הסובלנות היא ערך מרכזי במסגרת הסדרת היחסים בחברה המודרנית. לכן נדרש מאנשי הדת בכלל וביהדות בפרט, אולי ביתר שאת, לעצב את הערכים ואת תנאי החיים שיאפשרו אותה. הערכים ותפיסות העולם צריכים להיות מאוזנים ולהבחן לאור המציאות המעשית, מפני שהם יכולים להיות אלה שמלכדים את החברה, אך באותה מידה גם אלה שמפוררים אותה, מעמעמים את הקשרים הפנימיים ויוצרים קשיים.
שלוש גישות ישנן להסדרת היחסים שבין הדת והמדינה, שתיים ידועות זה מכבר, ושלישית שהרב מציע כאן: גישה אחת היא הפרדת הדת מהמדינה. גישה זו מקובלת בעולם בעיקר בגלל ההשלכות שלה על מבנה המשטר והמוסדות הכופים את עצמם על החברה. באופן עקרוני, מבחינת ההיגיון האנליטי, אפשר להפריד בין הדת כפולחן מחייב וכדוֹגמוֹת, שהם עניינו הפרטי של כל אדם, לבין הערכים והמציאות החברתית, המשפטית, הכלכלית וכו'. אולם התפיסה היהודית איננה מאפשרת הפרדת דת ממדינה, מפני שהיהדות היא תרבות שלמה, הכוללת את הקודש והחול גם יחד. אפילו בזמן כתיבת דברים אלו, לפני למעלה ממאה שנה, היה ברור שהפרדה כזאת בישראל לא תיתכן. אי אפשר להתייחס ליהודי פרטי ועל אחת כמה וכמה ליהודים כעם, מבלי לקחת בחשבון את היהדות כתשתית האחת והיחידה שקיימת. אפשר להגדיר את המחויבות ליהדות ברמות שונות, אבל אי אפשר להפריד לגמרי בינה לבין הלאומיות והחברה. לכן בפרק זה, שעיקרו מתייחס לעם ישראל, הרב לא דן באפשרות זו.
הגישה השנייה היא הנקראת בלשון ימינו 'שמירה על הסטטוס-קוו'. סטטוס-קוו זהו מונח בלטינית, שפירושו – המצב העומד, הקיים. בשם הסובלנות נעשה ניסיון להגיע לפשרה – קצת דת וקצת חיים. דת היא דבר יפה שנותן טעם וצביון, מקשר את ההווה לדורות קודמים, אי אפשר לומר שאינה חשובה. אולם זה נכון רק כל עוד לא נוצרת התנגשות עם החופש והחיים. כמובן, גם החופש והחיים אינם מוחלטים, גם הם מתחשבים בדת. למרות זאת, הרב מתאר את ניסיון השמירה על הסטטוס-קוו בצורה ביקורתית, מפני שבפועל יש תחושה שהחיים חוסמים את הדת הנדחקת להיכנס מבעד כל הפתחים, וכן להפך – שהדת חוסמת את החיים שלא יתגברו מדי. גישה זו יכולה להתקיים כאמצעי לסדר את המציאות הקיימת בזמן מסוים, אך לא כעמדה רוחנית עקרונית.
לעומת ההשקפות שדוגלות בהפרדה או בפשרה כדרך חיים, הרב מעמיק אל תוכם של הדברים ומציע תפיסה חברתית בה יש חיבור טבעי ואורגני בין הצד החומרי לצד הרוחני. בראשית העידן המודרני נדמה היה שהגאונות תלויה בהזדמנות – אם כל הילדים ילמדו בבתי ספר והחינוך יהיה כמה שיותר מגוון ועשיר, כזה שכולל לא רק לימודי קריאה וכתיבה אלא גם לימודי מוזיקה, מדעים וציור, אז פתאום כולם יהיו גאונים. זה דבר נכון כגישה, חשוב ויפה שלכל אדם יהיה ידע בתחומים שונים, אבל ברור שהאדם לא יכול להצליח בכל הדברים באותה המדה. אמנם בכל תולדות האנושות היו כאלה, אך הם היו מעטים מאוד, זהו המצב הטבעי, שאותו לא צריך להמציא, וגם לא לבטל. כדברי רבי שמעון בר יוחאי – "ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן" (סוכה מה, ב). יש יחידי סגולה שאצלם הרוחניות היא טבעית מצד הכישרון ומצד נטיית הנפש, ולכן תופסת את המקום המרכזי בחייהם. בה הם הוגים, אליה הם שואפים ואותה הם מפתחים. הרב מציע שקבוצה זו תעסוק בדברים הגדולים ותתווה את הדרך, תקרין מתוך מעמדה את הערכים המתאימים על כלל החברה כולה, שתוקיר ותקבל הנהגה רוחנית זו כסמכות מוסרית. הם יהיו שליחי הציבור בתחום הרוח, והרוב כדרכו יותר יעסוק בפיתוח הדברים הארציים, החומריים. תלמידי החכמים יעצבו את חיי הדת בהתאם למדינה, כך שהדת תרומם את חיי החול והתנהלות המדינה ותתאים להן. דבר זה נתון לרצונם, משום שהתורה נתנה סמכות לחכמים לפרש את עקרונות הצדק והטוב המופיעים בה, בהתאם לתפיסה האנושית של הצדק והטוב, המשתנה ממקום למקום ומזמן ולזמן. כמובן שאין להתעלם מהעקרונות המקוריים, אלא אדרבא, להתבסס עליהם כעקרונות מנחים.[42]
הַסַּבְלָנוּת, שכיום מקובל לקרוא לה 'סובלנות', היכולת לסבול את הדעות שנובעות מעמדות שונות, מזוויות ראייה שונות או מתחומי עיסוק שיוצרים דגשים שונים. הַנִּדְרֶשֶׁת מְאֹד לְקִבּוּץ אוֹרְגָּנִי אֱנוֹשִׁי, כלומר – לקבוצה מסוימת אליה האדם נולד ומשתייך באופן טבעי, בעל כרחו ומבלי יכולת להיפטר מהשייכות המוּלדת, כשם שהוא לא בוחר להיות אדם, להיות חבר בקיבוץ האורגני הגדול ששמו 'אנושות'. בשונה מקיבוץ אנושי מלאכותי כמו חברה בע"מ למשל, שיכולה להיות מאוד גדולה, אך אנשים מצטרפים אליה בהתאם לצורך וגם יכולים להתפטר ובמקומם יבואו חדשים. הדגם האורגני של החברה נהגה על ידי פילוסופים חברתיים כאשר ניתחו את מבנה המדינה המחולק למעמדות טבעיים שהתקיימו במשך אלפי שנים: בראש המדינה עמד המלך, מתחתיו האצילים, האריסטוקרטים, ואחר כך מעמד האיכרים. מאוחר יותר התפתחו מעמדות נוספים, בעלי המקצועות החופשיים הסוחרים ובעלי המלאכה, וגם מעמד רוחני – הכמורה. המבנה החברתי נתפס כיחידה אורגנית בעלת איברים מרכזיים שניתן לתאר בשפה ההלכתית כ"אברים שהנשמה תלויה בהם" – לב, כבד, עיניים וכו' (עי' רמב"ם נזיר א, טז; שו"ע או"ח שכח) ואחר כך אברים פחות מרכזיים: ידיים, רגליים, מערכת העצבים. הסידור החברתי שיקף פחות או יותר את מה שרואים בטבע: לעדר תמיד יש ראש שמוליך, הפר 'האלוף' שצועד בראש, ואחריו הפרטים הפחות חשובים. בקבוץ אורגני יש מצד אחד הרבה מן המשותף – תחושת קרבה, שפה משותפת, ארץ מולדת, היסטוריה, קרבת דם וכו', ומצד שני יש דברים שיכולים להפריע, כפי שאנו חווים בדורות האחרונים בתהליך קיבוץ הגלויות. על כן יש צורך לוותר בדברים מסוימים ולהדגיש יותר את המשותף.
