פרק א

שאלת השאלות של האדם המאמין היא דעת האלוהות. לא במובן של הטלת ספק האם הוא מאמין, אלא במובן של תוכן האמונה – במה הוא מאמין. אפשרות אחת היא שהא-ל הוא אדון שולט וקשה. יש בזה הרבה מן האמת, כי ברור שהא-ל כל יכול והוא ריבון העולמים, אך זהו לא הדבר היחיד. הא-ל הוא לא רק ריבון ושולט, הוא גם שופט, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח, כה), ישנה תוספת על הריבונות – הצדק. כאן הרב מוסיף עוד מדרגה בהכרת הא-ל: האהבה, שהיא מעל המדרגות הקודמות מפני שבלעדיה לא הייתה בריאה כלל. האהבה לא שוללת את המדרגות הקודמות בהכרת הא-ל, אלא כוללת אותן, מפני שגם מדרגות השלטון והמשפט הן אמצעים כדי לגלות את אהבת ה' לעולמו ובריותיו.

הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלוֹהוּת. כלומר, של הדרך בה אנו יודעים את האלוהות. על-פי ר' נחמן קרוכמל[1] בספרו 'מורה נבוכי הזמן' (סוף שער יב'), ההבדל בין 'אלוהות' ל'אלוהים' הוא שמשמעו של 'אלוהים' הוא מה שמעל ומעבר לכל השגה, ואילו 'אלוהות' זו ההופעה של אלוהים בעולם, מגמתו והדרך בה הוא מחיה את העולם.

שלוש הספירות הראשונות שבעשר הספירות המתוארות בחכמת הקבלה, הן 'חכמה', 'בינה' ו'דעת'. ה'דעת' היא ההתממשות של ה'בינה', וגם בתוכה ישנו ביטוי של ה'בינה', מפני שכל ספירה מתחלקת גם היא לעשר הספירות. חלק ה'בינה' שב'דעת', בו הרב עוסק כאן, זהו צירוף של יסוד הגיוני, אמוני – ה'בינה', עם חיבור חזק – ה'דעת'. דבר זה חשוב בכל חיבור, בכל סוג של דעת, שאפשר לתרגם אותה גם לאהבה: אם החיבור הוא רק חזק, כלומר – ישנו רגש אך הוא חסר הדרכה ראויה, הוא עלול לעלות על שרטון. ככל שיהיה הרגש חזק, אם אין הבנה מספקת זה עלול להיות מכשול. לכן קשר חזק, 'דעת', צריך שתהיה לו מדרגת ה'בינה', שאז התבונה מעמיקה את הרגש, מעדנת אותו ומאריכה את קיומו, הוא לא יפוג מהר ולא יגרום להתנגשויות בלתי רצויות, למרות שהרגשות נובעים בעוצמה רבה. וכמובן שגם ה'בינה' צריכה 'דעת' – כאשר יש תבונה אבל אין חיבור עמוק, יכולים להעריך ולכבד, אך זהו קשר שאינו קרוב ולכן לא מאפשר להפיק את הכל. קשר מסוג כזה תמיד יצטמצם רק לדברים שבמסגרת ההבנה.

הבינה של דעת האלוהות אותה מתאר הרב, הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹוהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, שהיא הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. בלי הצד הרוחני המחיה אין משמעות לגוף, ובלי חיים, אור והפרחה, כלומר – ללא התפתחות וצמיחה – אין עולם. חז"ל משווים את היחס של הנשמה לגוף ליחסה של האלוהות אל העולם: "מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף".[2] אנו רואים את ההוויה כגוף שלם שכולו שואב את חייו, אורו ופריחתו, כלומר – התפתחותו, צמיחתו, ממקור אחד – מהנשמה. מצד אחד, הנשמה מתאימה לגוף הזה, לעולם הזה בכללותו ובכל פרטיו, אין תא אחד שאינו מתקיים מהנשמה. מצד שני, אין לה מקום מסוים. כך גם היחס בין האלוהות לעולם בכללו ובכל פרטיו. את אותו היחס אנחנו יכולים להשיג, לא את הא-ל עצמו כי-אם את אלוהותו, כלומר את גילויו כלפינו. את היותו מקור החיים, האור, ההפרחה וההתפתחות אצלנו. לזה אנו יכולים להתחבר, ואנחנו מחוברים ממילא, באופן מהותי איננו יכולים שלא להיות מחוברים.

הרב מסביר מהי מתיקותה של אותה הבּינה: הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, כשם שהלב מזרים את הדם וכך מחיה את כל האיברים שבגוף, כך גם הכרת היחס של הא-ל למציאות מחיה את נפשו של האדם. באופן שטחי, מושג היראה ביחס לאלוהות נתפס כפחד מכוחו האינסופי, כפי שיש שתופסים את דברי חז"ל על כך שהקב"ה ממלא את כל העולם, באופן של אימה נוראה – שאין מקום אליו ניתן להימלט ולנוח מהשגחתו המאיימת. "דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב, א).[3] ואילו ביחס לאלוהות מסוג זה, היראה אמנם קיימת אך היא פחותה מהאהבה, מפני שהאהבה היא יסוד הבריאה והיראה רק נלווית אליה כפחד שלא לאבד את מה שנוצר. ה' ממלא את העולם ובכך שומר על ברואיו, משגיח ומוביל אותם לגאולה. זו יראה חזקה גם אם היא מאוד עדינה, אך היא איננה יראה מול אויב.

וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה נעימות הבנת טעמי תורה, משמעות המצוות. בינת דעת האלוהות צריכה לימוד. אנו מוזהרים לא רק על קיום המצוות באופן של ציות עיוור, אלא אחת המצוות הראשיות היא ללמוד את התורה – לעמוד על הגיונה, טעמיה, ערכיה ומטרותיה העליונות. ממילא יש גם שלווה, בטחון פנימי של הזדהות עם המִצְוָה. רצון המצֻוֶּה והמְצַוֵּה מתאחדים במידה רבה וישנה תחושת סיפוק ובטחון בכך שההשתדלות היא חשובה ונכונה. זה עניין האהבה; כשאוהבים מישהו מכירים אותו, יודעים מה הוא רוצה ועושים גם אם הדבר לא קל.

יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. יראה חיצונית מזעזעת ויוצרת מרירות קשה. מתוך פחדו, האדם מתמלא טינה כלפי מי שמשגיח, כלפי ריבונו של עולם. זוהי 'יראה תתאה', יראת העונש. יש ביראה זו חשיבות רבה כאמצעי חינוכי, כאשר אדם מכיר בכך שהקב"ה כל-יכול ובידו לייסר אותו – הוא נרתע מלחטוא. אולם זו לא התכלית, היחס הנכון הוא זה שיש בו יותר אהבה מיראה.

הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זֹאת. ישנם יסודות שונים לתרבות האנושית: יסוד לאומי, יסוד מלוכני-משטרי, יסוד דתי, יסוד חברתי. אך היסוד החזק בתרבות הוא ההשכלה – החינוך, המחקר והמדע, משום שההשכלה מאגדת סביבה את התרבות החברתית, המשטרית, הלאומית והדתית. לפני כשלוש מאות שנה, תנועת ההשכלה שאפיינה את התרבות של העת החדשה אתגרה מאוד את היהדות הנאמנה. אמנם, תנועת ההשכלה אתגרה גם דתות ותרבויות נוספות, אך ביהדות זה בלט עוד יותר, מכמה סיבות: שאר העמים ישבו במקומם, הייתה להם ארץ משלהם, שפה ושלטון. לכן גם כאשר נעשו מהפכות, באופן עקרוני לא הייתה שאלה כל כך נוקבת לגבי הזהות. לעומתם, מה שחיבר את החלקים השונים בעם ישראל לזהות הלאומית, היה הקשר לתורה ומצוות, לסוג מסוים של לימוד ורוחניות. זהו הדבר שאִפיין את היהודים בעיני עצמם וגם בעיני אחרים. עד אז יהודים נחשבו מאוד משכילים ביחס לחברת הגויים שסביבם. ילדים הלכו לתלמוד תורה ושם רכשו ידיעות – קריאה וכתיבה, חשבון, תולדות עמם, הרגלי למידה וחשיבה. זה היה מספיק בדרך כלל, כדי להעמיד את היהודים מעל לכל קבוצה אתנית אחרת, ובמיוחד ביחס לפשטות החיים שהייתה אז. מי שנולד בכפר ידע רק כמה מלאכות פשוטות, ולא היה מודע למה שקיים בעולם מעבר לכמה עשרות קילומטרים שסביב לביתו, ואילו היהודים ידעו הרבה מאוד גם על המתרחש במרחקים עצומים מהם, מאחר והם תקשרו זה עם זה בין קהילה לקהילה, וגם על מה שהיה לאורך אלפי שנים, כפי שמתואר בספרות התורנית. אל מול התרבות היהודית, תופעת ההשכלה הייתה לעומתית, משום שבעוד הנחת היסוד בכתבי הקודש היא: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) – בתנועת ההשכלה זו הייתה השערה בלבד, חשוב היה לחקור באופן ביקורתי את המציאות שלפנינו ולא לקבל את התפיסות המסורתיות כפי שהן. דבר זה כמובן משפיע בסופו של דבר על כל אורח החיים היהודי. תנועת ההשכלה גרמה לרבים להשקיע את כשרונותיהם ומאמציהם בתחומי המדעים והאומנות, במקום בלימוד התורה. מחקר הטבע והביקורת על המסורת הגיעו למסקנות מהפכניות בתחומים השונים. פני החברה השתנו, המונים עברו מן הכפר אל העיר, מפני שבעיר התפתחה תעשייה. נבנו מסילות ברזל לרכבות במקום להשתמש בסוס ועגלה, נוסדו בתי ספר כי היו צריכים יותר אנשים מלומדים, אירופה הגיעה להישגים אדירים ששינו את פני החברה בזמן יחסית קצר, מעולם שבני המעמד הגבוה בו הם אצילים בעלי האחוזות, לעולם שבני המעמד הגבוה בו הם תעשיינים וסוחרים.

זו הייתה פרשת דרכים עמוקה שהיהדות עמדה בה: ביחס להשתנות המציאות עלתה השאלה כיצד להמשיך להתקיים. אפשרות אחת הייתה לדבוק בדפוסים הקודמים כאילו לא קרה דבר, להיות אדישים למציאות ולהישאר כפי שהיה בעבר, באותה צורה, אותה שפה, אותו מבנה משפחה, קהילה וחברה. זו עמדה שאפשר להבין אותה, היא מנסה להתגונן מפני האיומים החזקים של ההשכלה, אך למעשה היא לא כל כך הצליחה. אפשרות אחרת הייתה הקצה השני, המתבולל לגמרי; מה שהיה היה, זה יפה ומכובד אך זה נגמר. הגיע עידן הגאולה. היו אפילו כאלה שהסתמכו על דברי חז"ל שמצוות בטלות לעתיד לבוא (נדה סא, ב), ועכשיו יש מצוות חדשות – ללמוד באוניברסיטה, להיות מהנדסים, רופאים ואסטרונאוטים, או טכנאים של מכונות כביסה.

הרב ראה באותו המשבר לא רק איום, אלא גם אתגר מסייע להבנה יותר מעמיקה ויסודית מהו יחס האלוהות לעולם כולו ולפרטי פרטיו. את זה אפשר להבין דווקא על ידי ההכרה של הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת, כלומר – השכלה שיודעת להפריד בין הדבר העצמי לבין הקליפות שמתלוות אליו, בין ההישגים האמתיים להישגים המדומים. רבים טועים ואומרים שהתרבות של העידן החדש היא תרבות חילונית, כפי שרבים טועים ואומרים שהציונות היא רעיון חילוני. בשני המקרים זהו שקר. המחשבה שהציונות היא רעיון חילוני נובעת מכך שהיו לציונות פנים חילוניות, אמצעים מודרניים, לעומת הדתיות שלא התפתחה. אולם הציונות בוודאי לא חילונית כי יסודותיה במקרא, במסורת ובחזון הנביאים. אדם שלא מחובר לשורשים אלה לא היה מעלה בדעתו לעזוב חיים סבירים באירופה וללכת אל המדבר, מקום שומם ומוכה מחלות, ביצות ובצורות. כך גם ביחס לתרבות ההשכלה; השכלה מתוקנת יודעת להפריד בין החילון לבין הרצון להתפתחות ולתבונה – הטבת האדם לעצמו ולעולם זו מגמה אלוהית, מפני שזהו יחס הא-ל לעולם, השפעת חיים, אורה והפרחה. ממילא כל מה שיש בו מתכונות אלו הוא בכלל היחס הזה, הוא לא יכול להיות נגד האלוהות, אלא להפך – הוא ביטוי שלה. אמנם צריך לברר איזה מין ביטוי, באיזה אופן זה כך, כי ההשכלה והציונות הן דבר חדש באופן הממשי שלהן גם אם לא בעצמותן.

ההשכלה המתוקנת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זֹאת. נותנת אפשרות להבין לעומק ולרוחב, בהיקף ורב מערכתיות את ההוויה כיצירת כפיו של הקב"ה, ומאפשרת ממילא להבין טוב יותר את יחסו כלפי המציאות. ההשכלה מקרבת את האדם, את תבונתו ואת מצפונו אל מידת היופי והשכלול של ההוויה, וכך נוצרים יותר אהבה ושלווה, תבונה והגיון במערכת יחסים זו, במקום הזעזועים, הפחד והיראה. וכדברי הרמב"ם: "…והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול…" (הל' יסודי התורה ב, ב). אי אפשר שלא לאהוב ולהעריץ את מי ששיקע חכמה מרובה כל כך בבריאה ובהוויה בכללותה, זו ההשכלה המתוקנת. "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). אדם שהגיונו לא משוכלל אינו מסוגל לתפוס את מכלול ההוויה, את הנפש וגם את היחס האלוהי אל כל זה. ואז גם אם ירצה להיות ירא חטא או חסיד הוא לא יוכל, מכיוון שכל מה שהוא יחשוב ליראה למעשה יהיה פחדנות ומה שיחשוב לחסידות – לחסידות שוטה. כפי שמתאר הרמח"ל (מסילת ישרים, הקדמה) – מבחינת הבּוּר, חסידות היא גלגולי שלג, צומות וסיגופים. מי שכואב לו הוא יותר ירא שמים ממי שלא כואב לו, ואדם רעב וחולה הוא יותר צדיק מאדם שבע ובריא.[4]

