צדקות, פסקה א

הרב קוק מדגיש את עניין הרצון בהגדרת הצדקוּת. קל יותר לתאר את הצדקות מן הצד המעשי והמוסרי, מבלי שיהיה בכך שקר. אולם תיאור הצדקות מן הצד המעשי, כמו כל תיאור לצדקות שאינו עוסק בנקודת הרצון של האדם – אינו חל אלא על הדברים המסתעפים מן הצדקות היסודית.

משמעות המילה צדיק היא מי שיוצא זכאי בדין, כאשר התברר שאינו רשע: "כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע" (דברים כה, א). הוא עומד על חזקת הכשרות שלו, 'חזקת החפות' בשפה משפטית. בניגוד לצדקות זו של עמידה בקו הדין, ישנו צדיק יסוד עולם, שצדקותו היא הצדקות היסודית שעליה העולם כולו מיוסד. ללא צדקותו אין קיום לעולם. כל הדברים המסתעפים במעשים, בהשכלות, בתורניות, אינם כי אם סעיפים של הצדקות היסודית. כל המעשים, הלימוד, הרצונות, הכוונות והיחסים בין החלקים השונים בעולם, מיוסדים על הקשר עם המקור האלוהי העליון שמקיים את העולם. צדיק יסוד עולם לא רק מכיר בכך, אלא גם ממשיך את הקשר עם המקור האלוהי, מחייה ומעצים אותו. והאופן בו מעצים הצדיק את הקשר למקור האלוהי אינו רק במעשים או בערכים: עצמותה אינה כי אם אותו הזיו הקבוע בנשמה בעצמיות מהותה. עיקרה של הצדקות היסודית הוא כישרון מיוחד, שהצדיק מעצים באישיותו. הוא מעמיק בעצמו, מתעדן ומזדכך, וכך מתוך גילוי עצמיותה של נשמתו הוא מעצים כישרון זה. דרכו של אדם לעסוק בעיקר בצרכי נפשו המוחשיים וגלויים – בפרנסה, בריאות וקשרים חברתיים. אלה לא דברים שליליים. אך הצדיק עוסק בהם מתוך כוונה עמוקה והתבוננות בערכו המהותי של הקיום.

כמו יסוד של בניין או שורשו של עץ, גם צדקותו של צדיק יסוד עולם היא נסתרת. אף אחד לא יכול להעיד על הזיו הקבוע בנשמתו. מעשים טובים אפשר לראות, וגם מן הערכים שהוא מאמין בהם אפשר בנקל להתרשם, שכן הם באים לידי ביטוי גלוי במעשיו ובדיבורו. אך קשה מאוד להתרשם מן הגנוז בתוך נשמתו. לכן רק לפעמים מתגלה במעשים ודברים מוחשיים במציאות האור הקדוש של הצדקות העליונה. הארת המציאות המוחשית שבאה מנקודת הצדקות היסודית. צדיק יסוד עולם עושה את מעשיו מתוך רצון להעצים את ערכם האלוהי, לא משום שהם מעשי מצווה שיזכו אותו בשכר בעולם הבא. מחשבתו נתונה לנקודת הקיום היסודית של ההוויה. משום כך גם אין אצלו הפרדה מהותית בין רצונותיו הפרטיים לבין המגמות האלוהיות בהוויה. אדם רגיל צריך לרכז את מחשבתו ולכוון בקיום המצוות ולימוד התורה שיהיו לשם שמיים. לעיתים הוא לא מכוון לכך, ועושה גם דברים חשובים רק לשם תועלתו והנאתו הפרטית. ואילו אצל צדיק יסוד עולם אין חלוקה כזו, פרטיותו משולבת בתיקון העולם וטובת הכלל.

צדקותו היא התביעה האלוהית התדירה שברוחו, ולא בחושיו. רוב האנשים רוצים לחוש באופן פיזי את ההשגחה האלוהית, לראות בעיניהם ניסים ונפלאות של שינוי מעשה בראשית. כל עוד אינם רואים זאת, הם מתכחשים להשגחה האלוהית. ואילו אצל צדיק יסוד עולם ישנה תביעה ברוח – בהכרה מופשטת בלבד, לא מוחשית ומוגשמת,[151] להיות קשור בכל חפצו, שכלו, רצונו והרגשתו לקונו. עשר הספירות שבדברי המקובלים מחולקות לארבע רמות, המבוטאות כאן במילותיו של הרב קוק: חפצו של האדם מקביל לספירת 'כתר' העליונה, הספירה המייצגת את הרצון האלוהי הנעלה לברוא את העולם ולקיימו. שכלו של האדם מקביל לספירות ה'מוחין' שאחרי ספירת 'כתר': 'חכמה' ו'בינה', רצונו מקביל לספירות ה'מידות', אדם עובד על מידותיו ומתקן אותן מתוך רצונו להתעלות ולהיות איש מוסרי וטוב. הרצי"ה קוק היה מדגיש את ההבדל בין המילה 'חפץ' שבלשון המקרא, למילה 'רצון' שבלשון חז"ל: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הִרבה להם תורה ומצות, שנאמר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (מכות ג, טז). אצל האדם הרצון עלול להיות ערטילאי ולא לבוא לידי מעשה, אך אצל הקב"ה הרצון הוא "חפץ" – גם אובייקט מוחשי במציאות וגם שאיפה. אצלו אין הבדל בין הרצון לבין מימושו, "כִּי הוּא אָמַר – וַיֶּהִי" (תהלים לג, ט). והרגשתו היא כנגד ספירת 'מלכות' התחתונה, שבה כבר יש חוויה מוחשית. כל דרגות האישיות, למן הנעלה ביותר שבה הרצון והמעשה מאוחדים, עד לתחתונה, המוחשיות הפשוטה – בכל אלה הצדיק נתבע מעצמו להיות קשור לצור כל העולמים, יוצר כל העולמים, נותן צורתם (עי' ברכות י, א), שהוא צור ויסוד קיומם. אצל צדיק יסוד עולם אין חלוקה בין העולמות, מקומות שבהם הוא דבק באלוהים ומקומות שבהם הוא עם הטבע או החברה. החלוקה בין קודש לחול, טמא לטהור, היא חשובה מאוד עבורנו ומאפשרת לנו להתנהל נכון במציאות, אך היא אינה מהותית כשלעצמה. צדיק יסוד עולם מכיר באלוהות המחייה הכל ונוכחת בכל: "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זהר ע'). מקור חיי כל החיים. לחיים שאנו חשים יש רובד פנימי יותר – החיות האלוהית שמקיימת אותם. והווית כל ההוויות. מקורו של כל מה שנתפס בחושינו כהווה, כקיים ויציב, גם אם אינו חי.