לאחר שבפסקה הקודמת התבארה חשיבות הרצון ושכלולו, בפסקה זו מבאר הרב קוק מהי הדרך לשכלל את הרצון באופן נכון: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב). היצר הרע הוא רצון שאיננו מעובד. הרצון הוא כוח אדיר, שצריך לדעת לרתום אותו למקומות נכונים, כמו איתני הטבע, שכאשר האדם לא יודע לנצל אותם לצרכיו הם עלולים לגרום לנזקים נוראים, הרס וחורבן. אולם יחד עם זאת יש בהם עושר בלתי רגיל, ועל כן האדם צריך לחקור אותם, ללמוד ולהשכיל, וכאשר ידע כיצד להשתמש בהם הם יהיו למקור שפע נפלא. על כן כאשר חז"ל אומרים שבתורה יש יכולת להשפיע על היצר הרע, לא מדובר רק בהחלשתו וריסונו, אלא בעידונו והדרכתו באופן נכון. בכלל ה"תבלין", התיקון ליצר שגורמת התורה, כלול הוא גם כן תוכן זה שאין הרצון משתכלל בטהרתו כי אם על ידי השפעתה של תורה. התורה משפיעה על היצר על ידי מרחבי החופש העמוקים שהיא מעניקה לאדם. השפעתה של תורה היא שפע האפשרויות שיש בה, השדה שנפתחת בפני האדם לעיבוד, חרישה והצמחת מזון לבריות. כאשר פגש רבי יוחנן את ריש לקיש בהיותו ראש השודדים, הוא לא אמר לו שייכנס לכלא, ואף לא שיהפוך לאברך משי חיוור וחלוש, אלא הציע לו: "חילך לאורייתא" (בבא מציעא פד, א) – הפנה את כוחותיך הגדולים לתורה. אל תרסן אותם, אל תשבור את אישיותך. היכנס למקום בו תוכל לבטא את כוחותיך באופן נכון. לעיתים יש לעשות זאת בבית המדרש; על מנת לדרוש את ה', לחדש ולהעמיק כדי לתקן את העולם על פי הדרכת התורה, יש צורך להתנצח, להעלות סברות טובות, לסתור ולהוכיח. ולעיתים יש לעשות זאת במקום אחר, לפי אישיותו ונטיותיו של האדם. כך הכוחות אינם בטלים, אלא באים לידי ביטוי ואף משתכללים – באופן נכון ובריא.
ואם אנו רואים ירא שמים בלא תורה, נדע שהרצון שלו איננו תקיף. יראתו נובעת מתוך פחד. פחד מן הבריות, מהשכנים, מהרב, אולי אפילו מאלוהים – אך אין ביראתו שיקול דעת והכרעה שמובילים לשאיפה גדולה. לעיתים הוא שומר על הדקדוקים והחומרות הכי קפדניות, אך בלי הבחנה ושיקול מה עיקר ומה טפל, מה התכלית ומה מתאים לאישיותו הייחודית. הוא לא למד את משמעותם של הדברים, וממילא הוא לא רוצה בהם מצד עצמם. רצונו חלש, ומתבטא בעיקר בנטייה לרַצות את הבריות, בפחד שמא הן לא יהיו מרוצות ממנו. ועל כן תיקון שלו בעולם הוא חלש. הוא אינו מוסיף ברכה מיוחדת בעולם, אלא בעיקר חרדה, קטנוניות ומסכנוּת. ולפי כוחה של תורה מתגדל אומץ הרצון. לא ריבוי התורה, בקיאות בחלקי השולחן ערוך, אלא כוחה. כלומר, עוצמת השפעת התורה על האדם ועל המציאות בכלל. הרצון להבין את עומקה ומשמעותה של התורה ולראות כיצד היא מרוממת את העולם ומתקנת אותו, מתגדל על ידי לימוד התורה ומגדל את כוח הרצון באדם בכללו. ועם זה הוא מתעלה מקדושה. לא בפראות ורוע, שכן התורה מעצימה את הרצון בקודש, בהטבה עם העולם.[154] ובניגוד לחכמות אחרות שהן מוגבלות, התורה היא גילוי האינסוף האלוהי בעולם: "אנא נפשי כתיבת יהבית" (שבת קה, א) – כביכול אומר הקב"ה, את עצמי אני כותב ונותן לכם בתורה. לכן בלימוד תורה האדם אינו פוגש את חכמתם של אחרים, שגם אם היא מופלאה – היא עודנה מוגבלת, אלא את החכמה האלוהית האינסופית. התעלות כזו שהיא מתוך קדושה, אינה נפסקת, שכן אין לה גבול. וזהו עילוי עליון הפועל בעולם. עילויו של הרצון בקדושת התורה משפיע על כלל ההוויה. התורה מציבה חזון מוסרי, רוחני, אינטלקטואלי ומעשי, חברתי ואישי, לכלל ההוויה. מימוש אותו החזון הנעלה יכול להיות רק מתוך העצמת הרצון, לא בפחדנות וחולשה. עם ישראל כיום עדיין פועל במידה רבה מתוך מסכנוּת וחוסר ברירה, לא מתוך השאיפה הגדולה שצריכה להיות, למלא את ייעודו בגאולת העולם. את מנהיגי אומות העולם שבאים לביקור בארץ מביאים ל'יד ושם'; כביכול עלינו להצדיק את קיומנו – לא יכולנו להמשיך להתקיים בגלות ועל כן נאלצנו להקים את מדינת ישראל. אך לא כך צריך להיות. במעמד הר סיני ההוויה כולה עמדה דרוכה: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו – אלא העולם שותק ומחריש" (שמות רבה כט, ט). שכן לתורה יש מסר עבור העולם כולו, יש תקווה ותיקון להוויה בכללה. עם ישראל לא יכול לממש את חזון התורה ללא רצון עוצמתי ואידאלי, רצון שנובע מגודל התפקיד והבשורה – ולא מתוך פחדנות וחוסר ברירה.