הסובלנות נובעת משתי מידות עיקריות, שמבחינה מסוימת הן הפכיות זו לזו: מִדַּת הַחֶסֶד וְהָעֲנָוָה, מידת החסד נובעת מאהבה ורצון להיטיב, ואילו ענווה היא הטבה בדרך סבילה – להיות יותר צנוע, לא להידחף, לא להיות פעיל בכל העוצמה מתוך מודעות לכך שאחרים יכולים להיות יותר צודקים, וגם בשל הצורך להקשיב ולהתחשב באחר. שתי המידות נצרכות במיוחד ביחסים שבין העניינים הנשגבים לבין החיים החומריים: העניינים הנשגבים לא מחייבים את כולם באותה מידה, אלא יש מינימום ומקסימום, ובכל מה שביניהם נוצר רף נכון של מוסר, הנהגה ותרבות, שלפיו החברה מסתדרת. בתחילה שומרים על המינימום המוסרי הדתי ועל המסגרת החברתית הלאומית, וכל מה שמעבר לזה הוא כבר עניין של בחירה, התאמה וכישרון, כל מדרגה לפי עניינה. תמיד טוב להקרין ולהרבות בדברים הטובים ובענייני הקודש, אבל אף פעם אי אפשר לבוא בכפייה שיוצרת תגובות הפוכות. זו דרכה של ההלכה הכללית שקובעת את מה שמתאים לפי מה שהציבור מסוגל להכיל, ומעבר לזה יש מדרגות של חסידות והידור הנתונות לבחירה אישית, לכל אחד כפי מצבו ונטייתו. זו הסובלנות הנכונה שיש בה מידת החסד ומידת הענווה, הַמְמַתֶּקֶת אֶת כָּל הַדִּינִים מעבירה את החברה ממסלול של התנגשות פנימית מתמדת ומלחמה, למסלול של שכלול שיש בו שיתוף פעולה, התחשבות, נדיבות, חסד וענווה. בכל חברה צריך גם בית משפט כי לפעמים יש ויכוחים גדולים בעניינים פליליים, ממוניים וערכיים וצריך שתהיה סמכות עליונה שתכריע. אך ברור מאליו שבבית המשפט מתבררים רק אחוזים קטנים ממכלול הקשרים החברתיים, לא יתכן שהקשר החברתי יהיה בעיקר בבתי הדין ובבתי המשפט. הרוב העצום צריך להתברר ביחסים טובים, ביכולת לתקשר, לברר, להחליף דעה וגם לוותר ולבקש סליחה כשצריך. הסובלנות היא הממתיקה את הדין, שלא כל סוג של אי הסכמה או אי נחת מגיע לבית המשפט, אחרת אין תוחלת לחברה.
וּבוֹנָה אֶת הָעוֹלָם בְּשִׁכְלוּלוֹ, הסובלנות מונעת בזבוז אנרגיה אדיר בענייני דין ומשפט, ריב ומדון, כי היא יוצרת הסכמות והבנות בתחומים שונים. ההסכמות מחזקות את ההערכה ההדדית ולכן יש בהן פתח גם לשיתוף פעולה, בניין ושכלול. הדר העולם הוא לא בכך שיש בו הרבה פרטים, אלא בכך שכל הפרטים יחד יוצרים אינספור גוונים של יופי ועוצמה הקיימים בבת אחת.
אותה הסובלנות צְרִיכָה הִיא לְטִפּוּחָהּ לְמִדַּת הַחֲסִידוּת הַגְּדוֹלָה, הַיּוֹצֵאת מִתּוֹךְ בִּינָה אֱלוֹהִית עֶלְיוֹנָה וּתְכוּפָה. יש לדעת במה להקפיד, במה לדקדק ולדייק גם מבחינת התנהלותו של האדם מול הקב"ה בענייני מצוות ומעשים טובים וגם בעניינים כלליים המעצבים את החיים.[43] דַּוְקָא עַל־יְדֵי מַה שֶּׁיִּמָּצְאוּ בְּקֶרֶב הָאֻמָּה חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, חסידיו של הקב"ה, לא של עץ ואבן ולא של בשר ודם, אלה שאוהבים אותו ולא רק מצייתים לו. מלבד זאת הם חֲסִידִים עֶלְיוֹנִים מְאֹד, בעלי יכולת, עליונים באישיותם. בדברי חז"ל חסיד הוא זה שמתחסד עם קונו (זוהר משפטים), הוא לא רק מקיים את החובה, את שורת הדין שהוטלה עליו על ידי הקב"ה, אלא מתוך אהבה כיצור שמחובר אל יוצרו, מקבל ממנו שפע, חיים, תבונה ויכולת, הוא מחפש דרכים נוספות לעשות נחת לבורא, דרכים שהן כבר בבחינת חסד לפנים משורת הדין. שֶׁהַבִּינָה הָאֱלוֹהִית חיפוש הדרך לבטא את אותה אהבה במציאות בצורה מושכלת – עיקר המאמץ שנובע מאהבת ה' צריך להיות מכוון כלפי ההשגות העליונות, דעת אלוהים במובן של התעמקות בתורתו, בהשראת שכינתו בישראל ובעולם, בכל דבר שיכול להצביע ולו ברמז על הנוכחות האלוהית. וְהַחַיִּים הָאֱלוֹהִיִּים מְמַלְּאִים אֶת כָּל הֲוָיָתָם, החיים הם ביטוי כולל למה שנובע מהבינה ומדעת אלוהים, אין דבר שקיים מחוץ לזה. אותן המחשבות מלוות את האדם בקומו ובשכבו, באכילתו ובהתהלכותו, מפני שהכל הוא נופך של החיים האלוהיים, של אהבת ה' שהאדם לא יכול בלעדיה וגם לא רוצה בלעדיה.[44] חייהם של חסידי עליון זהו קידוש ה' העליון, בהם ה' מתקדש בכל – במעשים גדולים ובמעשים קטנים, בחיים הפרטיים ובחיים הציבוריים והכלליים. זהו אושר גדול לאדם כי זה מתאים לו – האדם יודע בדיוק איך לחיות את החיים האלוהיים לפי האופי שלו, לפי הכישורים והיכולת שלו. בְּטוּחָה הִיא אָז הָאֻמָּה בְּכֹחָהּ הָרוּחָנִי הָאָצוּר בִּיחִידֶיהָ אֵלֶּה, הם בני העלייה המועטים, שאם נתמזל המזל הם אלף, ואם לא – שניים. ביחס לחברה בכללותה תמיד הם יהיו המעטים, אבל יש להם מעמד מתאים בחברה, הם לא בזויים ודחוקים אלא משמשים מופת מעורר במעמד כזה שמקרין ערך נכון בחסד וענווה כלפי כולם. מנגד, מי שלא הגיע למעמד של חסיד עליון לא מוגדר על ידם כמופקר, אלא כצודק וישר. ההוראה הראשונה של המושג 'צדיק' היא זה שצודק בדין. הנימוס הבסיסי זהו היחס הראוי הנכון והצודק כלפי כל אדם, ואילו האהבה המרובה וההשתדלות להיטיב קיימת בעיקר כלפי בני משפחה קרובים. רק אצל חסידים עליונים היחס הזה מתרחב כלפי כולם.[45]
וְעַל סְמַךְ זֶה יְכוֹלָה הִיא לָשִׂים עַיִן פְּקוּחָה וְלֵב נָכוֹן לְכָל צְרָכֶיהָ הַמַּעֲשִׂיִּים, בְּלִי כָּל חֲרָדָה פְּנִימִית, שֶׁמָּא יִתְיַבֵּשׁ לְשַׁדָּהּ וְיֶחֱרַב מַעְיַן רוּחָנִיּוּתָהּ, הַנּוֹתֵן לָהּ אֶת כֹּחַ נִשְׁמָתָהּ וְהַמְהַוֶּה אֶת אִידֵיאָלֶיהָ, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ לְעַם וְלַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת. דבר זה נכון ביחס לכל האומות. באופן טבעי גם אצלן יש אנשים מיוחדים שצריכים לקבל מעמד מכובד, להשפיע ולהקרין על החברה מרוחם, ועל כל יחיד מוטל לאמץ את מה שהוא מסוגל, הן בצד המוסרי והדתי והן בצד האומנות וההשקעה התבונית. כך הציבור הרחב יתנהל בדרך סבירה וישרה, ויוכל לעסוק ביושר וללא חרדה בעניינים המעשיים, עד שתיווצר חברה מפותחת ויציבה.
