בדברים אלה הרב קוק מציב קריטריון להבדיל בין ענווה כשרה, לתדמית של ענווה, שהיא פסולה. ציור פשטני של אדם עניו הוא זה שהולך עם ראש מורכן, מכונס בתוך עצמו, אינו תופס מקום ואינו מישיר מבט. לעיתים זה נכון, אך לעיתים אדם עלול לאמץ התנהגות כזו, כאשר בליבו עדיין תשרור גאווה נוראה והוא לא ינסה לתקן את הגאווה שבליבו. כדי לדעת אם הוא באמת עניו, עליו לבחון את עצמו: אם שמחת החיים שלו התמעטה, הרי שזו רק תדמית של ענווה, ומוטל עליו לעבוד עוד עבודה נפשית ורוחנית כדי להזדכך עד שיזכה לענווה.
אותו עיצבון שנובע מן הניסיון לאמץ תדמית של ענווה, אינו מספר רגעים של עצבות. זהו מצב נפשי כולל. האדם פחות רואה ערך בדברים, במעשים, בקשרים חברתיים. הכל נעשה אפרורי ויבש בעיניו. זהו מצב נפשי שלעיתים מתרחש בעקבות מאורע קשה, אכזבה גדולה או כישלון, ולעיתים בעקבות חוסר איזון ביוכימי במוח. אך לעיתים הוא נובע מאותו ניסיון לזכות במידה טובה באופן חיצוני. זו מטרה טובה וראויה, ראוי להיפטר מהתנהגות של גסות רוח גם כאשר בנפש עדיין ישנה גסות רוח. אך עלולים להסתפק בחלק החיצוני המעשי, ואז נוצר עיצבון. כך מתגלה שכל מה שהאדם השיג הוא ענווה פסולה.
זאת לעומת ענווה כשרה, שסימניה: מוסיפה היא שמחה. לענוותן יש רגישות לכל דבר טוב שמתרחש בעולם. הוא שמח כאשר הוא רואה מעשי חסד, פריחה יפה, כישרון שבא לידי ביטוי נאות או תיקון חברתי מסוים. גם דברים שגרתיים טובים, אף אם אינם מיוחדים ובולטים – עבורו הם גלויים מספיק כדי שישמח. יתר על כן, בענווה כשרה נוספת לאדם גבורה: שאיפה ומעשים לשנות את המציאות לטובה, גם כאשר הדבר מצריך עוז והסתכנות. הענוותן רואה את המטרות הכלליות במרכז, ומוכן לוותר עבורן על נוחותו והנאותיו הפרטיות. בניגוד לעיצבון, שגורם לזלזול בכל מטרה כללית, בכל שאיפת תיקון, מתוך ייאוש מן העולם שמלא פגמים וחסרונות. משום כך הענווה החיצונית שגורמת לעיצבון אינה רק מוטעית – אלא פסולה. היא פוסלת את העולם, פועלת ההפך ממטרתה של הענווה הכשרה, שמכשירה את האדם ואת העולם להיות טובים יותר. ועל גבי השמחה והגבורה נוסף לענוותן גם כבוד פנימי. כבוד עצמי. האדם מודע למעמדו, ליכולותיו וכשרונו, ועל כן אם תוקפים אותו הוא לא נעלב ותוקף בחזרה. הוא אינו תובע כבוד חיצוני ועל כן גם אם הוא חש בפגיעה, הוא מחליט שלא להפגין עלבון, שכן "האצילות מחייבת" – כבודו הפנימי מחייב אותו לנהוג באופן מכובד ונעלה.
