תנועת ההשכלה הביאה את האנושות למסקנות כלליות וערכיות חשובות. אלא שכידוע, פעמים רבות הן סתרו או החלישו את עוצמת הדבקות במסורות הדתיות. אדם משכיל נוטה לאמיתות כלליות, ואמת כללית נוגעת לכל בני האדם מכל העמים. אם יש עניין אמיתי וטוב כולם צריכים לציית לו. המתמטיקה, למשל, מבחינה זו מייצגת היטב את האמת הכללית. אי אפשר לומר שיש מתמטיקה יהודית ומתמטיקה נוצרית או מוסלמית. שתיים ועוד שתיים שווים ארבע בכל התרבויות והדתות. אלא שאם יש אמיתות כלליות, מדוע דווקא לדבוק במסגרתיוּת הקטנה של מסורת ישראל, תהו לעצמם יהודים שנטו אחר ההשכלה. לתהייה זו הצטרף נימוק נוסף, אישי. יהודי שהיה אדם משכיל ובעל כישרון, הרגיש שאם לא היה חי בקרב המיעוט היהודי הקטן והנרדף, היה יכול להשיג גדולות ונצורות ולהועיל רבות לעולם על ידי כישרונו. הדבקות במסורת חייבה אותו להסתפק במשרה זניחה וקטנה בעיירה היהודית הדלה. משום כך בעקבות ההשכלה החליטו יהודים רבים לנטוש את מסורת אבותיהם. ממילא נוצר אצל מנהיגי הציבור והמחנכים היהודים פחד גדול מן ההשכלה, שהייתה מכשול לאותה דבקות במסורת. זו הפחדנות הרפויה. פחדנות של רפיון. לא פחד חיובי שמביא לזהירות ויתר ביקורתיות, אלא מחליש ומרחיק את ההשכלה מכל וכל – שמא היא תערער את הדבקות במסורת. הפחדנות לא נעצרה רק בתחום ההשכלה. גם העיסוק במקרא נעשה על פי רוב באופן שטחי, לא עיוני ומעמיק, וכמובן הורחקו גם לימוד הקבלה ואף הפילוסופיה, שכבר בדורות קודמים יותר הוחרמו.
חטא המרגלים נבע מתוך אותה פחדנות רפויה: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (במדבר יג, לב). מראה הענקים יושבי הארץ גרם לפחדנות אצל המרגלים, שיצרה רפיון ונבעה מתוך רפיון – הרי במדבר אפשר ללמוד תורה מבלי להתמודד עם אתגרי המציאות. לא נדרשים הכוח והגבורה שביישוב הארץ. ממילא נוצר פחד מאתגרי הארץ. אולם כשנחלקו חז"ל האם תלמוד גדול או מעשה גדול, ההכרעה הייתה שתלמוד גדול, ובתנאי שהוא מביא לידי מעשה.[147] אי אפשר לזה בלא זה. המעשים צריכים להיות ביטוי הכרחי של התלמוד. אחרת זהו לא תלמוד נכון. כך היה אצל אלה שנגעה בהם הפחדנות מתנועת ההשכלה – התלמוד היה ללא שאיפה למעשה – להגשמת הרעיונות הגדולים במציאות, וממילא נוצרה פחדנות. נדרש עוז רוח להתמודד עם ההשכלה, וכך ניתן להעשיר על ידה את האמונה. אין לקבל אותה כתחליף למושגי האמונה והמסורת, ועם זאת גם אין לדחות אותה, אלא להשתמש בה באופן נכון.
על כן הפחדנות היא עוול לאמונה, ומוכרחת היא להסתלק מכל התחום השכלי. בניגוד לפחדנות, שמלאה בהכרחים ואילוצים, השכל הוא חופשי לחלוטין. אם באופן מלאכותי מגבילים את השכל בגלל הפחדנות, גילוי שם ה' בעולם נחסר. הפחדנות גורמת שלא יתגלה אור האלוהים במילוי אורו, במלוא חופש של שם מלא. לא שם מקוטע, של מקצוע אחד בלבד. דווקא מחקר חופשי ומעמיק ברמה הגבוהה ביותר יוביל למסקנות נכונות וטובות, שיביאו לתפיסה נכונה יותר של מושגי האמונה, וממילא לתיקון מעשי בעולם.[148] ההשכלה נקראת גם 'הנאורות', בגלל ההנחה שעל ידי ההשכלה ניתן להאיר את מחשכי העולם ולקדם אותו. אולם אורה של הנאורות אינו מספיק עבור תיקון העולם, יש צורך בהארת המושג האלוהי בעולם, שגם היא נעשית על ידי ההשכלה עצמה. כמובן, המחקר החופשי של ההשכלה צריך להיעשות בתנאים נאותים. אם המניע למחקר הוא רצון להתריס, מובן שמחקר כזה הוא פסול.