הרב מפרט כיצד מגיעים אל הכרת היחס הנכון של האלוהות כלפי המציאות: בְּחַיֵּי הַיָּחִיד קַל הַדָּבָר לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, עַל־יְדֵי הֲטָבַת הַמּוּסָר הַמַּעֲשִׂי שהוא קרוב ומוחשי ביותר. קל לאדם להבין את התועלת המעשית שיש בהתנהגות המוסרית, ההתנהגות העדינה ואפילו הנימוס, הרגישות וההתחשבות. אין צורך בחכמה עמוקה כדי להבין שלא ראוי לפגוע בזולת. וְהַשִּׂכְלִי בגיל בוגר יותר כבר אפשר להסביר מדוע הדבר גם נכון מצד עצמו כערך. כאשר מבינים את ערך האדם, ערך הכבוד, ערך הרכוש ועד כמה צריך להוקיר זאת. וְעַל־יְדֵי הַעֲלָאַת אוֹר הַדַּעַת בִּכְלָל. הגברת ההשפעה של הדעת על האישיות. ככל שמבינים דברים יותר לעומקם כך גם אישיותו של האדם נעשיות יותר עמוקה. בכדי להבין דבר כראוי האדם משתמש ביכולת ההכללה, וכך מסיק שיש עולם מלא מעבר למוחש. אדם שהוא בור, אנאלפבית, כל מערכת חייו מורכבת מדברים גסים ובוטים משום שנפשו ורוחו לא הוכשרו לתפוס דברים עדינים. המוסר המעשי והערכים השכליים לא מפותחים אצלו, כפי שמתארים חז"ל את עם הארץ, שהוא "דורס ואוכל ואין לו בושת פנים" (פסחים מט, ב). הוא לא שואל של מי האוכל, לא רוחץ ידיים, לא מסב לשולחן ומשתמש בסכו"ם. זה לאו דווקא נובע מרוע לב, לעתים רק בגלל תפיסת עולם ילדותית. אין לו מודעות למה שקיים מעבר לתחום קיומו הצר וממילא אין לו מודעות למציאות הא-ל. ככל שהאדם יותר מפותח, כך הוא יותר יכול לתפוס את המערכת בכוליותה. הוא לא לבד בעולם, לא רק הצרכים והרצונות שלו קיימים, יש עוד אנשים ומקומות, עוד זמנים מעבר לרגע, יש עבר שיש להתייחס אליו, יש עתיד שגם אותו לוקחים בחשבון, וכך נוצרת תפיסה יותר כללית של טובת הכלל, טובת העניין הערכי. אז ניתן להבין שיש מציאות יותר נעלה בעולם, יש אלוהות, ומתחילות להיות מחשבות יותר נשגבות.

אחרי הטבת המוסר, כְּשֶׁהָאֹפִי הָאֱנוֹשִׁי אופיו של האדם אלו היסודות הקבועים שבאישיותו; כאשר באופן קבוע, טבעי, האדם מִתְיַחֵשׂ בְּסִימְפַּתְיָה באהדה, באהבה ובאור חיובי אֶל הַנִּשְׂגָּב, אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, בַּשֵּׂכֶל מבחינת ההבנה, בירור המושגים ומשמעות הקשר לא-ל, וּבַחַיִּים, כאשר יש להבנה השכלית גם ביטויים מעשיים, מוסריים וחברתיים – מִיָּד הַהַכָּרָה הַזֹּאת הַנִּשְׁמָתִית שֶׁל הָאֱלֹוהוּת מִתְאַחֶזֶת בּוֹ יָפֶה, לא בצורה מקרית, חד פעמית ורגעית, אלא זו אחיזה באישיות, נִקְלֶטֶת בְּכָל רַעְיוֹנוֹתָיו וּמִתְמַזֶּגֶת עִם כָּל חוּשָׁיו וְרִגְשׁוֹתָיו לְעַדְּנָם. הקשר הנכון עם הא-ל גורם לאדם שיהיה יותר עדין, כי הוא תופס נכון את היחס של הא-ל כלפי העולם. האדם רוצה להעצים את יסוד ההטבה שקיים בתוכו, רוצה להתקרב אל מקורו – הא-ל המיטיב, כי העצמה כזו עושה אותו ליותר בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זהו המהפך של יחס הצדיק בכלל כלפי המציאות, לעומת אדם רגיל. אדם רגיל יכול להיות באיזון עם המציאות, הוא גם לוקח וגם נותן. הצדיק בעיקר נותן, כי יחסו כלפי המציאות מתקרב להיות כמו יחסו של הא-ל, שרק מעניק. הא-ל לא לוקח בכלל, והצדיק "די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז, ב), כדי מחייתו. המידה הטובה היא לא הסגפנות, כי זה לא עניין של כמות אלא עניין של יחס. היחס הוא של הטבה.

הָאוֹרְגָּן הַקִּבּוּצִי, כמו שגוף הוא אורגניזם, האיברים הם לא ערימה של בשר באטליז, הם קשורים זה בזה במערכות כוללות. יש מערכת עצבים אחת, מערכת הדם, מערכת ההזנה, מערכת הנשימה – כל אלה יוצרים קשרים פנימיים בין כל האיברים. זה נקרא 'אורגניזם', אורגן קיבוצי שונה מקבוצה חברתית מזדמנת, כמו מקום עבודה למשל. כפי שבמשפחה יש קשר בין האנשים השונים – הורים, ילדים, אחים וסבים, כך גם במסגרת של אומה ישנו קשר אורגני. מה שמיוחד באומה, מה שיוצר ישות קבוצתית כל כך חזקה שמתקיימת לאורך מאות שנים, הוא העובדה שלא מדובר רק באנשים שנמצאים באותו מקום בפועל, אלא בדרך כלל הם גם קשורים בקשרי דם; זו משפחה מורחבת, הם מדברים באותה שפה, יש קווי אופי דומים, תרבות משותפת, דברים רבים שמבחינתם הם הזהות העצמית. יש גם זהות קבוצתית חזקה שמתבטאת בתרבות, בשפה ובדת – קשרים שמאוד קשה לנתק. גם אם האדם מתנתק בפועל, נוסע לארץ אחרת, הוא מתגעגע לאומה שלו. הוא רוצה איכשהו לקיים את אותה אווירה בה גדל. אין במציאות האנושית אורגניזם יותר חזק מאומה, ולכן היא יכולה להתקיים ואף ליצור יצירה רוחנית משותפת לאורך מאות שנים ואלפי שנים. שֶׁלּוֹ יֵשׁ פְּסִיכוֹלוֹגְיָה מְיֻחֶדֶת, במקביל לאופי הנפשי הפסיכולוגי של היחיד, גם לעמים יש פסיכולוגיה ציבורית. הרצי"ה קוק היה מעיר שהרב מתכוון פה לענף שהתחיל להתפתח בגרמניה על ידי שני חוקרים יהודים, גיסים: לצרוס[5] ושטיינטל[6] שפיתחו את חקר פסיכולוגיית העמים. בינתיים ענף זה דעך מכיוון שאחרי הנאציזם הוחלט בעולם שלא לעסוק בהבדלים שבין עמים. אבל זה נכון ללא ספק, ישנו אופי לאומי שניתן לחקור אותו, גם אם לא בצורה של מדעים מדויקים.

