ישנם זמנים בהם אדם מרגיש בטוח בעצמו באופן ודאי, ללא כל יראה. בזמנים כאלה עלולים להיות גם סובלים ממחשבות והרגשות של גסות הרוח. לא מדובר באדם שעושה מעשים שליליים וגסים, אלא רק בהכרתו ישנה גסות רוח. דיבורו מנומס והוא מתנהל באופן הגון, אך בליבו הוא מלא ביטחון עצמי מופרז, של גאווה גסה. הוא מאבד פרופורציות ואינו מעריך נכון את הטוב שבזולת ובמציאות בכללה. זמנים אלה יכולים להיות קצרים ביותר, ולהתחלף שוב בתחושות שפלות, חולשה ועליבות. ישנה תופעה פסיכולוגית שמבטאת שניוּת נפשית זו: 'מאניה דפרסיה'; בזמנים מסוימים האדם מרגיש מאושר, מלא עוצמה ואופטימיות גדולה – במאניה, ובזמנים אחרים האדם נעשה דפרסיבי, מדוכא באופן קיצוני וחלוש. זהו חולי נפשי שמצריך טיפול ותרופות, אך ניתן להבין על ידו את מצבי הנפש שקיימים באדם רגיל.
הרב קוק מעמיק לגלות גם במצבים מגונים של גסות רוח את הטוב והתועלת. כאשר יש מודעות עצמית ומכירים בכך שנתונים בזמן של גסות רוח בהכרה, ניתן להפיק ממנו ברכה, כאשר לוקחים כוח לנצח כל המידות הרעות שמיסוד השפלות. ישנו ניצוץ של שמחת חיים בטומאת הגאווה, ואותו יש לגאול ולאמץ. האדם צריך לבודד את תחושת הביטחון מתוך גסות הרוח, ועל ידה לנצח את העיצבון, הפסימיות והחולשה. למשל, בזמן של גסות רוח יש שביעות רצון גדולה גם מפעולות חיוביות קטנות שאינן משמעותיות מאוד. כאשר לוקחים תחושה זו בפרופורציות הנכונות היא טובה וחשובה, והאדם צריך לאמץ אותה באופן מזוקק ועל ידה להתגבר על תחושת הזלזול בעצמו שיש לו בזמנים אחרים. וליתן ברק חיים לשכל הטהור המזוקק. פעמים רבות דווקא טהרת השכל, ההיגיון הצרוף הנקי מכל נגיעות של רגש, מורה לאדם להיות קודר ופסימי. כל תינוק שנולד בסופו של דבר גם ימות, כל פרח פורח עתיד לנבול וכל מעשה טוב הוא חולף ומוגבל. לא בכדי אמר קהלת: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז, ב). בית המשתה יוצר אשליה של אושר נצחי, ואילו בית האבל מעמת את האדם עם המציאות – אותו אדם שאמש פיזז בבית המשתה, כעת נפרד מנשמתו ונטמן באדמה. לכן לאותו שכל טהור ומזוקק יש לתת ברק חיים, להכניס חיות, יופי והתפעמות בהיגיון. השכל נועד לחקור את שורשם של דברים, לא לשגות באשליות. ומתוך הנגיעה בשורש הדברים ניתן גם לשנותם לטובה. זהו ברק חייו של השכל, שאינו קר ומנוכר כמוות. כאשר ראה בעל שכל טהור את האדם השואף לעוף כציפור, לרחף בין עננים, לעג לו. הדבר נוגד את כוח המשיכה ואת ההיגיון וההסתברות. אולם היה גם בעל שכל טהור ומזוקק שאליו התווסף ברק חיים. אמנם גם הוא הסכים כי האדם לא יוכל לעוף במצבו הנוכחי, אך גם העמיק לחקור בשורשי המציאות, עד שהגיע לפיתוח כלי טיס, רחפנים וכדורים פורחים. מאותם זמנים של גסות רוח ניתן לשאוב את ברק החיים, העוז והתקווה.
ומחברים אחר כך את מדת הענוה והשפלות וכל מעלותיה עם אותם היתרונות שנלקחו מתמצית הטוב שבטומאת הגאוה. את הביטחון והחיוניות שבאו לידי ביטוי באופן פראי וגס בזמן של גסות הרוח, מצרפים למעלות הענווה, כך שאין דבר שאובד ונותר חסר משמעות וערך. הענוותן צריך את אותם יתרונות של שאיפה ועוז, וכך יוכל לפעול ולהתעלות בעולם. ועל ידם גם ינצח את מידת הביקורת העצמית המוגזמת, השפלות והזלזול שעלולים להיות לו.