בְּיִחוּד בְּאֻמָּתֵנוּ, אֲשֶׁר הָרוּחָנִיּוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאִידֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁהִיא הַרְבֵּה הַרְבֵּה לְמַעְלָה מִכָּל עוֹלָם הַהֹוֶה הוּא בְּסִיס נִשְׁמָתָהּ. המושג 'אידאה' מבטא ישות עליונה או שאיפה גדולה,[46] ואילו אידאולוגיה היא התרגום המנוסח, התוכניתי, של האידאה המרכזית. אם נאמר שהאידאה של עם ישראל היא אמונה באלוהים שבאה לידי ביטוי ב"אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם), הרי שהאידאולוגיה היא כללות התורה והפירוט של המצוות המעשיות, המוסדות וסדרי החיים. על כן, האידאה הרוחנית היא הבסיס להתהוותו של עם ישראל, בשונה מאומות אחרות שהגרעין להתגבשותן כעם וכתרבות הוא הקרבה הגיאוגרפית, השותפות במצוקות הקיומיות וביצירת תנאי מחיה. באופן טבעי הולכים ומתפתחים קרבת דם, דמיון באופי, שפה אחת פחות או יותר וזיכרונות משותפים. האנשים המוכשרים מפתחים את היסודות הרוחניים והמוסריים, עד שנוצרת עילית רוחנית חברתית. הציידים המוכשרים, הגיבורים והחזקים שמסוגלים להגן על כולם נעשים לעילית המנהיגותית. במידה מסוימת תהליכים אלה התקיימו גם בבניין האומה הישראלית; אברהם אבינו פנה למשפחה הגרעינית כאשר חיפש אישה לבנו, ולא לעמי כנען שמסביבו, וכך התהליך נמשך עד שהתגבש גרעין חזק של שבט השומר על עצמו, מבקש חבל ארץ מיוחד במצרים כדי לחיות רק שם, עד שהגיע הדבר העיקרי – הפיכת זיכרון האבות והשאיפות הכלליות לתורה ממש. יציאת מצרים ומעמד הר סיני הופכים את בני אותו השבט, אותה המשפחה, לעם בעל מוסדות וסדרי חיים שבכללם גם רעיון הגאולה, תיקון עולם החומר על ידי המעשים, ותיקון עולם הרוח והמוסר על ידי המצוות. אידאולוגיה זו היא התשתית לקיום האומה. האומה הישראלית הוגדרה כאומה על ידי עצמה ועל ידי אחרים לא רק על פי השטח שלה, לא רק על פי שושלת המלוכה שלה, לא רק על פי השפה שלה – דברים מאוד מכובדים בפני עצמם, אלא קודם כל על ידי תורתה ואמונתה, כאשר גם הארץ, השפה וההיסטוריה הם חלק מהתורה, ולא עומדים בנפרד. הקדושה שבהם הוגדרה על ידי התורה, על ידי אותה האידאה, ועל ידי תרגום מדעי וממשי לאידאה העליונה של אמונה בא-ל אחד. לכן הדאגה לכך שהאומה לא תרד מערכה הרוחני העליון והמיוחד, תופסת יותר מקום מאשר באומה אחרת, מפני שבלעדי זה אין קיום לאומה.
לכן יֵשׁ אֲשֶׁר מִכָּל תְּנוּעָה שֶׁל חֹפֶשׁ חָמְרִי וְשֶׁל הִתְמַכְּרוּת התמסרות לַעֲבוֹדָה בְּעִנְיָנִים חָמְרִיִּים מַעֲשִׂיִּים וְחֶבְרָתִיִּים, נִכְנָס בָּהּ מִיָּד רֶטֶט פְּנִימִי שֶׁמָּא הַטִּרְדָּה הַמַּעֲשִׂית תְּמַעֵט אֶת מַעְיָנָהּ, שֶׁמָּא "כָּל מַה שֶּׁיּוֹסִיף הַיִּשּׁוּב תִּקּוּן, יוֹסִיף הַשֵּׂכֶל חֻרְבָּן", (חובות הלבבות ט, ב; ז). אם האדם יתמכר לעבודה המעשית, למשרה עם הכנסה מכובדת וחיסכון פנסיוני כדי להשביח את מעמדו החומרי, להיות מיושב בדירה וכלים נאים – דברים טובים כשלעצמם, שאם הם העיקר, השכל נשכח וכך הולך ונחרב (דברים ח, יא-יד). המונח 'שכל' כאן אינו במובן של חכמה, שהרי על-מנת להשיג את כל הדברים האלה נדרשת חכמה רבה, אלא במובן של הערך העצמי של המחשבה, של ההתבוננות המוסרית וחזון התורה. כל אלה עלולים לאבד את חשיבותם אצל אדם שיתמכר לעבודה החומרית, מפני שהוא עלול לחשוב שככל שהוא משיג הישגים חומריים הוא ממלא את כל מה שהוא צריך. חשש זה הובע על ידי הוגי דעות יהודיים כאשר עלתה על הפרק השאלה הציונית הלאומית. עם ישראל כאומה בין האומות, לפני העליות המשמעותיות לארץ ישראל ובניינה בימינו, היה עם נטול דאגות מבחינה לאומית. לא היה צורך לדאוג לארץ, לממשלה ולצבא, בהיותו מיעוט קטן של אורחים בארצות שונות. היהודים כמובן נטלו חלק מסוים בנטל, שילמו מיסים וכדומה, אבל זאת לא הייתה דאגה יהודית. היו גם אנשים מעמיקים כמו הרמן כהן,[47] מחשובי הפילוסופים בימים ההם, ואחר כך גם פרנץ רוזנצוויג[48] ואחרים, שהתלבטו האם עם ישראל אכן צריך לחזור אל התהליך ההיסטורי שעובר בתחומים של ארץ, שפה ומדיניות. עם ישראל נתפס והוגדר כעם 'מטא-היסטורי' מפני שההיסטוריה גם שוחקת אומות, ועם ישראל לא נשחק והצליח למרות הכל להעביר את נכסיו הרוחניים במעבה הדורות, החושך והצלמוות. היה קיים חשש שהאומה היהודית תיכנס שוב לתהליכים ההיסטוריים עם כל דרישותיהם, צרכי הזמן והמקום, מה שיגרום למעט את דמותה הרוחנית, את תפיסת הגאולה הכוללת של עולם ומלואו. וּמִתּוֹךְ כָּךְ הִיא עוֹשָׂה אֶת פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַכְּלָלִיּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּמַחֲצִית אֶנֶרְגְּיָה, כי לא רוצים להתמכר לזה וַהֲרֵי הָרוּחָנִיּוּת מִתְטָרֶפֶת מִפְּנֵי הַסִּבּוּךְ הַחָמְרִי וְהַחָמְרִיּוּת מִתְחַלֶּשֶׁת מִפְּנֵי הָעֵרוּב הָרוּחָנִי הַנִּדְחָק אֶל תּוֹכָהּ. הפשרה כדרך חיים גורמת שגם הרוחניות וגם המעשיות נעשות בלי התמסרות וממילא בצורה לא טובה.
