א. מלמדת היא לנו החכמה האלוהית את המידות, את הספירות האלוהיות, כדי לדעת שבמידותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק.
דבקות היא קשר קרוב. לכאורה, עיקר תוכנה של הדבקות באלוהים צריך להתבטא במצוות שבין אדם למקום. שהרי מצוות שבין אדם לחברו הן 'שכליות' בלשון חכמי ישראל מימי הביניים, כלומר – ניתנות להבנה שכלית פשוטה. על כן נדמה שהאפשרות לחרוג מן הקיום האנושי הפשוט ולדבוק במקור האלוהי הנעלה מן הקיום האנושי, קיימת רק על ידי מצוות 'שמעיות' – מצוות שבין אדם למקום, שהן למעלה מטעם ודעת אנושיים. אולם בדברי הרב קוק בפרק זה מבואר שהדבקות היא גם בתחום המוסר, ביחסים שבין אדם לחברו.
רק מתוך דבקות אדם יכול לחיות באופן מלא: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). אמנם גם ללא דבקות ניתן לחיות חיים גופניים פשוטים, אך זה לא יכול להספיק לאדם.
בניגוד לתפיסה הפשוטה שעניינה של החכמה האלוהית, תורת הקבלה, הוא להבין את מהות ההוויה או את הקשר למקור האלוהי, הרב קוק מציין שעיקר עניינה הוא דבקות במידותיו של הקב"ה – שהיא הדבקות בו. וכפי שדורשים חז"ל על הפסוק: "אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא!? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה – מה הוא מלביש ערומים […] אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים […] אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים […] אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים […] אף אתה קבור מתים" (סוטה יד, א). בדברים אלה נותנים חז"ל תוכן מוסרי מובהק ל"מידותיו" של הקב"ה, ומכך מובן אחד מאופני הדבקות בו. כאשר אדם עוסק בתורת הקבלה הוא לומד את המידות האלוהיות, את הגישה האלוהית להוויה ולאדם, שאותה הוא נדרש לאמץ כדי להידבק בקב"ה. לא בכדִי הספירות האלוהיות המתוארות בספרי הקבלה, נקראות גם המידות. שכן הן מראות את מבנה הנפש וההתנהגות המוסרית שמאפשרים דבקות בקב"ה. כל הפרטים המרובים של התבניות המתוארות בדברי המקובלים, העולמות והפרצופים, השמות הקדושים והצירופים – באים לשרת את התכלית הנעלה, הדבקות. על כן ההשגות והכוונות הנעלות שבחכמת הקבלה לא באות להפוך את האדם למופשט ומנותק מהעולם הזה או להביא אותו לזלזול בחומריות ובאנשים הפשוטים. אדרבא, הן מלמדות אותו להתנהל בעולם בדרך המוסרית הנעלה ביותר. באהבה ועדינות, בגבורה ועוצמה, כל מידה בזמן ובאופן המתאים.
כאשר מבינים שדבקות בקב"ה מתאפשרת דווקא על ידי חיים מוסריים, ניתן להבין יותר מדוע מדינת ישראל, על כל חסרונותיה וחִילּוֹנִיוּתָהּ – היא קידוש ה' נעלה. הקב"ה ברא את העולם ואת עם ישראל בתוכו לא כדי שישמרו שבת ויטבלו במקווה, אלא כדי שתתקיים בעולם חברת מופת שתשמש מגדלור רוחני ומוסרי עבור האנושות. שתהיה דוגמא "לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מט, ו) כיצד לקיים אורח חיים של חברה שלמה הדבקה במידותיו של הקב"ה, וכך תביא את העולם לגאולתו.[91] מדינה חזקה ומפותחת מבחינה חומרית היא בסיס לכך. גם שמירת המצוות היא כמובן בסיס ואמצעי חשוב, אך אמצעי בלבד, כדי להעצים ולהעשיר את התוכן העיקרי – את הדבקות בקב"ה, שהיא דבקות במידותיו. לכן אמרו חז"ל: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות ג, טז). לא נאמר שהקב"ה רצה שיתקיימו מצוות ולשם כך ברא את עם ישראל, אלא להפך, המצוות ניתנו לשם הזיכוך והזכות של עם ישראל.
