פעמים רבות כאשר מציעים תפקיד חשוב, סמכות או מעמד מכובד לאדם שרוצה לברוח מן הגאווה, באופן טבעי הוא נרתע מכך, ובצדק. התפקיד החשוב עלול לגרום לאדם לחוש שהוא מכובד באופן מהותי, נעלה מן הזולת, והאדם מתיירא שלא ייפול במידת הגאווה. אנשים טובים שקיבלו תפקיד חשוב נעשו גאוותנים ומידותיהם התקלקלו. אילו היו נותרים אנשים פשוטים, אלמונים כפי שהיו בתחילה, לא היו נכשלים בגאווה.
ולמרות זאת, לפעמים אין צריכים להתיירא מגדלות, שכן היא מרוממת את האדם לפעול גדולות. כאשר אדם נעשה מכובד בעיני הבריות יש לו יותר עוצמה ויכולת השפעה. מעמדו יכול לסייע לו לממש שאיפות גדולות של תיקון וקידום המציאות. והענוה כולה מבוססת על גדלות קדושה כזאת. ענווה אינה באה למעט את דמות האדם, אלא למקד אותו באמת, בערכו העצמי של כל עניין – במקום בתדמיתו החיצונית. כאשר מוטלת על משה, ה"עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב, ג), המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים – הוא נרתע מכך. "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) הוא מבקש. אולם דווקא בזכות ענוותנות זו הוא מקבל את התפקיד, ובסופו של דבר זוכה לממש את הפעולות הגדולות בתולדות האנושות. ענוותנותו היא שאפשרה לו להכיר בכישרונותיו העצומים ככלים למימוש תפקידו הנעלה, מבלי להתייהר ולהתנצח בוויכוחים של כבוד וגאווה. כך התגלתה קדושתה של גדולתו.
הבחנה זו בין הכרה בערכו העצמי של הכבוד, שיש בענוותנות, לבין ההנאה מחיצוניותו, אינה קלה. אדם צריך לערוך חשבון נפש עמוק כאשר מציעים לו עניין שיש בו מידה של גדלות. עליו לחרוט על לוח לבו, שאם הוא מקבל את התפקיד הוא שם לנגד עיניו רק את הפעולות הגדולות שהוא יכול למלא בזכות כך, ללא כל חיפוש הנאה מיוהרה ושבחים. כך תהיה בו ענווה כשרה ובגדולתו תתגלה קדושה.