עַל־כֵּן הִיא צְרִיכָה לְהַעֲמִיד חֲסִידִים גְּדוֹלִים, באישיותם, בעלי כישרונות, אומץ פנימי ומוסר, הַמְיֻחָדִים בְּגַדְלוּת הַדֵּעָה. צריך לתת אפשרות לאנשי הרוח הגדולים להתקיים, לפרוח ולשגשג. לקבל את מה שהם צריכים למחייתם כדי שיוכלו גם להעניק לכלל החברה מאוצר כישרונם הגדול. גם בימי קדם היו אנשי רוח גדולים שלא תמיד היו בעלי משרה – הנביאים, שכמובן היו אנשי רוח נעלים ביותר, שמקרינים את הרוחניות שבהם לעניים ולעשירים, לצעירים ולזקנים, לנשים ולגברים בתוכחה ובנחמה, בהדרכה ובהארת הרוח והמעשים. הנביאים היו מעטים כמובן לעומת מיליוני האנשים שחיו באותן אלף שנה של תקופת הנבואה. גם מאוחר יותר – המשנה, התלמודים והמדרש במשך תקופה של כשש מאות עד שבע מאות שנה, מזכירים לא יותר מאלפיים שמות של תלמידי חכמים. אחת ההגדרות של חז"ל לעיר, היא מקום שיש בו עשרה בטלנים,[49] כלומר – כאלה שבטלים ממלאכה ומתפרנסים מהציבור. בימינו נכללים בתוך קבוצת אנשי הרוח רבנים: רבני שכונות, רבני ערים ורבני קהילות. הם מוחזקים בין במישרין על ידי על ידי אותה קהילה, ובין בעקיפין על ידי מדינת ישראל בכללותה שנותנת תקציבים גדולים לתלמידי ישיבות וכוללים, מוסדות שונים כאלה ואחרים, כך שיש עשרות אלפי אנשים אם לא יותר, שמקדישים את חייהם ללימוד תורה. כמובן שצריך לברר האם הם אכן המוכשרים ביותר, לא תמיד כל מי שמקבל משכורת בתור איש רוח הוא באמת איש רוח, וכן להפך.
הַמְבַצְּרִים אֶת הַמַּעֲמָד הָרוּחָנִי שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה בְּקִרְבָּם פְּנִימָה. מגנים על המעמד הרוחני הנשגב, שלא יבוזבז או יהיה רדוד. זו הדאגה העיקרית – שמא חלילה התורה והמצוות ייתפסו כאוסף של מנהגים, לבוש וסגנון מאכלים, כמין 'יידישקייט' שאפשר אתו ואפשר גם בלעדיו. הביצורים הם לא דווקא חומות של איסורים וחומרות, שנעשים מאוחר מדי אחרי שהמסורת כבר נתפסת כפולקלור לא מחייב, אלא ביצור שמגן על הגדולה ולא נותן לרדידות ולקטנוּת להשתלט.
הֵם, הָעֶלְיוֹנִים הַלָּלוּ, יוֹדְעִים, שֶׁאוֹצַר רוּחַ הָאֻמָּה הוּא בְּקִרְבָּם, הרוח היא לא דבר חיצוני שצריך להשיג בכוח וגם לא דבר שאפשר לקחת, היא לא תברח ולא תיפגם. עַל כֵּן אֵינָם חֲרֵדִים כְּלָל עַל מִעוּט הַמַּבּוּעַ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה של רוב אנשי האומה. כמובן שמעבר לקיום המצוות יש גם מצווה על כל אדם ללמוד תורה בכל יום, אבל זה לא חייב להיות באותו אופן כמו אצל תלמיד חכם גדול שזה כל עיסוקו, כל ימיו, שעותיו ומחשבותיו. מִפְּנֵי הַטִּרְדָּה שֶׁל הָעֲבוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת. אנשי חיבת ציון ואחר כך חלוצי העלייה השנייה, העלו את ערך עבודת האדמה והבניין לדרגה מאוד גבוהה, עד שאחד מהאידאולוגים, א"ד גורדון[50] שהגיע לארץ כאדם מבוגר יחסית ליתר החלוצים והלך לעבוד בשדות – קרא לזה 'דת העבודה'. היחס לעבודה הפך להתמכרות נפשית שהיא כבר לא צורך אלא ערך, ונדמה היה שהאידאליזם, היושר והקשר לאדמה מספיקים ואין יותר צורך בשמירת שבת וכשרות. הָרוּחָנִיּוּת הַחִיּוּבִית כְּבָר הִיא מִתְפַּלֶּשֶׁת בָּאֻמָּה מֵאֵלֶיהָ, עַל־פִּי סְגֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית, פולשת וחודרת אל תוך האומה, ללא צורך בתעמולה מיוחדת או פרס. הציבור הרחב רוצה ברוחניות מפני שבכל אדם יש ניצוץ של רוחניות ושל מוסר. עַל־יְדֵי הֶאָרַת אֵלֶּה הַיְחִידִים. בעולם האומנות, אומן אחד או קבוצה קטנה עומדים על הבמה, ובקהל ישנם מאות או אלפים ולפעמים עשרות אלפים, וכולם שותפים ומתלהבים כי יש להם איזו זיקה למופע, למרות שהם בעצמם לא מוכשרים בכך. כך גם בעם ישראל – אצל כל יהודי יש סגולה פנימית של קשר לתורה, של רצון לקבל ולהתחבר, ולכן הרבים ירצו לבוא, ירצו להיות מוארים ומוקרנים מהיחידים שיטפחו את הערכים האלה. שֶׁהֵם שְׁלוּחֵי צִבּוּר, וְנוֹשְׂאִים הֵם בִּלְבָבָם אֶת אוֹצַר הָרוּחָנִיּוּת הַמְחַיָּה שֶׁל כָּל הָעָם. היו פרשנים מודרניים שראו ברמב"ם אריסטוקרט שבעיניו החברה הכללית היא רק אמצעי להעמיד ולשרת את אנשי המעלה. אמנם ניתן להבין כמה מקומות בדברי הרמב"ם באופן כזה,[51] אך וודאי שלא זו הייתה דעתו, משני פנים: הן משום שהגדרת חלק מהאנשים כאמצעים בלבד מאוד צורמת מבחינה מוסרית, והן משום שתפיסות אלה לא משקפות את עולם ההלכה. בתפיסה היהודית תלמידי חכמים נחשבים כשליחי ציבור.[52] שליחות מבטאת קשר מורכב בין השולח לשליח, גדריה נידונים בעולם הלמדנות וההלכה: מתוך מה יכולים למנות שליח, מאיזה דין הוא פועל, מה הכוח שמתווסף בו. שליח ציבור זה דבר מופלא עוד יותר – בשם הציבור ולשם הציבור הוא עושה עבודה מסוימת.[53] משה רבנו עלה להר סיני כשליח ציבור בשם כל ישראל, למען כל ישראל. הוא היה האיש המוכשר ביותר לשם כך, ולכן היה יכול לבצע תפקיד זה בשלמות, ואחר כך התמסר ללמד את הציבור. כדי להדגיש עניין זה של שליחות ציבורית, ההלכה היא שאסור לקבל שכר עבור הוראת התורה, ולכל היותר מותר עבור ביטול זמן. משה רבנו לא מוריש את ההנהגה הרוחנית לבניו, אלא לכלל האנשים, מהם יעמוד האדם הראוי, בעל הכישרון והאיכות הנפשית להנהיג את עם ישראל. ואכן, בפועל לא בניו של משה מחליפים אותו ואפילו לא אדם משבטו, אלא יהושע בן נון משבט אפרים, בשל היותו "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כז, יח), והיותו תלמיד נאמן: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לא, יא).
