלץ להודות ולברך "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). לעתים יש טומאה בישראל, אך לעולם זו לא טומאה גמורה. תמיד יש לה טהרה. אפילו המוות, שהוא 'אבי אבות הטומאה' – בישראל גם הוא אינו סופי, אינו שולל אפשרות לחזור ולהיטהר, על ידי תחיית המתים (סנהדרין צ, א).

ההבדל בין חיים ארציים לחיים אלוהיים, הוא בשאלה אם יש זהות בין החיים לבין התפקיד המוגדר, המוגבל. חיים ארציים הם חיי התפקיד המוגבל, כאשר מסתיים התפקיד אין עוד חיים. בחיים אלוהיים לעומת זאת, התפקיד לא מסתיים. תפקידו של עם ישראל מוגדר בדברי הנביא: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). תפקיד זה במהותו הוא ללא קץ, משום שאי אפשר לסיים לספר את כל תהילת ה'. המציאות האלוהית לא ניתנת למיצוי מלא, לתיאור גמור. לעולם יש עוד ועוד מה לספר, כי מציאות ה' הולכת ומתגלה עוד ועוד, ולכן גם מציאותו של עם ישראל לא יכולה להיפסק.

היינו רוצים שהתחייה הלאומית תניף את דגל הקודש, תפעל מתוך מגמות התורה, המצוות וחזון הנביאים. ואכן היו ניסיונות כאלה – תלמידי הגר"א, הרב קלישר, הרב אלקלעי ועוד, רצו לייסד תחייה לאומית על בסיס ציווי התורה, אך ניסיונות אלה לא עברו את הסף שבין רעיון למציאות. כיום, אנו עומדים מול מציאות אחרת, מופלאה ומוזרה – הגוף הלאומי מוקם אמנם על בסיס החזון היהודי העתיק, אבל תוך מרידה בדתיות הגלויה, באורח החיים היהודי המסורתי שהתקבל במשך הדורות: רוּחַ הָאֻמָּה שֶׁנִּתְעוֹרֵר עַכְשָׁו, שֶׁאוֹמְרִים רַבִּים מִמַּחֲזִיקָיו שֶׁאֵינָם נִזְקָקִים לְרוּחַ אֱלוֹהִים. הרב הכיר היטב חוג זה של אנשים, הוא עלה ארצה בשנת ה'תרס"ד, ומקובל לתארך את תחילתה של העלייה השנייה משנת ה'תרס"ה ואילך. עלייה שנייה זו הייתה מורכבת ברובה הניכר מצעירים שעזבו את מסורת ישראל, והרב, בהיותו רבה של יפו ולאחר מכן של ירושלים, בא איתם במגע כמעט יומיומי, מגע שהיה בו מרכיב לא מבוטל של מאבק ותוכחה. הרב פרסם דברים קשים כלפי מעשים שונים של חילול שבת, ובאחת האגרות אפילו אמר על צעירים חילוניים אלה שהם "הפסולת דמיסטרא דערב רב" (אגרות הראיה ח"א ריב). צעירים אלה רצו לבסס חיים יהודיים שביטויָם הוא דיבור בשפה העברית וישיבה בארץ ישראל, ללא כל זיקה מחייבת אל המסורת היהודית. רבים אף אימצו לעצמם סדר חיים כזה שהשבתות והחגים היו לימי עבודה או בילוי. חוג זה היה פעיל ביותר, וגם אם לא היה הרוב הוא נתן צביון לרבים השקטים יותר. מבחינתם הם מרדו ברבנים ובחינוך המסורתי, ובאו ארצה כדי לבסס חיים חדשים. צעירים אלה תפסו את הא-ל כעריץ משעבד, ולכן רצו להתנער מהמושגים הדתיים הרווחים. הם ביקרו את מסורת ישראל גם מצד התכנים שבה, וגם מצד זה שראו בה את הביטוי הגלותי העלוב של הקיום היהודי, הנכונות לשאת את ההשפלה והרדיפות מטעמים דתיים.[148] בשלב מסוים זה נעשה מאוס. לכן מבחינתם היה צורך למרוד בכך, לחיות בזקיפות קומה במקום להיות כפוף ומושפל לשלטון אחר ולמושגים לא נכונים.