מהעיסוק באנושות בכללה, הרב עובר לעם ישראל: אותו אורגן קיבוצי, אִם גַּם הוּא יִהְיֶה בְּעֹמֶק עָמְקוֹ נוֹטֶה לְסִימְפַּתְיָה מוּסָרִית עֶלְיוֹנָה, וְאַהֲבַת הַטּוֹב הָאֲצִילִי תִּהְיֶה חֲקוּקָה יָפֶה בְּעֶצֶם טִבְעָהּ, עַל־פִּי בְּחִירָתָהּ הבחירה של עם ישראל התגלתה לאחר מעמד הר סיני: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). הם בחרו בתורה, בקרבת אלוהים, בניגוד לשאר העמים, שיסודות המוסר שבתורה במשמעותם המדויקת היו זרים להם. חז"ל מתארים באופן ציורי את האפשרות שהייתה לכל העמים לקבל את התורה, כאשר קודם מתן תורה הקב"ה הציע להם לקבל אותה, אך הם סרבו משום שלא יכלו לעמוד בדרישותיה.[7] ואילו בישראל הבחירה בתורה נמשכת דור אחר דור, כאשר הוא תמיד עמד בפני פיתוי ואתגר, קושי של קיום במרחב מאוכלס בתרבויות אחרות חזקות ומפותחות, ותמיד הייתה אפשרות נגדית, תמיד היה אפשר להזדהות עם אחרים. כמובן, הבחירה נעשית ברמות שונות, יש בחירה שהיא מאוד מושכלת, ויש בחירה פחות מושכלת, יותר אינטואיטיבית, אבל גם היא בחירה כי תמיד יש אפשרויות אחרות. לבחירה יש ערך עצום כי היא מעצבת את צורת ההזדהות וגבולותיה לאור מידת הוויתור וההתמסרות. אוֹ עַל כָּל פָּנִים עַל־פִּי מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת שֶׁלָּהּ, אהבת הטוב הטבעית. "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א) תפיסת המציאות של ישראל היא כזו שיש בה צדק, כדברי אברהם אבינו "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה), לכנות את הא-ל הכל-יכול כשופט צדק, זה דבר גדול מבחינה מוסרית. אבות האומה הורישו לנו מבחינה גנטית-רוחנית מידות ושאיפה לדבקות באלוהים. אין אפשרות להפריד את החלק של המצוות, החיובים או האיסורים, מסיפור בראשית ומסיפורי האבות – זו הקדמה שנועדה להאיר על כל המצוות.

אָז תִּתְפַּלֵּשׁ יָפֶה בְּקֶרֶב הָאֻמָּה גַּם כֵּן הַהַכָּרָה הַזֹּאת הַנִּשְׁמָתִית, וְיִהְיֶה הַנֹּעַם שֶׁל הָאַהֲבָה הָאֱלֹוהִית עִם יִרְאַת־רוֹמְמוּת מְתוּקָה וּמְתֻקֶּנֶת כשיש רק חמלה בלי צדק או רק צדק בלי חמלה – זה לא טוב, צריך להיות מכלול מאוזן של כל התכונות הטובות. לא רק כסוג של רגש ולא רק מפני חולשת האדם, אלא כתכונת אופי, מפני שאלו הם דרכי ה' אשר בגדולתו מנהיג את בריאתו בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט. כך האדם צריך לנהוג, כי הוא נציגו של הקב"ה בהנהגת העולם – "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב). שָׁרוּי בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּמְיַשֵּׁר אֶת כָּל דְּרָכֶיהָ. בהיסטוריה האנושית ישנם יחידים מופלאים שניסו לתקן, להצעיד ביושר את העולם, את האומה והתרבות שבתוכן נולדו, אך יחידים אלה תמיד נתפסו כמיוחדים וחריגים כל כך, עד שהרבים הרגישו שאינם יכולים להיות כמותם. לעומת זאת, כאשר יש אומה שלמה כזו הדבר משתנה מיסודו, היא נעשית אות ומופת "לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מט, ו). כשרואים ציבור שלם על כל המכלול שלו, השכבות השונות של האוכלוסייה, מיליוני אנשים שכולם מתנהגים על-פי אותה התרבות – ניתן להכיר בכך שהחיים המוסריים אפשריים ולחתור לחיים כאלה.[8]

אֲבָל לְפִי מִדַּת רִחוּקָהּ שֶׁל הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הָאוֹרְגָּנִית של האומה, ההכנה והרצון הנפשיים מֵהַחִבָּה הַפְּנִימִית אֶל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, כֵּן לֹא יוּכַל הַיַּחַשׂ הַנִּשְׁמָתִי לַחְדֹּר בְּקִרְבָּהּ בַּיַּחַשׂ הָאֱלֹוהִי, תפיסת המושג האלוהי לא תהיה כפי שהנשמה מחיה את הגוף, לא ככזה שמחיה את המציאות במידת הרחמים מתוך אהבה ורצון לקיימה. ביחס הנכון לאלוהים היראה ממנו היא פנימית; סוג של התפעלות והערכה לאין גבול, חוויה של גדלות שיש מה שראוי להתמסר אליו, לחיות לאור הדרכתו ולדבוק בדרכיו. זה סוג של יראת רוממות שצמודה לאהבה, ושתיהן לא צוררות זו את זו. אולם ביחס לא נכון לאלוהים נוצרת יראה חיצונית מלאה אימה ופחד, הרהורי אלימות, תחושת אפסות וגזירת הגורל. בתפיסה כזו המושג האלוהי יוצר באדם תחושה קשה: קשה לאדם בעיני עצמו, וקשה לו שהא-ל שהוא מאמין בו הוא היישות המפחידה, האימתנית והמפלצתית ביותר. וּמֻכְרָח קֶשֶׁר הָאֱלֹוהוּת לִהְיוֹת בְּקִרְבָּהּ קֶשֶׁר נָכְרִי וְהָאֱלֹוהִים יִהְיֶה בָּהּ אֵל נֵכָר וְאֵל זָר, במקום שהקשר יהיה נשמתי פנימי "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" (ר"מ אלשיך כי-תשא לא), הא-ל נתפס כחיצוני וזר, כמי שאין לו עניין באדם מלבד שיציית לו, וממילא גם האדם נעשה כזר כלפי הא-ל. וְאֵל זָר זֶה יִקְנֶה לוֹ תְּכוּנוֹת מְשֻׁנּוֹת וְקָרִיקָאטוּרִיּוֹת, קריקטורה אינה תמיד מצחיקה, פעמים רבות היא רק דבר לעגני, חריף ופוגע. הַמְעַוְּתוֹת אֶת הַחַיִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵן יְכוֹלוֹת לְיַשֵּׁר אוֹתָם. כאשר ישנו רק פחד מכוחו האינסופי של הא-ל, האדם מעדיף לכפור, להתעלם בכלל ממושג הא-ל, וכך לחיות באיזשהו קיום סביר, העדיף מחיים בסוג של קנאה או חרדה בלתי פוסקת. אך עולם בלי אלוהות הוא נטול ערך ומשמעות נצחית, נטול צדק וטוב, כי הכל מסתיים באובדן, כל פועלו של האדם נמחק ברגע המוות. ספר הזוהר קורא לדברי התורה 'עצות טובות'[9] לחיים נכונים שיש בהם ערכים והארה. דברים אלה של הרב מאירים את כל חיי המצוות; צריך להיות זהיר וצריך בהחלט לחשוש שלא לפגוע, אבל זה לא יכול להיות יסוד החיים. להיות רק בחרדה זה ניתוק מהחלק הכי גבוה, הכי גדול של התורה – הבינה, הבירור והנטייה לטוב המוחלט האפשרי, האידאלי והריאלי.