הֵם מַכִּירִים כִּי סְגֻלָּתָם הָעֶלְיוֹנָה הִיא הָאוֹצָר הַקִּבּוּצִי שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה, גם אנשי הרוח בישראל יונקים מכל הדורות – מאוצרות הרוח שבספרות, מהאבות והשבטים, מהעם שיצא ממצרים, ממעמד הר סיני – ומגלים בזה עומקים, פנים וצדדים חדשים. וְהָאֻמָּה מַכֶּרֶת בָּהֶם אֶת הַמָּקוֹם הַמְכֻבָּד לִנְכָסֶיהָ הַיּוֹתֵר יְקָרִים, וְעַל כֵּן הִיא מְכַבַּדְתָּם וּמִתְיָרְאָה מֵהֶם יִרְאַת הָרוֹמְמוּת. אנשי הרוח בישראל מבטאים את רוח האומה, את האוצר האדיר שנמסר בהר סיני – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, על כל מה שיש בהן, בכך שהם יודעים לכנס את כל האוצר הזה לתוכם ולהקרין אותו לדורות. לכן יש לכבד את המעטים האלה ולירוא מהם יראת רוממות. בְּרִית אֱלוֹהִים בָּאָרֶץ הִיא גְּלוּיָה דַּוְקָא עַל־יְדֵי עַבְדֵי אֱלוֹהִים הָעֶלְיוֹנִים, הברית זו הנוכחות האלוהית במציאות, לכן מתן תורה נקרא ברית, כי הקב"ה מתגלה בתורתו על ידי משה רבנו, הנקרא עבד ה'. וְהַגְּבוּרָה הַחָמְרִית הוֹלֶכֶת וְעוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ וְאֶת סְדָרֶיהָ, בְּטוּחָה הִיא שֶׁלֹּא תְּחַלֵּל אֶת מַעְיַן קָדְשָׁהּ, כִּי יֶשְׁנָם עִמָּהּ שׁוֹמְרֵי חוֹמָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה. החברה יכולה לשגשג בכל עבודה חומרית, כי יש בתוכה צדיקים עליונים שמגלים את רוח האלוהים המרחפת על פני כל המציאות כולה, ומובטח שהיא לא תסתלק.
אָז הַסַּבְלָנוּת מִתְפַּתַּחַת וְהַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים פּוֹרְחִים. וְגַם הַדִּבּוּרִים הָאֲחָדִים הַיּוֹצְאִים לִפְעָמִים מִפִּיּוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים, נוֹתְנִים מָזוֹן בְּשֶׁפַע רָב יוֹתֵר מֵהָמוֹן דְּרָשׁוֹת וּסְפָרִים אֲרֻכִּים בֵּינוֹנִיִּים. עיקר עבודתם של אנשי הרוח העליונים היא בתוכם פנימה, בינם לבין עצמם. יש שטועים לחשוב שאיש רוח צריך להיות תועמלן, מדריך להמונים, המסביר הלאומי – גם יש לזה מקום במידה מסוימת, אבל איש רוח גדול קודם כל עובד בנפשו פנימה ורק לפעמים משהו מזה מקרין ברמה גבוהה אל הציבור. לא ניתן לדרוש מסופר או מלחין להנפיק יצירה נפלאה בכל שבוע. זו עבודה פנימית שעיקרה נסתר גם מהיוצר עצמו. הוא לא יודע איך ברגע הבא תעלה במוחו דמות או שורה, הוא יכול להיות חרוץ מצד עצמו ולנסות, לשבת ולהכין את עצמו מהבוקר עם עיפרון ומחברת – אך יכול להיות שלא יבוא דבר. כך כל אומן ובוודאי איש רוח והוגה דעות. הבינוניות מכוונת אל הדברים המוכרים והידועים כבר, אין בה ממד של חידוש. היא לא לוקחת את המציאות צעד אחד קדימה.
זֶהוּ הַמַּצָּב הַמְאֻשָּׁר שֶׁעַמֵּנוּ צָרִיךְ לִשְׁאֹף אֵלָיו וְלִדְאֹג לַהֲקִימוֹ בִּתְנוּעַת תְּחִיָּתוֹ עַל אַדְמָתוֹ. הרב עמד בראשית התחייה הלאומית של העם ושל הארץ, בראשית ההתיישבות, ולא היה ידוע כיצד תראה החברה היהודית החדשה. היו שקיוו שבכל מקום יהיו בתי כנסיות, כוללים וישיבות, וכולם יהיו תלמידי חכמים בינוניים, שרק לצורך הפרנסה עובדים שלוש ארבע שעות ביום בתור מוכרי תפילין, מורי דרך, מלמדי תינוקות ואיכשהו קצת מתפרנסים מזה. אך זה לא מספיק, כך הישוב לא יכול להתקיים. לכן הרב מעמיד דגם אחר שיש בו מקום ומעמד לגדולי הרוח, אותם מוקירים ומכבדים ואפילו מתייראים מהם יראת הרוממות, ושאר האנשים בלי חששות וחרדות מקיימים חברה מגוונת, בריאה, שחיה בעבודה חומרית וחברתית. לכל יהודי יש קשר למצוות וללימוד תורה לפי המצב, המקום והכישרון, כאשר ישנה הקרנה מתמדת של אותם גדולי הרוח. זוהי התחייה, אפשר שתהיינה גם מסגרות ביניים שמקדמות למצב זה, אבל אסור שהן יחליפו את הגדולה הרוחנית. אסור שהכמות תהייה במקום האיכות, ובוודאי שלא במקום המהות.