אותם צעירים שפעלו לתחיית האומה מתוך רצון לנתקה ממסורת ישראל, אִם הָיוּ בֶּאֱמֶת יְכוֹלִים לְבַסֵּס רוּחַ לְאֻמִּי כָּזֶה בְּיִשְׂרָאֵל הָיוּ יְכוֹלִים לְהַצִּיג אֶת הָאֻמָּה עַל מַעֲמַד הַטֻּמְאָה וְהַכִּלָּיוֹן – אז עם ישראל היה חדל ממציאותו, כמו שאר האומות שהתפרקו עם השנים – מה שאינו אפשרי. אך הרב לא מסתפק באמירה שמאמצם היה לשווא: אֲבָל מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים אֵינָם יוֹדְעִים בְּעַצְמָם, כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר הוּא רוּחַ יִשְׂרָאֵל בְּרוּחַ אֱלוֹהִים, עַד אֲשֶׁר אֲפִלּוּ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינֶנּוּ נִזְקָק כְּלָל לְרוּחַ ד', כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהוּא חָפֵץ בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הָרוּחַ הָאֱלוֹהִי שׁוֹרֶה בְּתוֹכִיּוּת נְקֻדַּת שְׁאִיפָתוֹ גַּם בְּעַל כָּרְחוֹ. שני צדדים יש באישיותו של האדם: ישנו הצד הפרטי לגמרי וישנו הצד של החיבור לדורות הקודמים ולכלל ההוויה. הכרעותיו של האדם בחייו מושפעות משני צדדים אלה, החלק המודע של אישיותו הפרטית והחלק הלא-מודע שחבוי בתוך הדברים שנראים כאקסיומות ברורות. אותם אנשים שפועלים למען תחיית האומה עושים זאת מתוך החיבור המובנה בהם לרוח אלוהים. אך לא רק פעילותם למען התחייה הלאומית באה מתוך הרוח האלוהית, אלא אף הרצון שתחיית האומה תהיה בניתוק ממסורת ישראל, מפני שגם לביקורת כלפי מסורת ישראל יש מקורות קודש – הצורך בריענון האמונה ואורח החיים היהודי מהסיגים שדבקו בו בגלות. הרצון בגבורה, פעולה ויוזמה, לעומת המסורת הגלותית, הוא ראוי ונכון. אמנם היה מקום ותפקיד היסטורי חשוב למסורת של כפיפות הקומה הגלותית, משום שלא תמיד מוטב להיות כארז זקוף, לפעמים לקנה הרך יש מעלה – כאשר נושבת רוח חזקה דווקא הארז נעקר ולא הקנה הנכפף בנקל. אך בסופו של דבר הביקורת היא נכונה, משום שהגיע הזמן להיות ארז. כשמגיע הזמן של תחיית העצמות אין להסתפק בבכייה על הקברים. הקשר המהותי והעמוק אל היסוד הראשי של הופעת האומה על בימת ההיסטוריה, כארז שהכל מתפעלים ממנו, הוא זה שיוצר את הביקורת הקשה. לכן גם אם אותם המבקרים אינם יודעים מה שרוצים, כי ברצון המודע שלהם הם לא רוצים כלל ביהדות, זה נובע מתוך הרצון הלא-מדוע שלהם להחזיר את היהדות לתפארתה ואופייה המקורי.

