בדברים אלה מוצגות שתי תפיסות בנוגע להשפעת האדם על המציאות: האחת היא מיסטית או אפילו מאגית, ובה האדם משפיע על המציאות דווקא באופן מסוים – במעשים, דיבורים או כוונות מיוחדות. תפיסה זו מוציאה את האדם מן העולם, במובן זה שהשפעתו על העולם היא חיצונית, הוא נפרד מן העולם ופועל עליו מן החוץ. בתפיסה השנייה ישנו קשר עצמי בין האדם לעולם, וממילא ככל שמעשיו של האדם יותר מודעים ומכוונים להטבה, כך גם השפעתו המיטיבה על המציאות הולכת וגדלה.
מי שמצייר בדעתו שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, את הקשר המהותי שביניהם ואת משמעותו. יש אנשים שיודעים לדקלם את כל סדרי הספירות, הפרצופים והעולמות המתוארים בספרי המקובלים. זו לא משימה מורכבת. אך מי שעושה מעשים על פי נוסחאות אלה כמין פעולה מאגית, מבלי להבין מה משמעות המונחים והפעולות שהוא מבצע, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. מכיוון שהוא טועה ביסוד תפיסת המציאות. הוא לא מבין את משמעותה ומפריד בינה לבינו, וממילא מחטיא את מטרתו העיקרית לתקן את העולם. כשם שלא ניתן להשתיל בקרב אדם אחר רעיונות ומעשים, אלא צריך להבין אותו ולהיות בקרבתו על מנת להשפיע עליו, כך גם על העולם בכללו לא ניתן להשפיע ללא ההכרה בקשר העצמי שבינו לבין האדם והבנת משמעותו. מכיוון שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מן המציאות, אבר מכלל איבריה, עליו להכיר את עצמו ואת ייחודיותו כדי להבין את המציאות בכללה ולהשפיע עליה.
מסופר על אדמו"ר שנסע עם חסידיו למקום רחוק, ובמהלך המסע עצרו לנוח בביתו של אחד החסידים האמידים יותר, שביתו היה בצד הדרך. למרות מצבו הכלכלי המצוין, הוא התנהג בצניעות רבה, רהיטיו היו פשוטים ומאכלו דל. כאשר קמו להמשיך בדרכם פנה האדמו"ר לחסיד המארח, והוכיחו על כך שהוא חי בכזו צניעות ופשטות שאינן הולמות את מעמדו הכלכלי. תוכחה זו הפליאה את החסידים, שהרי ערך הצניעות ודאי חשוב ויפה. כאשר שאלו את רבם לאחר מכן מדוע הוכיח כך את בעל הבית, השיב להם האדמו"ר שאם החסיד חי בכזו פשטות, כנראה שגם הצדקה שהוא מחלק ועזרתו לנזקקים היא דלה ופשוטה. אם הוא אינו חס על עצמו גם לא יחוס על אחרים. כך גם האדם ביחס לכלל ההוויה: אם הוא מתנכר לעצמו ולא פועל בהתאם לאישיותו הייחודית וכישרונותיו, הוא אינו יכול להיטיב עם ההוויה כראוי.
ולעומת זאת, מי שיודע שבכל תיקון מוסרי וכל מידה טובה, כל לימוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותה של הנפש. הנפש אינה רק מחייה את הגוף, אלא תפקידה גם לרומם אותו, את המעשים, הדיבורים והכוונות, אל דרגות רוחניות גבוהות יותר. ונמצא שעל ידי הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק אחד של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה, ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר, בכל דבר טוב. מעבר לרובד החומרי הגלוי ישנו קשר עצמי בין חלקי ההוויה, כל אדם הוא חלק בתוך האורגניזם האדיר של הבריאה. על כן כשם שכאשר אדם מרומם את רוחניותו כל אישיות מתעלה, ולא רק חלק מסוים בתוכו – כך גם ברור שבהתעלותו של האדם היחיד מתעלה ההוויה בכללה. כאשר בחלק אחד באורגניזם מתווספת קצת יותר בריאות וטוב, נוצרת תגובת שרשרת של הטבה ההולכת ומתפשטת בכלל הבריאה. באופן זה מובן כי לכל אדם יש יכולת השפעה על כל העולם: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו; עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ, ב).
כשהולך האדם בדרך הרעיון הזה של אחדות המציאות, דעתו מתרחבת. הוא משכיל יותר, שכן מתוך הבנת עצמו הוא מבין יותר את העולם בכללו, מפני שהוא מחובר אליו. ממילא הוא גם מרגיש נינוח יותר, שכן השפעתו על המציאות מובנת לו. הוא לא חושב על תיקונים רוחניים שאינו מבין, הנעשים בזכותו כאשר הוא פורס מלחמו לעני – אלא על תחושת השובע שבזכותו העני מרגיש. זה ממלא את האדם בסיפוק ושמחה. באופן זה דמיונותיו הולכים ומתקרבים אל האמת. אדם מדמה לעצמו דימויים שונים, כאשר הוא אינו יכול להבין דברים באופן מושכל. ככל שדעתו של האדם מתרחבת, שהוא מבין ומכיר יותר מתוך הכרת עצמו ונעשה בכך שליו ונינוח – גם דימוייו נעשים מדויקים יותר. הוא מסוגל לשפוט נכון ולדמות דבר לדבר באופן אמיתי יותר.
