שלוש הפסקאות הראשונות שבפרק זה, פרק הכבוד, עוסקות בכבוד שמים. שכן בניגוד לכבוד האדם וכבוד הבריות בכללן, שהוא כבוד יחסי המשתנה לפי המקום, הזמן ונסיבות המציאות – לכבוד שמים ישנו ערך מוחלט. זהו הבסיס הראשוני של הכבוד, שמעניק תוקף ומשמעות לכל סוגי הכבוד האחרים.
שני סוגים של כבוד שמים ישנם: כבוד שמים המושג השגה בהירה, וכבוד שמים מגושם. הסוג הראשון נקרא 'יראת הרוממות' במונחים המסורתיים. זהו כבוד שהאדם רוחש לאלוהים מתוך עבודה שכלית, רוחנית ומוסרית מרובה, של עידון הנפש וזיכוך ההכרה. ככל שהאדם מבין באופן עמוק יותר את מושגי האמונה, כך יותר גדל בעיניו כבוד שמים. אלוהים נעלה ונשגב מכל סוגי המצרים וההכרחים, יותר מכל נסיבות הקיום החיצוניות, וזהו כבודו. מתוך הכרה זו בכבוד שמים האדם גם מעריך את עצמו מול אותו הכבוד, וחושב כיצד ראוי לבטא את תחושת הכבוד שהוא רוחש כלפי אלוהים. עניין הקורבן למשל, לפי כבוד שמים כזה, הוא ביטוי שמאפשר לאדם לבטא את יחסו ומקרב בכך את האדם לאלוהים. האדם מכיר בכך שהשפעתו של הקורבן היא על האדם והעולם, ולא על אלוהים. הקורבן מקרב את האדם לאלוהים, מתוך ההכרה שאין לאדם דרך אחרת להתקרב לאלוהיו מלבד המעשים שעליהם ציווה אלוהים עצמו בתורתו. ואילו בכבוד שמים מגושם, תפיסת אלוהים בהכרת האדם היא נמוכה ומעוותת, והוא מרגיש שבהקריבו את הקורבן הוא משפיע על אלוהים וגורם לו תחושות שובע ותענוג – כמו שהוא משפיע על אנשים כאשר הוא מזמין אותם לארוחה. אין כאן כוונה רעה, אך המחשבה היא גסה ומגושמת ולכן נוטה לעבודה־זרה המגבילה ומגשימה את אליליה.
כבוד האדם הוא ערכו העצמי. אם מתייחסים לאדם ככלי ואמצעי בלבד, הדבר פוגע בכבודו, גם אם הוא מקבל עבור כך משכורת גבוהה או מתנות. משום כך דווקא כבוד שמים הנובע מיראת הרוממות מרומם הוא את ערך האדם וערך כל היצורים, וממלא אותם הכרה של גודל הנפש. מכיוון שביראת הרוממות אלוהים הוא נעלה מכל סוגי הצרכים והתלות, ממילא בריאת האדם ועבודת אלוהים של האדם אינן עבור צרכיו של אלוהים. כך האדם מקבל משמעות עצמית שאינה תוצאה של תנאים חיצוניים. אין בו צורך, ועל כן יש בו ערך. בריאת העולם והאדם נעשתה מתוך חופש ואהבה, לא כתוצאה של צורך במשרתים או עדת חנפים. לעומת זאת, בכבוד שמים מגושם שנובע מתפיסה מעוותת של אלוהים, אלוהים חסר וזקוק לאדם שיעבוד אותו, ישפיל את קומתו לפניו ויהלל אותו. כך אין לאדם ערך עצמי, וכולו לא נברא אלא להיות אמצעי וכלי מתוך הכנעה והשפלה עצמית.
משום כך רק כבוד שמים המושג השגה בהירה מחובר עם ענווה טהורה. ענווה שאינה טהורה נובעת מפחיתות ערך עצמו. האדם מכיר בכל חסרונותיו ומאבד את תחושת הכבוד העצמי. מכאן נובעות תחושות עצבות, עלבון פנימי ומרירות. ואילו ענווה טהורה נובעת מיראת הרוממות – ההכרה שיש באדם ערך עצמי, מכיוון שהוא נוצר כגילוי של הגדולה האלוהית,[129] ולא מתוך צורך שעליו למלא כאשר מעבר לכך אין לחייו משמעות. בנפרד מאלוהים, הוא אכן חסר ערך. חייו קצובים, והוא מלא מגבלות וכאבים. לעומת האינסוף, גם האדם החכם, החזק והמוכשר ביותר – בטל ומבוטל. אולם כאשר האדם מחובר למגמה האלוהית, הרי שיש לו קשר לאינסוף וממילא ערכו נצחי. הוא נברא בצלם אלוהים ויכול להתעלות בלי גבול, ליצור ולהיטיב עם המציאות, עד לגאולתה מכל מצריה. לכן אלוהים חפץ דווקא בהתגדלות האדם וריבוי כבודו. כאשר האדם מכיר בערכו העצמי האלוהי, הרי שריבוי כבודו הוא ריבוי בכבוד שמים.
על כן גדול הוא כבוד הבריות שדוחה את לא־תעשה שבתורה (ברכות יט, ב). הכלל ההלכתי הוא שבכדי למנוע ביזיון של אדם, מותר לעבור על איסורים שגזרו חכמי ישראל, שתוקפם נובע מאיסור התורה לעבור על דברי חכמים: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא). אם האדם נברא רק כאמצעי למלא את "צורכו" של אלוהים, ודאי שכבודו האישי צריך להידחות מפני איסורי חכמים, שנועדו למלא את אותו "צורך" אלוהי. אלא שהאדם נברא כדי להיטיב עמו, ולא מתוך צורך. על כן כבודו כה חשוב ודוחה איסורים אלה. להורות על כבוד שמיים הבהיר, המגדל בטובו את יסוד כבוד הבריות – בטובו, ולא מתוך צורך או תלות. אדם נברא בצלם אלוהים ועל כן יש לשמור על כבודו, שהוא גם כבוד אלוהים. תכליתה של התורה אינה להשפיל ולהחליש את אישיותו של האדם, אלא אדרבא – להזהיר אותו מטעויות ומכשולים שינמיכו את קומתו הרוחנית ויזיקו לו, ומתוך כך לרומם ולהעצים אותו. ערכו של האדם לא ניתן למדידה על פי תפקודים שונים, אלא על פי מהותו כנברא בצלם אלוהים. זהו כבודו, ובהתאם לכך יש למדוד את מהותו. כך ביחס לאדם אחר, וכך גם ביחס לעצמו; "הכל בידי שמים חוץ מיראת־שמים" (ברכות לג, ב) – יחסו של האדם כלפי מקורו האלוהי תלוי בו בלבד, ועל כן גם מידת הכבוד שהוא מעניק לעצמו תלויה בו בלבד.