הַיָּחִיד הַפְּרָטִי יָכוֹל לְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מִמְּקוֹר הַחַיִּים, הניסיון ההיסטורי מאשר דבר זה. רבים היחידים שבתוקף הנסיבות אכן הצליחו לנתק עצמם ממקור החיים, מאותה זיקה לחיי כלל ישראל שהם חיי תורה, הקשר עם אלוהים. ועם כל ההתנגדות והסלידה מהמומרים השונים שהיו לאורך הדורות בגלות, יש להבין שגם כאשר זה נעשה מרצון הייתה בכך מדה רבה של הכרח, מכיוון שהיה קושי עצום להישאר במעמד של נרדף, של מי שאינו מסוגל לממש את כל כישרונותיו במסגרת קהילה יהודית קטנה ומופלית לרעה מכל הבחינות. ישנו לחץ פנימי אדיר להשתייך לרוב ולמצוא איזה נתיב לחיים שנדמה בתחילה שיהיו חיי אושר, סיפוק וכבוד, שבהם ניתן להיות אומן או מדען או מנהיג חברתי. יש מקום לשער שביום הדין הגדול והנורא תהיה איזו סנגוריה לרובם הגדול. אך לעומת היחיד – לֹא כֵן הָאֻמָּה כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ. פוגרומים וגירושים, עלילות דם ושיעבוד, המרות דת כפויות וכל סוגי הטמיעה וההתבוללות, היו מנת חלקה של האומה בגלות. משום כך, מספר היהודים התמעט מאוד במשך השנים מאז חורבן המקדש.[149] ולמרות כל אלה, האומה לא רק שרדה ושימרה את מסורת ישראל העתיקה, אלא הייתה בעלת חיוניות והשפעה עצומה על סביבתה הקרובה והרחוקה, למרות הפיזור בכל מקום בעולם.

עַל כֵּן כָּל קִנְיָנֶיהָ שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהֵם חֲבִיבִים עָלֶיהָ מִצַּד רוּחָהּ הַלְּאֻמִּי, כל קווי האופי והביטויים הלאומיים של האומה, כֻּלָּם רוּחַ אֱלוֹהִים שׁוֹרָה בָּם: אַרְצָהּ, שְׂפָתָהּ, תּוֹלַדְתָּהּ, מִנְהָגֶיהָ. ארץ ישראל ושפתו ניתנו לישראל בבחירה אלוהית, תולדות ישראל הם סיפור תהלת ה' בעולם,[150] ומנהגי ישראל מבטאים את הפרשנות הלאומית לעקרונות הדתיים, שעליה חז"ל אומרים "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" (פסחים סו, א) – הבחירה הלאומית הישראלית היא בחירה אלוהית.

וְאִם הִמָּצֵא תִּמָּצֵא בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים הִתְעוֹרְרוּת רוּחַ כָּזֹאת, שֶׁיֹּאמְרוּ כָּל אֵלֶּה הארץ, השפה, ההיסטוריה והמנהגים, בְּשֵׁם רוּחַ הָאֻמָּה לְבַדָּהּ, וְיִשְׁתַּדְּלוּ לִשְׁלֹל אֶת רוּחַ אֱלוֹהִים מֵעַל כָּל הַקִּנְיָנִים הַלָּלוּ וּמִמְּקוֹרָם הַגָּלוּי שֶׁהוּא רוּחַ הָאֻמָּה, נראה שחוגו של 'אחד העם'[151] היה לנגד עיניו של הרב כאשר כתב דברים אלו. מדובר היה בקבוצה של מלומדים, סופרים, היסטוריונים והוגי דעות, שראו את מסורת ישראל כאחת התולדות של רוח האומה, לא כדבר שניתן בהתגלות אלוהית. ממילא, מבחינתם הדת הייתה עניין יפה וחשוב, אך לא הכרחי. 'אחד העם' לא שלל את אורח החיים היהודי בפועל, מבחינתו היה ראוי להמשיך לאכול מצות בפסח ולשבת בסוכה בסוכות, אבל הכל מצד החשיבות הלאומית שבכך, חשיבות השמירה על הפולקלור והרוח הלאומית, בלא צורך להאמין באיזו ישות מטאפיזית.