לְעֵת עַתָּה עוֹד לֹא בָּאָה הַתַּרְבּוּת לְמִדָּה זוֹ, לְהָכִין סִימְפַּתְיָה אֱלֹוהִית שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאוֹרְגָּנִים הַקִּבּוּצִיִּים, בתרבות האנושית הכללית עדיין לא נמצאה תרופה לצרה הרוחנית שהיא מקור כל החולאים, התפיסה המעוותת של המושג האלוהי. וְעַל כֵּן הִנְנוּ רוֹאִים בָּהֶם עֲדַיִן סִימָנֵי רֶשַׁע וְעָרִיצוּת וּמַהוּת הַמּוּסָר הוֹלֶכֶת וּמִתְמַסְמֶסֶת וְנֶעֱזֶבֶת מִן הַלֵּב הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּבּוּצִים. העידן המודרני מתאפיין בתהפוכות רוחניות מקצה לקצה. האידאולוגיות החדשות הגדולות הטילו את התרבות למערבולת של חוויות והרגשות איומות. הפשיזם, הקומוניזם, הנאציזם ואפילו הקפיטליזם, הרסו מסגרות קודמות, והציבו סימני שאלה גדולים על מערכות ערכים קודמות ועל יסודות המוסר. ערכי ההתנהגות והקשרים הפנים-משפחתיים, החברתיים, האנושיים, השלטוניים והמעמדיים שנראו מאוד יציבים – התערערו לגמרי. האדם מרגיש חופשי עד מופקר לנסות כל דבר שבעבר לא העלה על דעתו. לכל אלה יש גם פן חיובי, במובן זה שהם מכריחים את האדם להתבונן פנימה ולבחון את עצמו שוב ושוב, לא רק לשקוע בשמרנות נינוחה ובטוחה שהייתה קודם. מציאות שבה המלך, הכנסייה או החברה מחליטים עבור היחיד מה ראוי, 'זה המנהג וכך עושים', בהחלט לא מספקת. אך המהפכות הטילו את התרבות לאי-יציבות קשה מבחינה רוחנית ומוסרית, לתהומות דמים וסבל, למהפכות נגדיות ומלחמות עולם. בחברה האנושית כולה יש זעזוע ערכי קשה ביותר, ישנה תערובת של מידע חדש עם ישן, ניסיונות לגבש זהות, למצוא אותה בתבניות הראשוניות הקדומות, או בהמצאת דברים שונים חדשים. כל אלה יוצרים תחרות מתמדת, ואותם אנשים לוקחים פעם מזה ופעם מזה. אנו עדים למהפכות ערכיות ורוחניות של אנשים שגדלו בתרבות אחת, נהנו ממנה אך הפנו את עצמם לגמרי לתרבות אחרת – כמו ילידי גרמניה, צרפת ובריטניה שנהנו מחברה פתוחה, ממערכות חינוך מודרניות ורמה חברתית וכלכלית סבירה בהחלט, והפכו להיות מוסלמים קיצוניים ביותר וגם משתמשים באותם הישגים שקבלו בתרבות הקודמת שלהם. ישנה יכולת לעבור ממקום למקום ולהשתמש במידע, חופש לעצב מחדש את הזהות על ידי התוודעות לשפות ולסוגי חברה, והכל בהישג יד. מבחינה זו אין אפילו חוג שמרני אחד שאינו מושפע עמוקות מן המצב החדש הזה. לכן למעשה גם השמרנות המודרנית היא סוג של אתגר חדשני – היא ניסיון של לחיות בצורה ייחודית שמשלבת את העבר וההווה, ולא רק לשמר את העבר.

הרב מסביר היכן עדיין ניתן למצוא את הסימפטיה האלוהית, את אותו היחס הפנימי, הראשוני, שפעם היה נחלת האדם באופן אינטואיטיבי, גם אם בצורה פרימיטיבית, פחות מפותחת וברורה: אֲבָל מוֹרֶשֶׁת פְּלֵטָה יֵשׁ לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַסִימְפַּתְיָה הָאֱלֹוהִית נִמְצֵאת בְּחוּגָהּ הַפְּנִימִי. לא בחוג חיצוני כדוגמת מנהג שהתקבע, משטר חברתי או מוסד כלשהו, אלא כאופי עצמי שממנו נבעה יצירתיות רוחנית פנימית – תורה שבעל-פה; התפיסה היהודית של המושג האלוהי; תפיסת התורה; השאיפות המופלאות של אחרית הימים שבדברי הנביאים, על כל הדרגות שבה, הדרגה הלאומית, הדרגה הרוחנית והדרגה הפרטית; ערגת הקדושה, מושג גן העדן; מושג החיים והמוות – מושגים גדולים אלה הם-הם הזהות הרוחנית העצמית של האומה. לעומת זאת, בקרב עמים רבים תפיסת האלוהות נותרה בחוג החיצוני בלבד. רוב העמים קיבלו את הנצרות בכח הזרוע או בכח הפיתוי, וכך גם את האסלאם, דת מונותאיסטית עם בשורה חשובה – שבטי ערב קיבלו על עצמם רק לאחר תהליך של כפייה. באופן זה תפיסת מושג האלוהות מאוד קשה להפנמה ולכן ניתן לראות שמושג האלוהות נשאר אצלם גס ופשטני, לא הצליח כמעט לחדור פנימה ולכן כמעט ולא נוצרה אצלם רוח אצילית, רוח יצירה פנימית, רוח התעלות של הטבה לכל, שמביאה רוחניות יחד עם ערכי חיים שיקדמו את העולם.