זאת היא תעודתה של שאיפת חופש הדעות. הסיבה לכך שבנפש האדם קיימת שאיפה לחופש דעות, היא כדי להכיר את ההופעה האלוהית בעולם באופן מלא כמה שיותר, בכל רבגוניותה, יופייה ועומקה. זהו ייעוד עצום, שהוא המטרה הכללית של התורה. כשם שלאלוהים יש חופש מלא, והוא לא ברא את העולם מתוך הכרח ואילוצים שונים, כך צריך להיות גם האדם שנברא בצלם אלוהים – עליו לבחור בטוב על ידי תבונתו, מתוך חופש. עליו להחכים ולהשכיל, לברר את מושגי האמונה ואת מושגי המציאות, את נפש האדם ואת טבע העולם. רק כך יוכל לתקן את העולם ולגאול אותו ממצריו והכרחיו המשפילים.
היו שראו ברב קוק דמות מנותקת, שמרוב אהבה ואידאלים גדולים אינה מבינה את המציאות אל נכון. אולם הרב קוק בתור רב ראשי, דיין ופוסק, דווקא הבין את המציאות לעומקה והיה מודע לסכנות ולאתגרים השונים. על כן הוא אינו שוכח להתייחס לבעיה קשה המתלווה לשאיפת חופש הדעות החשובה – הכפירה. חופש מלא קורא תיגר בכל הנחות היסוד, גם היסודיות ביותר. על כן הנחת היסוד הדתית שקיימת השגחה ושיש תכלית לעולם מתערערת על ידי שאיפת חופש הדעות. הכפירה בכל קודש ובכל נשגב, לא רק בפרטים שונים, בשלמות התורה ומהימנותן של כל המסורות. בכל מה שלמעלה מההרגל והמוחש הגס והמטומטם. זהו שורשה של הכפירה: באופן טבעי, אדם נוטה להניח שהמציאות המוחשית והגלויה היא כל מה שקיים. קשה לשער שיש מציאות מופשטת מעבר לה. נדרש תהליך מורכב ומעמיק של התבוננות כדי להבין שזה גסות וטמטום להתעלם מכל הממד הרוחני שמעבר למציאות המוחשית. גם אמונות והשקפות לא ניתן למדוד מבחינה פיזיקלית, ומשקל המוח והלב של האדם אינו מעיד על מידת תבונתו או טוב ליבו. המציאות המשפיעה ובעלת הערך היא דווקא המציאות הרוחנית, על כל צדדיה, בעוד שהמציאות הגשמית היא רק ביטוי מצומצם ומסוים למציאות הרוחנית.
הכפירה בכל מה שלמעלה מההרגל והמוחש הגס והמטומטם, היא תפיסת המציאות המטריאליסטית, החומרנות שמתכחשת לכל ממד רוחני. ההרגל הוא השטחיות, הנחת יסוד שתמונת המצב כפי שהייתה עד כה זו כל המציאות לאמיתה. אולם מדען טוב הוא זה שאינו כנוע להרגלים. לא רק שהוא מכיר בכך שהמוחש אינו משקף באופן ודאי את המציאות, אלא שגם אינו נכנע להגדרותיהם של מדענים אחרים. כך גם באומנות ובכל תחום בעולם. יכול להיות שישנם הסברים יפים, אך הם לא מבטלים את עצם השאלה וחשיבות המחקר וההתבוננות. המטריאליזם מבוסס על תפיסה שטחית זו, המתחשבת רק במה שנתפס בחושים. מה שנתפס בחושים הוא גם אמת, אך זו אמת חלקית בלבד. בכך טעה שפינוזה,[149] שהגביל את האלוהות וזיהה אותה רק עם הטבע. זה נכון שהטבע הוא הופעה של אלוהים, אך אלוהים הוא גם מעבר לטבע, באופן אינסופי. הרגל זה של התחשבות רק במוחש, הוא גס ואינו עדין, בניגוד לגן עדן, בו ישנה שקיפות כך שהגשמי אינו סותר את הרוחני. והרעיון הגס שהטבע המוחשי הוא המציאות כולה, הוא מטומטם – אוטם את הפתח למציאות רוחנית נעלה יותר.
