שלושה חלקים בפסקה זו. בתחילה עוסק הרב קוק בריקנותו של הפחד; אף שהוא מזיק, אין בו כל ממשות עצמית. לאחר מכן מגדיר הרב קוק את הגורם השורשי להופעת הפחדים, ואז מתאר את התועלת הגדולה של הפחד – המופיעה כאשר מעמיקים את תפיסת המציאות לאחדותית וכללית, לא מפורדת.
הפחדים הם פתיות גמורה, טיפשות, ועל כן אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. פחד וזהירות נראים כקרובים זה לזה, אך למעשה הם מנוגדים לחלוטין. זהירות נדרשת לאדם כאשר הוא פועל פעולה רצויה, כדי שיהיה ממוקד ומרוכז וכך יפעל באופן הנכון והמדויק ביותר. ואילו הפחד מונע ממנו לבצע את הפעולה הרצויה. אדם נברא בצלם אלוהים ועל כן טבעו העצמי מניע אותו לפעול במציאות. כאשר הוא נמנע מפעולה בגלל פחדים, הוא חוסם את עצמו ומתנגד לאופיו וכך נעשה מתוסכל. בדרך זו הפחד מממש את עצמו: האדם פחד להיפגע, להינזק ולהיכשל, והנה הכשיל עצמו בהימנעות כללית מפעולה.
פחד הוא הפרזה קיצונית של הזהירות, עד כדי כך שהזהירות נעשית מכשול בעצמה: יותר שהוא פוחד הוא נופל – ככל שהאדם מפחד יותר כך נפילתו קרובה יותר, מפני שבגלל הפחד יחליט להימנע מן הפעולה. וכשהוא מתפחד, גורם לעצמו לפחד, בכך שאינו מנסה לשער מה עלול לסכן אותו וכיצד להיזהר – מעצם הפחד בא לו המכשול. בתחילה הוא היה עלול להינזק ממכשולים שונים אם היה עושה את הפעולה ללא זהירות מספקת, וכעת הוא כלל לא פועל בגלל פחדוֹ, וממילא נכשל כך. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. אין סיבה לכך שהאדם יגרום לעצמו לפחד. ישנם סכנות ומכשולים, על כן עליו להגביר את פעולת שכלו כדי לברר לעצמו כיצד להיזהר מהם, אך הפחד המשתק הוא מיותר, חסר תועלת ומזיק. את הפחד עליו להמיר בזהירות. כך יוכל לממש את נטייתו הטבעית לפעולה, להימנע מן הכישלון שבפאסיביות הפחדנית מחד, ומן הפזיזות לפעול בלי זהירות מאידך. אין אמצעי טוב יותר מלבד התגברות השכל שיהפוך את אינסטינקט הפחד לתוספת זהירות. הפחד ביסודו הוא בלתי מוגדר, ולכן הוא גם נוטה להעצים את עצמו. ניתוח שכלי הופך אותו למוגדר וברור יותר, וכשפחד מוגדר ניתן להתמודד איתו.
כעת הרב קוק מתאר את שורש הפחד: כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריכים להשלימו. פחד נובע מתפיסת מציאות שבה הכל נפרד. העולם מורכב מחלקים שונים, תכונות מנוגדות ועצמים הנלחמים זה בזה, והאדם מוצא את עצמו באחד מצדדי המערכה של הלחימה המתמדת. ואם אינו חי בתחושת לוחם במערכה, הוא מרגיש בין הפטיש לסדן; מותקף מכל הכיוונים גם כשאיש לא הגדיר אותו כאויב. תודעת פירוד זו היא יסוד המציאות האלילית: כל כוח בעולם מקבל מעמד אלוהי, יש לו טריטוריה משלו והוא נלחם באחרים כדי לכבוש את חלקם. אל הים רוצה לנגוס ביבשה ושולח גלים המלחכים את החוף, החורף מנסה להתפשט על האביב ולכן לעיתים קר בימי פסח והשמיים רוצים לרדת ארצה ולשם כך מורידים גשמים. כל מיתולוגיה וסט האלילים שלה, הנפרדים זה מזה ומנוגדים זה לזה. ביצירה היוונית 'איליאדה' המיוחסת להומרוס, היוונים והטרויאנים נלחמים אלו באלו באכזריות נוראה – ואינם אלא כלי משחק במלחמת האלילים אתנה ואפולו. כך הפחד נעשה למצב קיומי מתמיד. גם מי שאינו מאמין באלילים עלול לגבש לעצמו תפיסת עולם מפרידה כזו. בתפיסת עולם דרוויניסטית למשל, חיי הטבע הם מאבק מתמיד בין בעלי החיים, הצמחים והסביבה.