הָרֶגֶשׁ מֵעִיד ניתן להתרשם מעוצמת הרגש בדבריו של משורר תהלים או שיר-השירים. הדברים לא ערוכים באופן של בירור תבוני, למרות שגם הוא קיים כמובן, אלא כחוויה והרגשה כלפי הא-ל, כמין עדות בלתי אמצעית שכך הם פני הדברים. "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים" (שיה"ש ו, ו) – אם היינו עושים בירור דקדקני לגבי ההשוואה של שיניים לעדר רחלים לא בטוח שהייתה תמימות דעים לגבי יופיין של שיניים אלה, אך זה לא בירור חזותי אלא ניסיון לבטא איזו חינניות, תיאור רגשי שנועד לעורר דברים חיוביים ולהעיד עליהם. לכן ברגש יש מעין עדות. בית הדין מצפה שהעד יעיד על מה שראה וחווה, שלא יתחיל לנתח את המציאות לפני הדיין. בית הדין יברר בעצמו אם העד יכול לראות או שרק היה נדמה לו. בנוסף לרגש, וְהַבִּינָה מְבָרֶרֶת, לאחר שהרגש מעיד, החוויה הרגשית עולה לבינה. צריך לברר אותה, יש רבדי עומק נוספים, יש עניין לברר את הסמלים והתחושות, אבל ראשית חייב להיות אותו הקשר הבלתי-אמצעי לגבי העיקר: שֶׁאֱלֹוהֵי עוֹלָם הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר, לא אלוהים רבים אלא היחיד והמיוחד שאין זהה לו באף אחד מן הנבראים.

הרב מפרט את תכונותיו של הטוב הגמור: הַחַיִּים, הָאוֹר, שני גילויים גדולים בשפה האנושית – חיים לעומת מוות, התנועה, ההתחדשות. ואור לעומת חושך. הכרת הא-ל נותנת לאדם את התחושה שאין ממה לפחד, וזה מאפשר את יכולת ההכרה, את יכולת ההשתלבות והשליטה בפרטים מתוך ביטחון ואופטימיות. התמצאות זו מאפשרת חיים בטוחים ויציבים שיש בהם גם ביטחון וגם תקווה.

הַכֹּל, המליאוּת, הכוליות, אין פינה מסוימת שעד אליה מצוי האלוהים ומשם זה כבר משהו אחר. גם הכוליות נותנת ביטחון עצום בטוב הגמור. אחרת, הטוב לא היה טוב גמור אלא טוב חלקי. הַמְרוֹמָם עַל כֹּל וּמְרוֹמָם עַל כָּל רוֹמְמוּת, גם אותה הכוליות היא לא הסוף, היא אמנם הגבול של מה שהאדם יכול להתמצא בו, אבל גם מעבר לה אין פינה חשוכה שהאלוהים לא הגיע אליה. להיפך; מעבר לה ישנה אלוהות בלתי גבולית ואין סופית, הרוממה על כל, ולרוממות הזו אין גבול. לכן זאת גם רוממות על כל, כלומר – יש רוממות למעלה מכל ואף למעלה מכך.

וְטוֹב מִכָּל טוֹב, לאדם יש פרשנות מסוימת של הגדרת הטוב – שלמוּת מסוימת, כוליות. אך תפיסה זו חסרה את ממד ההשתלמות, התוספת על הטוב הקיים. טוב מכל טוב הוא שגם בטוב שבשלמוּת יש תוספת על גבי תוספת, התווספות והשתלמות. מכיוון שהאין-סוף הוא תמיד יותר מכל סוג של סופיות, אפשר להיות טוב יותר מטוב – אפילו אם הדבר לא הגיוני בתפיסתנו – מפני שלא יתכן שהתכונה הטובה של השתכללות והשתלמות תעדר מן הטוב.[10] לכן תכונת הטוב כוללת גם טוב שעושה יותר טוב, ולא רק סטטי, גם אם הוא כרגע ברמה מאוד יפה.

טוֹב לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו גם בתוך הבריאה עצמה יש עומק ללא גבול של הטבה, רחמים על הכלל ועל הפרטים שבהוויה, מפני שגם את כל המעשים אי אפשר למצות עד תום. מְחַיֶּה הַכֹּל וְשׁוֹמֵר הַכֹּל, גדולתו ועומקו של הטוב מתגלים גם בכוחו להחיות את הכל. אף גילוי של חיים לא אובד, הכל חי. החיים אינם על-חשבון מה שקדם. זו תכונה שעוד לא התגלתה במלואה בהוויה, ואנחנו מצפים לה. היום אנחנו מבינים שדברים באים על חשבון דברים אחרים, מכיוון שהמוות מאוד נוכח בתוך ההוויה, ופעמים רבות הטוב הנוסף מושג על ידי היעלמותו של הטוב הקיים. כאשר תא אחד מתחלק לשניים ישנם שני תאים, אך התא הראשון שקדם להם נעלם, מת, וזה מעורר שאלות קשות. אנחנו משיגים משהו, אבל גם מוותרים על משהו.

מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה לַכֹּל, מצמיח מחדש את מה שנדמה שכבר לא יכול לצמוח, שכלה ועבר מן העולם. זהו הטוב האמתי, כלומר – הדינמי, שפורץ את מה שכבר היה ונדמה כגבול מוחלט. תחיית המתים היא רעיון מופלא. ניתן היה לחשוב על מושג עליון, שיבוא זמן שבו לא יהיה יותר מוות, אבל עדיין – מה שהיה כבר היה ואיננו. והנה בא רעיון גדול הרבה יותר, שנגזר מן הטוב הגמור, המופלא, שאינו מוגבל – הרעיון ששום דבר איננו סוף מוחלט. גם לא מה שנדמה כבר כמוחלט לגמרי, כמו מותם של דורות רבים. חז"ל אומרים שישנה עצם אחת שאינה מתכלה, עצם הלוז, שממנה אדם יקום בתחיית המתים (בראשית רבה כח). שמה של העצם נגזר משמה של העיר שעליה אמר יעקב אבינו: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלוֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז) ולכן שינה את שמה ל"בֵּית אֵל" (שם יט). כלומר שם מתגלה הא-ל, הטוב הגמור שאין גבול לפניו. בני אדם יכולים להגיע להישגים אדירים אך יש להם גבולות, מעבר לגבולות ישנו שער השמים ובית אלוהים.[11]