וכפי שבחופש הדעות ישנם סיגים – הכפירה לסוגיה השונים, כך גם בהוקרת מסורת האבות ישנם סיגים – יראת העונש: כשם שהפחדנות ויראת הזוועה המטלת אימים על השכל והמחשבה הבריאה, כלומר – יראת העונש, שהיא היא שורשה של עבודה זרה ויסוד טומאתה, היא הסיגים של היראה הנמשכת מהאמון של המסורת הנובעת מהוקרת האבות והכרת כבודם. יראת העונש נסמכת על האמון במסורת האבות. המפחד מעונשו של אלוהים, קיבל במסורת מאבותיו שהוא ייענש אם יחטא. הוא מוקיר את אבותיו ואת מסורתם ועל כן באמת מפחד מן העונש. הוקרת האבות היא כמובן חשובה, אך תרגומה ליראת העונש הוא הסיגים שבה, שיש לזכך אותה מהם – וכמו שאת חופש הדעות יש לזכך מסיגי הכפירה. זו הקְבלה חשובה ביותר. ההדרכה החינוכית שלא להיחשף להשכלה כדי להישמר מן הכפירה המטריאליסטית, גרמה לתפיסה דתית של יראת העונש. הפחדנות מן ההשכלה הפכה לפחדנות ממושגי האמונה. לא זו בלבד שלא מגלים את אור ה' באופן מלא, אלא גם יראת אלוהים הפשוטה מצטמצמת ומתעוותת. הגסות שבמטריאליזם עברה לגסות בתחום האמונה. הרב קוק מסביר את חשיבותה של הוקרת האבות, למרות הסיגים שבה: האמון של המסורת, כשהוא נסמך רק על הוקרת האבות והכרת כבודם, אמנם מונח הוא ברגש יותר מבשכל, בנטיית הלב יותר מבאורה של המחשבה. כאשר רגש הוקרת האבות הוא מקור האמונה במסורת, ממילא אמונה זו היא חווייתית יותר, פחות מושכלת. הרגש הוא חשוב מאוד ואין לפגוע בו, אך אסור שיהיה במקום השכל. יש לתת מקום מספק גם לרגש וגם לשכל. אבל השורש העליון של נטייה זו, נטיית הוקרת האבות והאמון במסורת, אף שהיא חסרה מכיוון שהיא רגשית יותר, היא ההכרה של איתנות הטבע הכללי של האדם. ההכרה שהאדם אינו לבדו, שכן הוא חוליה בשרשרת הגדולה של כל הדורות שהיו לפניו. הכרה זו מעניקה תחושת איתנות ועוצמה לאדם. הוא אינו עלה נידף ברוח, יש לו שורשים עמוקים ועתיקים.
כשם שהחכמה מכרת את האיתנות של כל חוק כולל, כמו ההכרה בהיות האדם פרט אחד שמייצג תופעה כללית של דורות, שמעניקה לו עוצמה, כן היא מכרת בכל חופש והתגלות לב את הנצח והאמת היהלומי שיש ביסוד יסודה של האמונה. היהלום הוא החומר החזק ביותר בטבע. יהלום האמונה לעיתים מוטל בתוך רפש של תפיסות לא נכונות, שהאדם בחר לעצמו מתוך חופשו; אך אינו נעלם – כמו שהאדם הפרטי אינו בטל אף שהוא חלק מן הכלל הגדול. יש ממד של עבדות באמונה ובמסורת, שגורם לאדם לנטוש אותן. על כן עבדות זו צריכה להתפרש כשותפות. לשותף בעבודה יש רצון עצמי, הוא אינו רק מחויב למערכת כפִּיוֹן סתמי אלא נדרש דווקא להפעיל את מחשבתו ויצירתיותו. כאשר מתייחסים באופן זה לאמונה, מתברר שרצונו של האדם בחופש ובמימוש נטיות ליבו – קיים ביסוד האמונה בצורה מתוקנת וחזקה כחוזקו של היהלום, גם כאשר ביטוייה החיצוניים של האמונה אינם תואמים שאיפות אלה. שתוך תוכה הפנימי של הנקודה הראשית שלה, של האמונה, היא כל כך בטוחה, עליונה, אמיצה וחזקה, עד שכל המחשכים שיטפלו עליה לא יועילו כי אם להוסיף אורה. מחשכי הכפירה נועדו להוסיף אורה, שכן הם מעוררים את המחזיקים באמונה לברר יותר את אמונתם, להעמיק בה ולפתח אותה. וכשמבינים את תפקידה של הכפירה ומזככים את האמונה, ממילא מתגברים גם על הסיגים שבהוקרת האבות, שמביאים ליראת העונש.[150]
וכל הספקנות והפקפוקים שיצברו בקרבה מדור לדור אשר יקיצו לאור הביקורת לתחייה ויתבלטו בהמון בתור בדיות שאין בהן ממש, יוסיפו להראות את הזוהר הנעלה והגבורה הבלתי גבולית הנמצאת בעומק יסודה. ככל שחולף הזמן מאז פרוץ משבר החילון מתברר יותר ויותר שהתפיסה שאפשר להיות אדם ראוי וטוב ללא האמונה היא בדיה. שהאמירה שהאדם הוא סוג של בעל חיים ללא רוח ונשמה, אינה רק פוגענית, אלא אף תלושה מן המציאות. ועל כן גם בדיות אלה מעצימות את האמונה ואת הכרח אמִתותה. כך מתגלה גם הזוהר הנעלה שבעומק האמונה – אורהּ, שמאיר וחושף את העומק שבהוויה (ואולי זו גם רמיזה לספר הזהר וכלל חכמת הקבלה שנלמדים יותר ויותר); וגם הגבורה הבלתי גבולית שבעומק האמונה. גבורה נובעת מכך שיש דינים וגבולות שלא ניתן לעבור. על ידי זיכוך האמונה, הדינים והגבולות שבה הופכים למקור של עוצמה והתפתחות לחיים, כאשר דיני התורה מרוממים את האדם ומעצימים את אישיותו. זהו יסוד של בלתי־גבוליות, שכן הוא מדרבן את האדם להעצים את רצונו ולהתגבר על כל גבולות המציאות.
