חכמי ישראל לאורך הדורות דרשו ופירשו את התורה שבכתב ושבעל־פה, ובכל עניין ועניין מצאו צדדים שונים ודקדוקים שראוי לדקדק בפרטי המעשים. כך הצטברו המוני פרטים הלכתיים, מוסריים ומחשבתיים מכל הסוגים. כמעט אין מצווה או אפילו תקנה או מנהג שלא מדקדקים בו דקדוקים מרובים ושונים. בלימוד סוגיות הלכתיות, העוסקות בגדרים המעשיים של קיום המצוות, אפשר להבין את ההיגיון הפנימי שבדקדוקים השונים. אולם במהלך החיים אדם אינו זוכר את משמעותו וטעמו של כל דקדוק ופרט, ולא תמיד יש לו מרץ ופנאי לקיים כל דקדוק כפי שהוא מוגדר בספרים. ומכיוון שהדבר חוזר על עצמו במצוות והנהגות שונות במשך החיים, עלולה להיווצר בנפש הרגשה של חשש מתמיד – בכל מקום עלול להיות פרט שלא התקיים כראוי או שהושמט לגמרי. זוהי יראה גדולה שממלאה את הלב דאגה רבה מפני דקדוקים רבים שהאדם לא מצליח להקפיד עליהם. וככל שהאדם לומד יותר ונחשף ליותר דקדוקים, ממילא גם הדאגה רבה יותר.
אף על פי שהיא מפריעה לפעמים משמחת התורה והעבודה. והרי אדם צריך לשמוח שהוא זוכה ללמוד תורה ולעבוד את אלוהיו, להיות מחובר לרצון האלוהי ולגלות את נוכחותו בעולם,[125] ויש בה כמה מכשולים שצריך לגודרם ולהישמר ממנה. אם אדם לא יודע לגדור תחושה זו הוא עלול למצוא עצמו במצב נפשי קשה מאוד. מתוך הלקאה עצמית מתמדת צומחות תחושות ייאוש ודיכאון ואופי חרדתי וקודר. זו כבר אינה חרדה לדבר ה', אלא חרדתיות במובן הנוירוטי שלה. מכל מקום כיוון שהיא באה מלב טהור וחרד על דבר ד' סוף־סוף שתרומם את האדם, וביטחון ועוז ילבש. היראה הגדולה, השלילית, יכולה לרומם את האדם ולהפוך לביטחון, בתנאי שלא תינתק מתוכנה העיקרי – מן הרצון העז לקיים את דבר ה' באופן המדויק ביותר. כאשר אדם נכנס לבית המדרש בראשית חייו, הוא נחשף לריבוי הספרים, להיקף העצום של המידע שחסר לו. אחרי ההתלהבות מן הגודל והשמחה על כל התורה שהוא יכול ללמוד, עלולה להיכנס דאגה בליבו: וכי יצליח ללמוד הכל? אולי בספר האחרון שבקצה המדף יש עוד מידע שחשוב לדעת?! הרי לא יספיקו כל שנות חייו של האדם לקרוא כל כך הרבה ספרים! – כדי להרגיע את דאגתו מסבירים לו שאם ממיינים את הספרים מתוך שיקול דעת והתייעצות עם חכמים בעלי ניסיון, מגלים שאפשר לתעדף את הספרים לפי סדר חשיבות, שלא הכל עומד על אותו מדף. יש דברים שמפורשים בתורה ויש דברים שנלמדים במידות שהתורה נדרשת בהן; יש דברים שמקורם בתקנות של חכמי ישראל לאורך הדורות, ויש מנהגים, הדרכות ופרשנות. מתוך הרצון העז לקיים את דבר ה' כראוי, האדם לומד ומבין את משקלם של הדברים וממילא היראה חוזרת למקומה הנכון והבריא, של זהירות ואחריות שאינן חרדה משתקת. הוא מבין שריבוי הדקדוקים הוא יפה וחשוב, אך לא הכל שווה בערכו ומשקלו. חז"ל אומרים שתלמיד חכם הוא זה ש"תורה דיליה" (קידושין לב, ב), התורה שלו. כשם שהוא יודע להביט על חפציו כמכלול ולהבחין בין החשובים יותר לחשובים פחות, כך מתוך הלימוד הממושך והעמוק הוא יכול בביטחון ועוז גם להבחין בתורה ובמצוות – בין הדקדוקים העיקריים והחשובים יותר לאלה שפחות חשובים, והולכת ובטלה החרדה. וכל הדאגות העמוקות שנגרמו לו בעקבות הספקות הרבים שליוו אותו בתחילת דרכו, יהפכו לו לששון ולשמחה, שכן אין שמחה כהתרת ספקות, לה הוא זוכה בעקבות הלימוד וההכרה במקומם וחשיבותם של הדקדוקים השונים.