וְהַסִימְפַּתְיָה הַכּוֹלֶלֶת הַזֹּאת חוֹדֶרֶת בְּאֻמָּה זוֹ לֹא רַק בִּפְרָטֶיהָ, כִּי־אִם דַּוְקָא בִּכְלָלוּתָהּ. וזה הדבר החשוב. בין אומות העולם ניתן למצוא אנשים מאוד מרשימים, אבל יחידים. צריך לתת להם את כל הכבוד הראוי, אך גם אם מדובר באלפים, הם לא מבטאים את האומות עצמן. כל אחד חריג באומה שלו וכך הוא נתפס גם בזמנו. אחר כך התרבות מנכסת אותם לעצמה ומתגאה בהם. אולם העיקר זה מה שבכללות האומה, במסורת, ולא רק בפרטים. אִם נִזְדַּמֵּן שֶׁשָּׁכְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ, אֶת מְקוֹר חַיֶּיהָ, נִסְתַּגְּלָה לָהּ הַנְּבוּאָה לְהַזְכִּירָהּ גם נבואות התוכחה וגם נבואות הנחמה באמצעות ציור החזון, ובשלב הבא – וְהוּכְנוּ לָהּ הַגָּלֻיּוֹת לְפַשֵּׁט אֶת עַקְמוּמִיּוֹתֶיהָ, כנגד השכחה, המרידה, הניסיון להתנכר לעצמיות. עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף תְּנַצַּח בְּקִרְבָּהּ הַסִימְפַּתְיָה שֶׁל הַטּוֹב הַמֻּחְלָט. בתהליך הגאולה יש חזרה לעצמיות. בהתחלה ישנה מרידה גלויה והתבוללות, התנכרות ליסוד הישראלי הלאומי, אבל אז באה התנועה הלאומית, שיבת ציון, ולמרות שגם בה היו חלקים שנראים נגד המסורת, היא כל-כולה ילידת מורשת האבות, ילידת הסימפטיה האלוהית. יש בה חזרה אל אותם הנופים שהנביאים הילכו בהם ותיארו אותם. נופים שהיו להם למשל וסמל למצב העם ומצב האומה, למצב הבריאה ומצב האדם. יותר ויותר יהודים באים לארץ ישראל, מתבררת ההכרה שארץ ישראל והרעיון שהיא מייצגת הם העיקר. בנוסף לנבואה הקדומה והגלות, מגיע האמצעי השלישי – הפנייה אל הזהות העצמית. אותו הבירור עליו הרב כותב הוא האמצעי העיקרי של התשובה, תשובת האומה אל עצמיותה ואל אלוהיה, שלמעשה הם אותו הדבר.

אילו הפרק היה מסתיים כאן, היה אפשר לחשוב שהגלות עשתה את פעולתה הטובה – פשטה את כל העקמומיות שבלב, והביאה את עם ישראל לתוצאה הטובה. עד היום ישנה תפיסה אצל חלק משומרי המצוות, שבזכות פעולתה של הגלות מונח לפנינו הפרי הבשל בדמות היהדות כפי שהיא נתפסה אז בעיירה היהודית, בבית המדרש הישן. לכן הפסקה הבאה, האחרונה בפרק, הינה בעלת חשיבות רבה – תכלית הגלות והתוכחה היא להזכיר שצריך להיות אורח חיים אחר, שיש חזון גדול יותר מן ההווה הרגיל: הַצִּמָּאוֹן הַחַי, הַמּוּחָשׁ הַזֶּה – התוכחה, הגלות והשפלות אינן התכלית של העונש אלא נועדו לעורר את הצימאון. השלב הראשון בגלות הוא שלב העונש והייסורים. מכיוון שהאומה באופייה היא מוסרית, השלב הזה התקבל על ידי האומה בהכנעה ובהשלמה, התודעה הראשונית היא שחטאנו ועלינו להתייסר. השלב השני בגלות הוא כאשר מתמלאת סאת הייסורים. אז הולכת ומתגבשת התחושה שצריך משהו אחר, ואז רואים גלים של עליות, התמקדות הולכת וגוברת במעמדה של ארץ ישראל ובגאולה. הַמְמַלֵּא בְּאוֹרוֹ וּמַהוּתִיּוּת גְּבוּרַת הֲוָיָתוֹ אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, את העליות לארץ ישראל, של יחידים ושל קבוצות. עליית בעלי התוספות, למשל, בסוף תקופת מסעי הצלב – שלוש מאות משפחות של רבנים, הייתה דבר גדול מאוד בשביל הישוב היהודי בארץ ישראל. וכך עוד הרבה יחידים, גם אם לא היו בדרגה כזאת. דבר מעשי נוסף היה איסוף צדקה לעניי ארץ ישראל, החזקת הישוב והרחבת גבולו במידת האפשר. גַּם הַחֶבְרָתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים, שינוי האווירה החברתית של הקהילות היהודיות, הפניית מבט אל עניין הגאולה ואל עניין ארץ ישראל. דבר זה הלך והתגבר מדור לדור, אז מתחילים להיעשות מפעלים כבירים בתרבות היהודית, ספר ההלכה הקובע – ה'שולחן ערוך', נערך בארץ ישראל, בצפת. מחברו רבי יוסף קארו, לא רק שהיה חכם גדול אלא גם מארבעת המוסמכים על ידי הסנהדרין שהוקמה בזמנו. אמנם היא לא האריכה ימים, אבל זה היה סימן מובהק לחזרת עטרת הגאולה ליושנה.

כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְמַלֵּא בָּהֶם אֶת הַכֹּחוֹת הַמֶטָאפִיזִיִּים וְהַחֶזְיוֹנִיִּים, השלב החדש בתורת המסתורין בקבלה הוא קבלת האר"י. גם היא נוצרת בארץ ישראל, בצפת, ותופסת את תשומת הלב של החכמים הגדולים המעמיקים בתורת הסוד. כמובן שהיו גם שיטות נוספות, כולן מכובדות, אבל קבלת האר"י הייתה העיקרית, היא זו שתפסה את עיקר תשומת הלב. על בסיסה מתבוננים בערכם של המעשים, בערכם של התהליכים ההיסטוריים, הפנימיים והנפשיים, הלאומיים והיחידאיים. הוֹלֵךְ הוּא וּמְפַלֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹ, וְקוֹרֵא לָאֻמָּה בְּבוֹא עִתָּהּ לְהִתְעוֹדֵד, לְהִתְרוֹמֵם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הַשִּׁפְלוּת, ניתן לראות את אותם הדברים גם בתנועות שבאו אחר כך: תנועת החסידות מצד אחד, שבוודאי בתחילתה דיברה בשבח ארץ ישראל והגאולה, ואף בדור השני והשלישי באו ארצה להתפלל לאחדות האומה ולבניינה. קצת מאוחר יותר, אבל בכוונה עוד יותר מפורשת והרבה יותר ממוקדת – עליית תלמידי הגאון מווילנה, שברור שבאו ארצה כדי לבנותה ולהכינה לגאולה. לא רק להתפלל וללמוד תורה, אלא להתעסק בדברים המעשיים כדי להכין את הגאולה, לקנות קרקעות ולבנות בניינים. קודם לכן הייתה עלייתו של השל"ה הקדוש לארץ ישראל, שהיה מגדולי החכמים בהלכה ובקבלה בימיו, וגם עלייתו הייתה מאוד משמעותית. באותו אופן כמובן שכל הזמן באו ארצה חכמים שהיו קרובים יותר גם מבחינת הדרך ממדינות המגרב או מסוריה, מעירק וגם מתימן. רבי שלום שרעבי שהיה מגדולי הפרשנים של תורת האר"י, או רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים' הקדוש שבא מצפון אפריקה. לְנַתֵּק כַּבְלֵי הַגָּלוּת וְלִדְרֹשׁ פְּרִיחָה חֲדָשָׁה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ הֵחֵלָּה הַתַּרְבּוּת הַנִּשְׁמָתִית הָאֱלֹוהִית, בְּעַד הָאֻמָּה וּבְעַד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְהִתְרַקֵּם. תרבות שהיא מעל ומעבר לקודמת, אך אינה בניגוד לה אלא מאירה אותה. תרבות זו נוגעת בדבר אינסופי, בלתי מוגבל, שאין לו גוף ולא דמות הגוף. תרבות מזוככת מגסות חומרית ואף מתארים נפשיים ורוחניים, חשובים ככל שיהיו.