זיכוך האמונה מגלה שלעומת התפיסה המוטעית, שהאמונה היא בניגוד לחיים ולמציאות, כל כך חיים יש בה, כל כך מציאות וכוח כל היא כוללת, באופן שהיא יכולה ליתן חיים בגרעין מסותר שבה גם לגלי גלים של אפסיות ודממות מוות. האמונה מוסיפה ממדי עומק ומשמעות, וממילא חיוניות וצמיחה לכל פרט במציאות. היא אינה רק מסדרת את המציאות באופן מואר ונעים, אלא גם מדריכה אותה לקראת העידנים הבאים. החיים שהאמונה מעניקה הם גם לאפסיות ודממות מוות. מציאויות שהן כמדבר צחיח. האדם יכול לתת חיים בדומם על ידי האמונה באלוהים, שהיא גם אמונה בפוטנציאל החיים שיש בכל דבר.
זהו עוז האלוהים שמתגלה באדם על ידי האמונה, לעומת הפחדנות שיצרה תפיסה אמונית לא נכונה. המתגלה בבריאה בכל צדדיה, בתוך הבריאה ולא בפרישה מן העולם. "תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים" (תהלים סח, לה) – עבודת אלוהים של האדם שנעשית מתוך עוז, אמונה ותיקון העולם, היא בבחינת "צורך גבוה". האדם בעבודתו משלים את מגמתו של אלוהים בבריאה (עי' רבינו בחיי לשמות כ, א). ביצר לב האדם, אפילו שהוא "רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) ויש בו סיגים. גם בו יש עוז מיוחד שיש לגייס לתיקון העולם ומימוש התכלית האלוהית בבריאה: "שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן…" (בר"ר ט, ט). ובתעופת שכלו. חופש הדעות, ההשכלה בכלל והשאיפה להבין ולגלות ומתוך כך לדעת ולפעול בעולם. בכל חדרי דמיונותיו. בכל סוגי האמונות, אפילו באמונות פחותות מצד עצמן, מיתוסים ומיתולוגיות שונות – יש תובנות ומשלים שיכולים להיות מאוד יפים וראויים למרות חלקיותם. הכל יכול לשמש להבנה ומימוש של המגמה האלוהית. ובכל משטריו הפרטיים והכלליים. בכל האופנים בהם האדם מנהל את קיומו, באופן אישי וציבורי, של אומה או ממלכה. יש גרעין של אמת במשטר רודני ובאנרכיה, במשטר דמוקרטי ובאוליגרכיה. יש ללמוד ולהבין את נקודות האמת גם אם דוחים את המשטר בפועל, ואז ניתן להשביח את המשטר הראוי יותר על ידי אותן נקודות אמת שבמשטרים שנדחו. כך גם בכל סוג של התארגנות האדם בעולם. זהו יסוד התשובה. ובכל שינויי הזמנים והתקופות. "יפתח בדורו כשמואל בדורו – צריך אתה לנהוג בו כבוד" (רש"י דברים יט, יז). ממנהיגיהם וחכמיהם של כל דור ותקופה אפשר ללמוד ולהשתכלל, כמו גם מן התרבות והמאורעות של אותה תקופה. בעלייתם ובירידתם. גם מן העתיד ההולך ועולה ונעשה למציאות דומיננטית, וגם מן העבר שירד מהפרק. יתרונות וחסרונות יש בכל מציאות, יש לחשוף אותם וללמוד מהם. באופן זה ניתן להבטיח עתיד טוב יותר, ולשם כך נדרש עוז ולא פחדנות רפויה שמסתתרת מפני כל אלה.