חוג זה של 'אחד העם' במדה רבה השתלט על הספרות העברית החדשה, ולכן הרב נדרש לשאלה כיצד להתייחס אליו: מַה צְּרִיכִים אָז צַדִּיקֵי הַדּוֹר לַעֲשׂוֹת? לִמְרֹד בְּרוּחַ הָאֻמָּה, אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר, וְלִמְאֹס אֶת קִנְיָנֶיהָ, כלומר, למרוד אפילו רק מן השפה ולחוץ ולומר שאין ערך בדבר מלבד הדת, למרות שבעומק הלב מבינים את חשיבות הלאומיות ונקודת האמת שיש בביקורת על מסורת ישראל – זֶהוּ דָּבָר שֶׁאִי־אֶפְשָׁר: רוּחַ ד' וְרוּחַ יִשְׂרָאֵל אֶחָד הוּא. הרב חוזר ומשתמש במושג 'רוח', גם מכיוון שזה היה המושג שהזכיר 'אחד העם' – רוח ישראל, אך גם בגלל משמעותו של מושג זה. המקובלים דירגו לשלוש דרגות את החיוּת שיש במציאות: 'נפש', 'רוח' ו'נשמה'.[152] למבנה זה של דרגות החיוּת שבמציאות, יש הקבלה לעשר הספירות: הנשמה היא שלוש הספירות העליונות שבעשר הספירות, הרוח היא שש הספירות האמצעיות והנפש היא הספירה התחתונה שבהן. הספירות האמצעיות, הרוח, נקראות גם 'ישראל' וגם 'קודשא בריך הוא'. ממילא מובן מדוע הרב אומר שרוח ה' ורוח ישראל הם דבר אחד – אלה שני כינויים לאותה המציאות.

כיוון שאי אפשר למרוד ברוח האומה, הרב מציג מה כן לעשות: אֶלָּא שֶׁהֵם צְרִיכִים לַעֲבֹד עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה לְגַלּוֹת אֶת הָאוֹר וְהַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּרוּחַ הָאֻמָּה, אֶת אוֹר אֱלוֹהִים שֶׁבְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה, עַד שֶׁכָּל הַמַּחֲזִיקִים בְּאוֹתָן הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּרוּחַ הַכְּלָלִי וּבְכָל קִנְיָנָיו יִמְצְאוּ אֶת עַצְמָם מִמֵּילָא, שֶׁהֵם עוֹמְדִים שְׁקוּעִים וּמֻשְׁרָשִׁים וְחַיִּים בְּחַיֵּי אֱלוֹהִים, מֻזְּהָרִים בִּקְדֻשָּׁה וּבִגְבוּרָה שֶׁל מַעְלָה. ישנם אנשים טובים רבים שעוסקים בקירובם של חילוניים למסורת ישראל. יש שמחלקים נרות לקראת שבת, יש שמעמידים דוכן ברחוב להנחת תפילין. אלו מעשים יפים ואסור לדחות אותם, אך גם בכך יש הפרדה בין החול שבאומה לקודש שבה. הרב אומר דבר הרבה יותר מרחיק לכת מכך: צדיקי הדור, אותם אנשים בעלי יכולת רוחנית שהיא גם אינטלקטואלית וגם מוסרית, עליהם לעבוד עבודה רוחנית כדי לגלות את האור והקודש שברוח האומה ובקנייניה, כנגד המתיימרים לומר שהם רק רוח האומה, ללא רוח אלוהים. יש לגלות את הקודש שבהם, את הייחודיות, את ההשגחה האלוהית ואת הקשר לערכי היסוד של מסורת ישראל האידאלית. למצוא ולהראות כיצד דברים אלה קשורים בקשר עצמי לתורה ולחזון הנביאים. יש לבאר מדוע הקודש צריך קניינים אלה כדי להתגלות במציאות באופן שלם, אלוהי. בניין בית בארץ ישראל, דיבור בעברית, מעשה טוב – כל אלה הם קודש. אלוהים מופיע ברוח ישראל. זו עבודה גדולה, שצריכה להיעשות תוך שילובם של תחומים רבים – פילוסופיה, היסטוריה, בלשנות ומוסר, כדי לגלות ולבסס תפיסה זו.