מה שיכול לשנות תפיסה זו הוא השכל. השכל מנסח כללים שמסבירים מגוון של תופעות שונות, ובכך השכל מאחד את המציאות בהכרת האדם. ניסוח חוק הכבידה של ניוטון היה גילוי מופלא של אחדות המציאות במדעי הטבע, כלל אחד שמסביר את כל מגוון התופעות השונות של הימשכות עצמים כלפי האדמה. וביחס לתופעות אחרות שחוק הכבידה לא יכול להסביר, תורת היחסות מעניקה הסבר כולל שמאחד אותן (אמנם עדיין נותרו תופעות שאינן מוסברות, כמו מכניקת הקוונטים). זו דוגמא של שימוש בתבונה לגילוי השורש המאחד של כל התופעות. הרב קוק מתאר כאן דוגמא מתחום האומנות: מבין הצבעים השונים, ישנם צבעים ניגודיים – כמו לבן שחור. ישנם צבעים 'קרים' כמו ירוק וכחול, וצבעים 'חמים' כמו אדום וצהוב. אפשר להתבונן במבט מסוים ולראות מאבק בין הצבעים השונים, אולם האומן בשכלו וכישרונו הרב יודע ליצור קומפוזיציה בצבעים, וכך מגלה את האחדות השורשית שלהם. נוף יפה כולל בו גם את תכלת השמיים וגם את העלווה הירוקה, גם את אודם הפרחים וגם את צהיבות השמש. כך נוצרת תחושה שכל הצבעים חשובים, ואם מוציאים אחד מהם המראה הנפלא נפגם. אומן גדול יודע להסביר כמה חשוב אפילו הצבע הלבן של הרקע, שעליו הוא מצייר את ציורו. לא דומה צורה שחורה על רקע לבן לצורה שחורה על רקע בצבע אחר. באופן אינטואיטיבי, האומן רואה את האחדות וההשלמה, לא המלחמה הנגלית במבט שטחי יותר. כך גם במציאות בכללה, תפיסת עולם שפחד ביסודה נוצרת כאשר ישנם צבעים פזורים מציור גדול, ולא תופסים את הציור באחדותו. באופן זה צבע אחד מאיים על האחר והאדם חושש מכל צבע שאינו הצבע המוכר לו שאליו הוא מורגל. אולם על ידי השכל ניתן לגבש מבט המאפשר לראות התאחדות של כל הצבעים יחד, שמתבררת מתוך פרספקטיבה כוללת.
וכשממלאים אותו את הציור הגדול שמפוזרים בו צבעים מנוגדים, כאשר רואים שבזכות ניגודם הם דווקא משלימים זה את זה ומשביחים זה את זה, הם מצטרפים לכולו להמשיך בטחון גדול ועצום מאוד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. מכיוון שהמציאות יותר מובנת לאדם. כאשר מבינים יותר מה ערכו ומעמדו של כל דבר, נוצרת בנפש הארה גדולה מאוד, במקום חשכת הפחד שהייתה בה. בעצם קיומם המרובה של הצבעים נוצר יופי מושך, שקורא לאדם להמשיך לחיות, לפעול כדי לחזק את הטוב ולהתגבר על הקשיים והמכשולים.
והמזיקין עצמם וכל צללי בלהותיהם שמהם האדם מפחד, על ידי השכל שמשנה את התפיסה לכוללת ומקיפה יותר – מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים המשמחים ומרחיבים את הדעת. התפיסה הכוללת נותנת מקום ומשקל לכל כוח, כך שאף אם קודם הוא הזיק, כעת הוא מועיל ומשמח. אש שורפת ומכלה, יוצרת עשן ומחניקה. אך אם יתייחסו אליה באופן הנכון, אם ידליקו אותה בזהירות במקום שבו היא לא תוכל להתפשט – היא תביא לברכה גדולה, תחמם ותאיר. הדעת שעל ידה תופסים את המציאות באופן הכללי והנכון, בעצמה מתרחבת בחזרה, כאשר בזכות המבט הנכון על המזיקים במציאות מתווספות לה הבנות על עוד מזיקים וכוחות שלא מצאו את מקומם, ובזכותה נגאלים ומיטיבים.
ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ככל שמכירים טוב יותר את הכוחות השונים, ככל שמוסיפים להעמיק בהבנת המציאות ולהרחיב את ההתבוננות בה, כך פוחתים הקלקולים והנזק עד לכיליונם המוחלט. ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש. יש אנרגיה בכוחות המזיקים. כשהאנרגיה משתוללת בלי שמבינים אותה, בלי שמעמיקים ומביטים בה במבט כולל – היא מפחידה ומסוכנת. אך כשהיא מקבלת את מקומה בדרכים שונות, אז היא מצטרפת לטוב, לתיקון ולקודש. וממילא במקום הפחד: ששון ושמחה ישיגו (ע"פ ישעיהו לה, י), וחדות ד' מעוזכם (ע"פ נחמיה ח, י).