בצעירותו למד הרב קוק בישיבת וולאז'ין במשך כשנה וחצי. שני תלמידי חכמים גדולים כיהנו אז כראשי הישיבה: הנצי"ב[126] היה ראש הישיבה העיקרי, בו דבק הרב קוק בכל נימי נפשו, וראש הישיבה הצעיר היה רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק,[127] שנשא לאישה את נכדתו של הנצי"ב. לקראת פסח כמובן הקפידו בבתי שניהם שלא יישאר גרגר חמץ, אולם כאשר הגיע ליל הסדר, מסופר שבבית הנצי"ב היו שמחים ונהנים, שכן פסקה הדאגה שלא יימצא חמץ בבית. ואילו בבית ר' חיים שררה אימה וחרדה גם לאחר כל הניקיונות והבדיקות המדוקדקות. למשל, מנהג בריסק הוא שאוכלים רק כזית מצה בליל הסדר, ובשאר חג הפסח לא אוכלים מצות, מחשש שמא נפל על המצה קמח שלא נאפה ובמהלך האכילה הוא נרטב והחמיץ. ובכלל, אף שהיה רבה של העיר בריסק, חשש ר' חיים לפסוק. בשאלות הרגילות סמך על הדיינים שהיו בבית הדין בבריסק, ובשאלות גדולות שהגיעו אליו היה שולח מברק לר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.[128] במברק היה מפרט ר' חיים את השאלה, אך מבקש תשובה קצרה ללא מקורות – שכן אם יהיו מקורות הוא יעיין בהם ויתחיל לדון בדבר, יגלה ספקות ולא יוכל לקבל את הפסק. אולי הרב קוק כתב פסקה זו, המכריעה לטובת הפסקת החרדה והפיכתה לשמחה וביטחון – בהשראת דמותו של רבו הנצי"ב; ובניגוד לדמותו של ראש הישיבה הצעיר ר' חיים, שבצדקותו לא נתן לשמחה ולביטחון להפר את החרדה הגדולה לדבר ה'.
"וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (ישעיהו סו, ב). מכיוון שיש השגחה מיוחדת על החרד על דבר ה', סופו שגם חרדתו תוכל להיהפך לביטחון ושמחה. מכיוון שהחרדה נובעת מן הרצון לקיים את דבר ה' כראוי, ישנה הבטחה לסיוע אלוהי. "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלוֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ" (תהלים סח, י), התורה המכוּנה 'נחלה' (מכילתא דרשב"י פט"ו), מביאה עמה גשם של פרטים ופרטי פרטים, הגורמים לאותה יראה גדולה. אך גם את הנִלְאָה, נפש שעייפה מנשיאת כל אותם הפרטים ומתייראת שאינם מתקיימים כראוי – אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ, אתה מכונן ומחזק אותה, מדריך אותה ומעניק לה ביטחון ועוז. "חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלוֹהִים" (שם יא). לעם ישראל, 'חייתו' של הקב"ה (עי' רש"י שם), יש יראה שלא ישמור על כל פרטי המצוות בדקדוק, כמו עני הירא שלא להפסיד את הסכום המועט ביותר. ועל כן הקב"ה עתיד ליישב ולכונן אותו בנחלתו, בתורה, ביישוב הדעת ובטובה. "ד' יִתֶּן אמֶר הַמְבַשְּרוֹת צָבָא רָב" (שם יב). מאמרו של הקב"ה, התורה, מבשר צבא רב של סעיפים, צדדים ופנים שיש לדון בהם, להבין ולקיים כראוי. ועל כן "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדּדוּן יִדּדוּן" (שם יג). המלכים הממונים על הצבא – תלמידי חכמים יראי אלוהים (עי' גיטין סב, א), ינדדו בלי מנוחה בין פרט לפרט, ידונו בין הדינים כדי לקיים הכל. אך בסופו של דבר: "וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל" (שם). הדקדוקים שבתחילה יוצרים נדודים ודאגות יהפכו לשלל עבור יראי אלוהים, שכר על עבודתם שהם מתענגים בו ושָׂשׂים עליו: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט, קסב). ירא אלוהים שש על כל הידור ותוספת של מנהג, כאשר הוא יודע את מקומו ומעמדו של כל פרט בפרטי המצווה. "שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל" (שם קסה). כאשר החרדה מתהפכת לאהבת התורה, ממילא אין מכשול של טעות בפרטי המצוות, שכן ריבוי הדעת וההבנה בערכו ומקומו של כל פרט, שהוא זה שהביא לאהבה, שומר את האדם שלא ייכשל בפרטים. "אלוהים ד' חֵילִי" (חבקוק ג, יט). שם אלוהים המסמל את מידת הדין, הופך לשם 'הוויה', המסמל את החסד שנותן חיל לאדם, כוח וחיוניות, עד אשר הוא כאיילה המדלגת על סלעים משוננים: "וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי" (שם). הדינים הקשים הופכים למנגינה נעימה מתוך הלימוד שתחילתו ביראה גדולה. הרצון לקיים את דבר ה' מרומם את האדם לאהבת ה', ואת כל סובך הפרטים לשירה הרמונית ומענגת.