אם קודם הרב דיבר על שאלת החומריות והרוחניות, כעת הוא מבהיר את שאלת הרוחניות, ומעמיד אותה על היחס שבין האדם לאלוהים. המושג 'רוחניות' הוא רחב וכולל בתוכו נטייה לדברים שכליים, רוחניים ואפילו רגשיים, אבל במוקד הרוחניות עומד היחס בין האדם לאלוהים, מפני שמושג הא-ל הוא המושג הנעלה ביותר מבין כל המושגים, הוא מכווץ בתוכו את כל מה שמעל ומעבר ליכולתו ודעתו של האדם.[54] ולכן אי אפשר לדבר על רוחניות, מערכות ערכים, מושגים ותובנות, שאיפות וחזון, מבלי להתייחס ולו כמושג אל הא-ל. בוודאי כאשר אנו רואים שמושג זה תופס מקום מרכזי בפועל בחיי הרוח של האדם, בעיצוב תרבויות ודתות, מערכות ערכים מוסריות ותפיסות עולם.
הַכְּהֻנָּה, הָאֶמְצָעוּת בֵּין הָאָדָם לֵאלוֹהִים עַל־יְדֵי הַבְּחִירִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים שֶׁבָּאָדָם, אֵינֶנָּה אֶמְצָעוּת כִּי־אִם תְּכִיפָה הֲגוּנָה. בכל המערכות הדתיות יש כהונה. אמנם לא תמיד היא כמו בישראל, כזו שעוברת בירושה, היא יכולה להיות הישגו של היחיד שיותר מבין ומסוגל להיות אמצעי תיווך בין האדם לאלוהים, הוא זה שעורך את הטקסים השונים, הפולחן, ומפרש את התוצאות שלהם עבור הציבור. אולם בישראל עניינו של הכהן הוא שלא להניח לאדם הרגיל להתנהל באופן חומרי לגמרי, כאילו שאין השגחה אלוהית. לכן הכהונה איננה אמצעי אלא המרצה וזירוז להזכיר את נוכחותו של הא-ל ואת דברו על ידי לימוד תורה, ברכה, הקרבת קרבנות ציבור וגם מעצם קיום המשכן והמקדש. הכהן מברך את הציבור ומרומם את החיים האנושיים, החברתיים, והפרטיים אל האלוהים.
כְּשֶׁאָדָם הַפְּרָטִי מִתְקָרֵב לֵאלוֹהִים אֵינֶנּוּ מִתְקָרֵב עַל־יְדֵי כֹּחוֹתָיו הַפְּחוּתִים, עַל־יְדֵי נְטִיּוֹתָיו הַשְּׁפָלוֹת, כִּי אִם עַל־יְדֵי הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁבּוֹ מַמְשִׁיךְ אֶת הַכֹּל לְצַד הַחַיִּים הַבְּהִירִים הָאֱלוֹהִיִּים. כֵּן גַּם הָאוֹרְגָּן הַלְּאֻמִּי, וְגַם הָאֱנוֹשִׁי, אֵינֶנּוּ רָאוּי וְאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלוֹהִים בְּקָטְנוֹ, בְּכֹחוֹתָיו הַדַּלִּים, בְּהַרְגָּשׁוֹתָיו הַמְהֻמָּמוֹת וּמְטֹרָפוֹת בֵּין גַּלֵּי חַיֵּי הַחוּשִׁים הַטּוֹרְפִים אוֹתוֹ. גם אצל האדם הפרטי לא כל הכוחות שווים, יש כוחות עליונים שעל ידם האדם יודע לטהר ולחבר גם את הכוחות השפלים, החומריים יותר, אל הצד העליון. אנו לא מוצאים בתוך האדם קרע וניתוק מוחלט בין שני הצדדים, אלא השלמה וחיבור נכון. כך גם בנמשל – האורגן הלאומי והאנושי, האנושות בכללותה והקשר שלה עם הא-ל. מכיוון שמושג הא-ל הוא המושג הנעלה שמעל ומעבר לכל הדברים, תמיד יבחרו הכוחות היותר קרובים אליו אל הנצחיות, אל הערך המתמיד. בדרך כלל אלה הם הכוחות התבוניים והמוסריים, כוחות הרגישות הרוחנית והנפשית העדינים. אמנם אצל עובדי האלילים הקשר עם הא-ל התבסס על הכרתו כבעל עוצמה שיותר בולטת בצרכי הגוף כיצר המין או אפילו הפסולת שלו כמו בפולחן בעל פעור, אך בתפיסה היהודית הצד הבולט הוא היחס לאלוהים כמקור הצדק והאמת, ולא רק כמקור העוצמה. הכרת האמת מתבררת על ידי כוחות השכל והכרת הצדק מתבררת על ידי כוחות המוסר, הכוחות הנעלים ביותר באדם. כאשר אברהם אבינו שומע על הכוונה להשמיד את סדום, הוא לא מטיל ספק ביכולתו של ה' לעשות זאת, אלא במידת הצדק שבהחלטה זו. ולכן הוא מכנה את ה' "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה). והקב"ה לא רק שלא סותר את דברי אברהם או רואה בדבריו כפירה, אלא מסכים איתו, מתקיים דיון ענייני. כך אנחנו למדים שתואר השופט הוא תואר עליון.
