הערך העליון בחינוך הדתי, על פי רוב, הוא צייתנות לכללי המסגרת. המשמעת חשובה מן הרצון. ודאי שאנשי החינוך מסכימים שעדיפה צייתנות מתוך רצון והזדהות על פני צייתנות מתוך חוסר ברירה וללא רצון; אך אם עליהם לבחור בין ציות ללא רצון לבין רצון ללא ציות, בדרך כלל יעדיפו ציות ללא רצון. החינוך הדתי מנסה לשמור על מסגרת מסוימת, שהיא יותר חשובה בעיניו מגילוי רצונו האישי של התלמיד. אולם בסופו של דבר שום סוג של ציות ומשמעות אינו יכול להתקיים ולהכות שורשים בנפש, ללא רצון חופשי.
ישנם מצבים שונים, זמנים ומקומות, בהם העיקר הוא המסגרת הכללית שיש לציית לה. לעיתים ללא המסגרת אדם אינו יכול להתקיים כראוי, להתמודד עם מגבלות וקשיים שונים. אולם בעידן המודרני העולם עבר מהפכות אדירות מבחינה חברתית, טכנולוגית ותעשייתית, כך שאפשר להתקיים באופן נאות גם מחוץ למסגרות המקובלות. המציאות רבגונית, שופעת ומלאה הזדמנויות, ועל כן אנשי חינוך מתקשים לבסס את המסגרת על חובת הציות. מהפכות העידן המודרני יצרו משבר עמוק במערכות החינוך הדתיות. אפשר להבין מנהיגים חברתיים ורוחניים שאמרו ואומרים עד היום, שחייבים לשמור על אורחות החיים בדיוק כפי שהיו בעבר: "חדש אסור מן התורה". רק באופן זה נשמרת המסגרת. כך נוצרת תחושה שהאדם אינו יכול בלי המסגרת, שאם לא יחיה כמו בעבר, יחשוב, ילמד, יתלבש, יאכל וידבר בדיוק כפי שהיה בדור הקודם – לא יוכל להתקיים. אולם ככל שחולף הזמן עיקרון זה נעשה יותר ויותר מלאכותי וממילא פחות מצליח מבחינה מעשית. וכמובן מבחינה מהותית ועניינית, אוי לו לאדם שמציית למסגרת של אמונה מסוימת רק מתוך הכרח. אמונה כזו היא אמונה של מסכנוּת ועליבות, שיכולה להתקיים רק בחברת אנשים שהם עבדים ברוחם. החזקים ובעלי הכישרונות נוטשים אותה, או לחילופין מנצלים את חולשתם של המאמינים התמימים ונעשים מנהיגים שרלטנים בחברה זו.
לכן צריך שיתגדל הרצון בכלל בכוחו השלם. כוח הרצון צריך להיות חזק וחופשי, לא מרוסן ומדולדל. ואחר כך מפתחים אותו בקודש. חז"ל אומרים על המקדש וכליו: "בונין בחול ואחר כך מקדישין" (מעילה יד, א). קדושת המקדש חלה על בסיס מוכן של חולין. אחרת הקודש לא יכול להופיע. את המקדש בונים אנשי מקצוע, בנאים שאינם כוהנים ולא תלמידי חכמים. אך הם יודעים לבנות כראוי, זו המעלה הנדרשת מהם. הרצון הוא עיקר האדם, ועל כן יש לו חשיבות רבה מצד עצמו והוא צריך להתגדל כמה שיותר. כאשר הרצון מפותח ובריא, מוסיפים לו את ממד הקודש.
ודרך החינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו. אין גבול לחינוך זה של הגדלת הרצון, הוא ראוי ונצרך עבור כל סוגי האנשים. לכל אדם יש רצונות שונים, אך אין לומר שמכיוון שרצונו של האדם הוא עוד לא הרצון האידאלי, יש להחליש ולכופף אותו בפני דברים אחרים. גם ילדים קטנים שצריכים ללמוד להתחשב ולכבד את הזולת – אין לשבור את רצונם, לחסום את אישיותם ולעשותם כנועים ומפוחדים. אל לו למחנך לגרום תחושה לילד קטן שהדרך הראויה היא רק לרצות את הוריו ומוריו, גם בניגוד לרצונו עצמי. הוא צריך להכיר בחשיבות של העדפותיו ונטיותיו האישיות, לצד הענווה הראויה והכבוד שעליו לחלוק לכל אדם ובפרט לגדולים ממנו. אדם צריך להיות רוצה וכוסף, מלא שאיפות ומוטיבציה. כך לקטנים, וגם לאנשי מעלה, עבודת אלוהים צריכה להיות מתוך רצון חופשי: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב), ועל תלמיד חכם נאמר ש"תורה דיליה היא" (קידושין לב, ב) – התורה שלו. היא איננה קודקס חוקים שנכפה עליו באופן חיצוני, שכן היא מתגלה בעולם לפי רצונו, אופיו והכרעותיו האישיות. כמובן, רצונם של תלמידי החכמים המעצבים את הופעת התורה בעולם צריך להיות טהור מכל אינטרס חיצוני, אך לאחר זיכוך ראוי, רצונם הוא חלק מרכזי בהופעת התורה בעולם.
לכן יחד עם הגברת הרצון נדרש כמובן צחצוח טהרתו. הגברת הרצון צריכה להיות מתוך ערנות וביקורת עצמית. אדם צריך לדעת גם לבחון את רצונו, האם הוא נעלה או שיש בו שפלוּת וגסוּת שאותן עליו להסיר. אך בדיקה זו צריכה להיות מתוך ההכרה בחשיבות הרצון והגברתו, ולא במקומה. ותעופת האידאליות שלו כאחת. אין להסתפק בתשוקה חזקה בלבד. נדרשת עבודה רוחנית של בירור הרצון, כדי שהאדם ישתוקק לדברים האידאליים ביותר מבחינה מוסרית, תורנית, לימודית או חברתית. וכמו יהלום, שעל מנת לייפות אותו כמה שניתן יש לשייף אותו בעדינות; השיוף ממעט במקצת את משקלו של היהלום, אך למעשה הוא מעלה את ערכו. אל לו לאדם לוותר על גודל שאיפותיו, יחד עם הזיכוך המתמיד שהן צריכות לעבור.
צלם אלוהים שבאדם הוא תבונתו, יכולתו לבחור דברים מסוימים מתוך מכלול האפשרויות שלפניו, ולא להיות כבול לאינסטינקטים כבעלי חיים. התבונה מאפשרת לו את חופש הרצון (עי' 'לנבוכי הדור' א). על כן, רק על ידי הרצון והתבונה אדם יכול לזכות בקרבת אלוהים. ההקפדה שלא לנטות ממסגרת החוקים הדתיים היא חשובה, שכן היא שומרת על האדם שלא יעשה מעשים שירחיקו אותו מאלוהים. אך הדת איננה אלא אמצעי לקרבת אלוהים, לרצון לבחור בטוב מתוך הבנת המציאות. וכמו שמחרשה לבד לא תוכל להצמיח יבול, שכן היא איננה אלא כלי, וגם השדה בפני עצמה לא תצמיח יבול אלא עשבים שוטים. יש צורך ברצון מושכל מה לזרוע באדמה וכיצד לעבוד אותה על ידי הכלים השונים. קרבת אלוהים מצריכה בעיקר רצון, הנעזר במסגרת הדתית כדי שלא לסטות ממטרתו ולהצמיח פירות טובים.