וְהַתְּבִיעָה הַסִימְפָּתִית הָאֱלֹוהִית אֵינֶנָּה מִתְגַּלָּה בְּכָל אוֹרָהּ בְּהַתְחָלָתָהּ, אַדְּרַבָּא, הִיא מִתְגַּלָּה מִקֹּדֶם בְּאֹפֶן שְׁלִילִי, בְּגָרְשָׁהּ אֶת הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֱלֹוהִיוֹת הַזָּרִיּוֹת שֶׁאֵינָן מְמַלְּאוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּיַחַשׂ נִשְׁמָתִי כִּי־אִם בְּשִׁלְטוֹן שֶׁל אַדְנוּת קָשָׁה וְכֹחַ שֶׁל אַלָּמוּת, הַבָּאִים מִשְּׁמוֹת הַבְּעָלִים, מְחֻסְּרֵי הָאוֹרָה הָעֲדִינָה שֶׁל יִרְאַת הָרוֹמְמוּת וְהָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַמֻּטְבַּעַת בְּיִשְׂרָאֵל, "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח). הרב לומד מאברהם אבינו כיצד התרבות המתוקנת מתפתחת. אברהם כופר באלילות, הוא קורא בשם ה' בעולם, ובכך מתריס בפני כל האחרים. גם בתקופה החדשה מתעוררת רוח כפירה. הצד החיובי שבה הוא שלילת המחשבות הזרות, תפיסות שונות של המושג האלוהי שנעשו מגושמות מדי. שלילת היובש שבתורה,[12] שלילת ההפרדה של הצד הפורמאלי-המשפטי מהצד הנשמתי של התורה שהופך אותה למעין עבודה זרה, כי בכך מייחסים אלוהיות למסגרת עצמה. גם אם המסגרת מאוד חשובה, היא לא הא-ל עצמו. שום מצווה איננה ממצה את הצו, מאחוריה עומדת אמונה גדולה. ישנם אנשים שמקיימים את כל ההלכות, אבל מבחינתם בזה מתחילה ונגמרת היהדות. זה לא יכול להיות, מפני שישנם עוד מושגים עליונים של יראת שמים טהורה, אהבת ה' נשגבה. לכן באה הכפירה, שהיא אמנם קשה כשאול, אבל היא מבקרת את האמונה ובכך מזככת אותה.[13]

אף שנדמה שהכפירה הורסת את היהדות הנאמנה, וּלְפִי תִּגְבֹּרֶת הַשְּׁלִילָה בִּידֵי הַמֻּכְשָׁרִים לָהּ, כֵּן הוֹלֶכֶת וּבָאָה גְּבוּרַת הַחִיּוּב מֵהַמַּחֲנֶה הַגָּדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹוהִים, מֵרָאשֵׁי עַם בַּעֲלֵי נְשָׁמָה שֶׁל עוֹלַם הָאֲצִילוּת, יש מי שמוכשר יותר לשלילה, ויש בעלי נשמה אצילית, שבזכותם הָרֶגֶשׁ הַנִּשְׁמָתִי, הָאֱלֹוהִי הַלְּאֻמִּי, הוֹלֵךְ וּמַפְרִיחַ יוצר פרחים, יופי ושגב וּמִתְחַבֵּר אֶל כָּל הַמְּאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים בַּהִיסְתּוֹרְיָה הַמּוּחָשִׁית, אל התכונות האנושיות שמאפשרות חירות, התבוננות, פנאי ויכולת וכך מגדלות את האישיות בתבונה, במוסר וברצון טוב. אלה מאורות גנוזים, מכיוון שאם לא יאירו אותם בעלי הנשמה של עולם האצילות, האנשים הגדולים, כמו כל דבר זה יכול להיות גם לא לטוב. עד לתקופה המודרנית האדם היה צריך לעסוק רוב זמנו בהישרדות פיזית, מוקף ברעב, מחלות וקשיים, וכיום זה לגמרי אחרת. נוצרו הזדמנויות ואפשרויות שצריך להוציא אותן לפועל באופן נכון, לשם כך צריכה להיות הנהגה ראויה. הַבּוֹלְטִים בְּזָהֳרָם בַּנּוֹשֵׂא שֶׁל הַהִיסְתּוֹרְיָה הַהִיא, זֹאת הִיא אֶרֶץ הַיְרֻשָּׁה, אֶרֶץ חֶמְדָּה, אֶרֶץ קֹדֶשׁ, ארץ שברוב שנות הגלות הייתה דלה שבדלות, רובה מדבר וחלקה ביצות, בעלת טמפרטורה גבוהה בקיץ ומחלות קשות, מוכת עוני, חרבה וריקה. לאורך הדורות כובשים כאלה ואחרים ניסו להיאחז בה ולא הצליחו, לא התפתחה בה תרבות עצמאית אלא תמיד הייתה מחוז נספח שעבר מיד ליד אצל הממלכות הגדולות שמסביבה. מנגד, יש בארץ זו הרבה כוחות. עובדה היא שכאשר עם ישראל חזר לשכון בתוכה, בזמן קצר היא נעשתה ארץ פורחת באופן יוצא מן הכלל. באופן מופלא ומוזר, עַם שבמשך רוב שנות הגלות לא עסק בחקלאות, וארץ שבמשך רוב שנות הגלות הייתה מוכת שממה ושידפון – אף על פי כן, שניהם הביאו לפריחה חקלאית המפותחת ביותר בעולם – גם בצומח וגם בחי. כיום נוסף תחום החקלאות האקולוגית; זנים של טורפי עכברים וחרקים טורפי חרקים מזיקים שפיתחו בארץ; מפעל הטפטפות שהומצא במדינת ישראל והפך להיות האופק של שמירת משאבי המים. אֶרֶץ צְבִי כדברי הגמרא: "מאי דכתיב וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי – למה נמשלה ארץ ישראל לצבי? לומר לך, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה" (כתובות קיב, א). אם היו אומרים לפני מאה שנה שיוכלו לשבת בארץ ישראל כעשרה מיליון אנשים, כפי שזה בימינו, היו חושבים שזה טירוף. והיום יש עוד הרבה מקום ופרנסה. וְאֶרֶץ חַיִּים, חיים מלאים עם כל הביטויים שלהם: הקודש והתרחבות החיים לקראת העתיד, מבלי לוותר על דבר. גֹּאֲלֵנוּ ד' צְבָאוֹ-ת שְׁמוֹ אינסוף גילויים יש לה', אינסוף כוחות. אט-אט יותר ויותר כוחות נחשפים, משתתפים בגאולת ישראל, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – הגילוי שבישראל גם הוא הולך ומתגלה, הייחודיות שבישראל, בארץ ישראל ובעם ישראל, שצריכה להאיר לכל העולם כולו.