אוֹר הָאֱלוֹהִים שֶׁל הכוחות הַקְּטַנִּים מִתְקַטֵּן, אם הם המנחים וְעַל־יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ הַחוֹזֶרֶת מִתְקַטֵּן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּמִתְדַּלְדֵּל. ערך העולם, המציאות והקיום נעשה קטן. יש גבול עד כמה יכולים להמשך רגעי האושר והשמחה. אדם נבון מכיר בכך שגם הדברים הטובים והנעימים, כשהם בקטנותם, חולפים לבלי שוב, וכך נוצרת תפיסה פסימית. לָכֵן מַאֲצִיל הָאָדָם חֵלֶק עֶלְיוֹן מִקִּרְבּוֹ, מִקֶּרֶב קִבּוּצָיו, לְשֵׁם הִתְקָרְבוּתוֹ כֻּלּוֹ לֵאלוֹהִים. כל הרבדים שבאדם הפרטי וגם כל סוגי האנשים שבחברה. הַכֹּהֵן הֶחָסִיד הָעֶלְיוֹנִי, שיכול להיות גם איש רוח גדול מאומות העולם כפי שמצינו במקרא – "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם.. כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח). הַמָּלֵא חֶסֶד וְדֵעָה עֶלְיוֹנָה, הכוהנים מלאי החסד מייצגים את המקור האלוהי הבלתי מוגבל שמשפיע טובה, חיים, אורה ושמחה. באופן עקרוני אין לכוהנים בעולמם אלא רצון השפעה, ולא חמדת ממון ושלטון. ואז יחד עם הרעיונות והתובנות שהם בכישרונם מפיקים מהמושגים העליונים בהם הם הוגים, הם מרוממים את הציבור כולו לתפיסה יותר נכונה של האלוהות, לקרבת אלוהים. הוּא יוֹדֵעַ אֶת הָאֱלוֹהִים בֶּאֱמֶת, וְעַל סְמַךְ דַּעְתּוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ הָעֶלְיוֹנָה נִסְמָךְ הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, בְּעִתִּים שֶׁזֶּרֶם הַחַיִּים הַשָּׁלֵם מְאַחֵד אֶת הָעָם עִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁבְּבָנָיו – באותן התקופות שבהן יש אחדות בין העם כציבור רחב לבין העליונים שבבניו, הכהנים החסידים העליונים. הוּא נִסְמָךְ אָז בְּחֵילָם וּמַאֲזִין אֶת שִׂיחָם, בֶּאֱמוּנָה בְּרוּרָה הַמִּתְבָּרֶרֶת לוֹ בְּכֹחַ כְּלָלִי, כח פרטי זו היכולת לברר מושגים מדויקים בדעת אלוהים, כח זה מסור דווקא למיוחדים. כלפי הציבור האמונה מתבררת בכח כללי – בביטחון אינטואיטיבי המגובה על ידי המציאות שיש בה את חסידי העליון המביאים את האמת והצדק. בְּהַרְגָּשָׁה בְּהִירָה וּבְהַכָּרָה כּוֹלֶלֶת הַמִּתְנַשֵּׂאת לִפְעָמִים עַד כְּדֵי פִּתּוּחַ שֶׁל חָכְמָה, סִפְרוּת וְשִׁירָה, לפעמים מתוך הקשר לכהנים חסידי עליון יש השראה אל הציבור, אל אנשים מוכשרים בתחומים אחרים כמו חכמה, פילוסופיה, ספרות ושירה. ההשראה מאפשרת יצירה רוחנית נוספת. אמנם היא לאו דווקא בדיוק בתחום הישיר שבין אדם לאלוהים, אבל היא בהחלט מרחיבה את העוצמה והאמת הזו על תחומים אחרים. הוּא מִתְיַחֵשׂ אֶל גְּדוֹלָיו וּמִתְגָּאֶה בְּגָדְלָם, יש גאווה רעה שלפעמים מתפרצת כבוז ושנאה לאחרים. הגאווה הטובה היא להיות גאה בטובים ובנאצלים ביותר שיש בעם. מִתְבָּרֵךְ בְּבִרְכָתָם וּמִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁתָם, וּמִתְמַלֵּא חַיִל לַעֲבוֹדָתוֹ הַחָמְרִית, עבודה חומרית היא צורך שעלול להיעשות בצורה מינימלית, אבל אם מברכתם וקדושתם של הכהנים מבינים שיש ערך עצמי ביישובו של עולם, מפני שהא-ל רוצה בו ולא רק מפני שהאדם צריך אותו, ניתן להתמלא חיל גם בעבודה החומרית. יש ערך עצמי בכך שהגנים פורחים, שהבניינים יפים ואיכותיים, שהרחובות נקיים, שהמנגנון החברתי והכלכלי מתפקד כראוי ומביא עושר ושגשוג. ריבוי היופי, השמחה והנחת הוא בעל ערך בפני עצמו. יש ערך וחיל גם בעבודה רגילה של עובד אדמה, בעל מקצוע, איש מדע או אומן. הַחֶבְרָתִית וְהַמְּדִינִית, התרבות האנושית נמצאת בתהליך התפתחותי שמסדיר את חיי החברה באופן יותר מועיל וצודק סביב ערכים שונים: ערך האדם, החיים, הכבוד והחירות. האדם מתמלא חיל גם בעבודה המדינית וגם בהבנת הערך העצמי של האומה והופעתה בזירה הבין-לאומית כלפי עמים וחברות אחרות.
הַנְּטִיָּה לִיסוֹד הַכְּהֻנָּה הִיא נְטִיָּה קְבוּעָה בָּאָדָם, ולא רק בישראל. ניתן לראות שבכל חברה אנושית יש מסגרת דתית עם קבוצת מיעוט שיותר בקיאה ופעילה בתחום הדתי והרוחני, ויש את קבוצת הרוב – האנשים הנזקקים לאותו שירות, ונהנים מפירות עבודתה של קבוצת המיעוט האחראית שיותר מבינה – הכהונה. נוֹבַעַת הִיא מִמַּעֲמַקֵּי הַרְגָּשָׁתוֹ הַפְּנִימִית. הרגשתו היא שהפן הזה בחייו כפרט ובחיי החברה, צריך להיות מטופל במלוא הרצינות וכובד הראש, ולא כל אחד יכול לעשות את זה. בעניינים רוחניים ככל שהכישרון יותר חזק הוא בדרך כלל גם מולד, אבל רַק עַל־יְדֵי פִּתּוּחַ אָרֹךְ תִּגָּלֶה לְפָנֵינוּ בְּכָל אוֹרָהּ, כי גם בה יש מחשכים. לעתים אדם נוטה להעביר את האחריות המוסרית והרוחנית שלו על אחרים. לא פעם אנשים חיים את חייהם באופנים שונים אבל כשהם נצרכים למשהו, יש להם איזו מצוקה משפחתית, בריאותית או כלכלית, הם רצים לבעלי המופתים שנחשבים לאנשי רוח, ומעבירים אליהם את האחריות. יש דבר יפה בנטייה להעריץ ולהעריך ולרומם איש מיוחד במינו, "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כז, יח), אבל יש בזה גם צדדים לא טובים. וַאֲנַחְנוּ, כְּדַרְכֵּנוּ שֶׁלֹּא לְהִתְיָרֵא מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, ולזכך את הנטייה הנכונה של הערכת יחידי הסגולה, באופן כזה שהיא לא תפטור את היחיד והחברה מכל אחריות מוסרית ורוחנית הִנְנוּ הוֹלְכִים וְסוֹלְלִים לְאִטֵּנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הֲחִלּוֹנוּ מִימוֹת עוֹלָם שֶׁלָּנוּ לִסְלֹל אוֹתוֹ. מיציאתו של אברהם לדרך, ואחר כך יציאת בני ישראל ממצרים למדבר לארץ לא זרועה, כדי לייסד שם חברה ומשכן. היו קשיים, חטאים ומכשולים קשים, ולאחר מכן גם הכניסה לארץ ישראל בדרך ארוכה של כיבוש, התיישבות והתנחלות, בחירת ראשי העם עד להקמת שושלות המלוכה וכו', הייתה מורכבת מאוד. אך ניסיונות אלה מצטברים ואנחנו לומדים מהם. אֵין אָנוּ עוֹזְבִים אֶת זֵכֶר הַכְּהֻנָּה, אֵין אָנוּ חֲדֵלִים מִלְּצַפּוֹת לִשְׁלֵמוּתָהּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁסָּבַלְנוּ הַרְבֵּה מִמֶּנָּה קֹדֶם שֶׁבָּאָה לִידֵי בֵּרוּרָהּ הַגָּמוּר, אֲבָל יָדַעְנוּ שֶׁגַּם אֶת הַטּוֹב קִבַּלְנוּ מִמֶּנָּה וְעוֹד נְקַבֵּל. בכל הענקת סמכויות יש סיכון מסוים. זכויות יתר ושליטה עלולים לקלקל את האדם, לכן גם הכהנים צריכים חינוך מיוחד לענווה, לצניעות ולחסד. הכהנים בני עֵלי בשילה היו חמדנים, למרות שהיו בנים של איש רוח דגול, התחנכו במשכן והיו כל חייהם סביב הקודש ועבודת ה' – ואף על פי כן קלקלו (שמואל א' פ"ב). לא תמיד הכהנים עמדו בציפיות הרוחניות שתלו בהם. לא בכדי נחרבו בתי המקדש, נכון שכל ישראל היו אחראים לזה, אך לכהנים והלוויים שעסקו בענייני המקדש היה בכך חלק לא מבוטל. מכל מקום, כיוון שגם הרבה טוב קיבלנו מהם, זהו יסוד שצריך לפתח אותו, יש מקום לצפות ממנו לטובה ולא רק להתייאש מהצד השלילי שבו. לַעֲשׂוֹת אֶת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ כֹּהֶנֶת, בְּלֹא הַדְרָגָה, כֻּלָּהּ חֲכָמָה, נְזִירָה וְיוֹדַעַת אֱלוֹהִים, בִּפְרָטֶיהָ עַל דַּעַת עַצְמָם, זֶה אִי־אֶפְשָׁר כָּעֵת לְפִי עוֹלָם הַמְבֻנֶּה בְּאוֹתָן הַתְּכוּנוֹת שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים בָּהֶן אֶת עוֹלָמֵנוּ. הרב מסייג את הדברים, מפני שאף שהחזון של האומה הישראלית הוא "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), חזון שמתפרש בדברי הנביאים גם במובן של עצמאות רוחנית – "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, לג) – אנו לא יכולים לחיות כיום לפי מצב עתידי זה שעדיין לא הגיע. בתנאי המציאות שבזמן הזה, חייבת להיות אותה ההסדרה שעיקר ענייני הרוח ועבודת האלוהים מסורה בידי קבוצה נעלה שאינה גדולה בכמותה, ואילו שאר בני האומה מחויבים במינימום בסיסי, המתאים לדרגה המיוחדת של כל אדם כפרט בלימוד תורה וקיום מצוות ובאחזקתה של אותה קבוצה וקבלת השפעתה. המצווה העקרונית והכללית שכל אב יחנך את בנו, תורגמה בימי בית שני למוסד חברתי לבתי ספר שבהם אמורים לגלות ולפתח גם ילדים רגילים וגם בעלי כישרונות מיוחדים כדי שיעמדו בראש הציבור מבחינה רוחנית – נביאים, נזירים וחכמי הסנהדרין (בבא בתרא כא, א). כך המציאות תלך ותתפתח בתהליך הדרגתי, עד למצב שבו גם מבני ישראל יצטרפו אנשי רוח לעבודה הרוחנית "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'" (עמוס ב, יא).
עַל כֵּן לְרוּחַ אֱלוֹהִים הַכְּלָלִי אֲשֶׁר עַל כְּלָלוּת הָאֻמָּה עָלֵינוּ לִשְׁאֹף עַתָּה, וְזֶה יִתְגַּלֶּה בְּאֵיבָרֶיהָ הַיּוֹתֵר מְעֻלִּים, כְּמוֹ שֶׁהַהַרְגָּשׁוֹת הַיּוֹתֵר אֲצִילִיּוֹת שֶׁבָּאָדָם מִתְגַּלּוֹת הֵן עַל־יְדֵי הָאֵיבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים שֶׁבְּאוֹרְגָּנֵי הַיְחִידִים. רוח אלוהים כללית ניתן להשיג גם כיום על ידי קבוצה לא גדולה של אנשים בעלי כישרון ונטייה מיוחדת. העולם הרוחני שכל כך חשוב לאדם תלוי באיברים המרכזיים שעיקרם מצוי בגולגולת. אפשר להרחיב את זה לשליש העליון שבבית החזה, לאיברים חיוניים כמו לב, ריאות וגם כבד וכליה שהאדם לא יכול לחיות בלעדיהם, אבל בכל זאת עיקר האדם זה המחשבות והרגשות מה שהוא חווה ומודע אליו. ועל כן כמסקנה מכל הדברים בפרק אומר הרב: הָבוּ אֹמֶץ, לא רק במובן של נועזות, אלא גם במובן של גיוס כל הכוחות, כמו בביטוי 'אמיץ כח', לַדֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה לעבודת אלוהים, רוחניות נשגבה שמוטלת על כתפי יחידים מועטים לַחֲסִידוּת הָאֱלוֹהִית הָרָדִיקָלִית הַרוֹמֵמָה משמעות המילה 'רדיקל' ביוונית היא 'שורש', במתמטיקה העיסוק בשורשים נקרא עיסוק ברדיקלים. כשם שהשורש אינו העץ כולו, הוא עוסק בשלו ולא בדברים אחרים אבל ממנו אחר כך גדלים הגזע, העלים והפירות, כך חסידות רדיקלית זו חסידות שורשית שנמצאת בקצה, במובן זה שהיא מרוכזת בעבודתה. כפי שמתארים חז"ל: "תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת" (ברכות לב, ב), והרצי"ה קוק היה מעיר שבתלמוד הירושלמי הגרסה היא שגם תורתם מתברכת ולא רק משתמרת, כבתלמוד הבבלי (ירושלמי ברכות ה, א). עבודת התפילה נמשכה כתשע שעות ביממה, נשאר מעט זמן לאכול ולישון, והגמרא לא שואלת רק על המלאכה אלא גם על התורה, כיצד היו חסידים עם כה מעט זמן ללמוד תורה, מאחר ו"אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה) – אלא שברכת ה' הייתה עליהם שגם אם הם לומדים מעט הם מבינים מהר, לא שוכחים וגם מצליחים לחדש בה דברים. הם גם בעלי חידוש ויצירה תורנית מתוך חסידותם, החסידות האלוהית הרדיקלית. המסירות וקרבת אלוהים היתרה, המופלאה, שיחד עם כישרונם הטבעי ומאמצם המודע, הביאו אותם למעמד כזה בו הצליחו להקרין דברים נשגבים מהתורה. וּתְנוּ בָּזֶה יָד לְסַבְלָנוּת וְלַעֲנָוָה, כי כשנותנים מעמד לאנשים כאלה השאר יכולים לנהוג לפי שורת ההלכה הפשוטה, לִגְבוּרָה וְלַעֲבוֹדָה מַעֲשִׂית חֶבְרָתִית מְדִינִית חָפְשִׁית, חופשית ממועקות, שמא הרוחניות נזנחת שֶׁתִּתְהַלֵּךְ בָרְחָבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְתִתְבַּלֵּט יָפֶה בְּכָל צִבְיוֹנֵי חַיֶּיהָ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַהוֹלֶכֶת וּפוֹרַחַת וּמְצַפָּה לִתְחִיָּה מַעֲשִׂית בגאולת אדמות, הפרחת השממה והקמת ישובים וְלִישׁוּעָה מֻרְגֶּשֶׁת קְרוֹבָה. שהם-הם הסימנים לישועה שצריכה להיות מורגשת ונראית גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית, כדברי חז"ל: "ואמר רבי אבא – אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח; סנהדרין צח, א).
