ישנו הקודש הרגיל, הטוב והנכון באופן פשוט וגלוי. בבית המקדש ידוע מקומו של כל כלי, היכן המזבח הפנימי והיכן החיצון, מהם תחומיה של עזרת ישראל ומה תחומיהן של עזרת כהנים ושל עזרת נשים. הכל ברור ומסודר. לעומת הקודש הרגיל והקודש בבית המקדש, ישנו קודש־קודשים, בו ממוקם הארון באופן ניסי. וכדברי חז"ל: "מקום ארון אינו מן המדה" (מגילה י, ב). רחבו של קודש הקודשים היה עשרים אמות. מכל צד של ארון הקודש, שהיה באמצע קודש הקודשים, היו עשר אמות. נמצא שאין מקום לארון עצמו. ישנה קדושה מיוחדת שהיא מעבר לסדר הרגיל של הקודש הגלוי והברור. כך גם ביחס למידת הגאווה: ישנה גאווה ממולאת בענווה. באופן פרדוקסלי, בניגוד לתפיסה הרגילה של ענווה וגאווה. מכיוון שזהו מצב יוצא מן הכלל, מקדים הרב קוק לפסקה שרק לפעמים הוא מתרחש. לא כל הזמן ולא אצל כל אדם אלא רק אצל צדיקים מיוחדים בזמנים מסוימים. צדיק רגיל צועד בדרך הקודש, בענווה והבחנה פשוטה בין טוב לרע, קודש לחול. אולם לפעמים מתגאה הצדיק מאוד מפני גאות ד' שמרגיש בלבבו. מתוך קרבת אלוהים יוצאת מן הכלל; לא קרבה רגילה בה האדם מקיים מצוות כראוי, בטהרה וכוונה מתאימה, לומד תורה ומיטיב עם הזולת – אלא בהעמקה הרבה מעבר לכך. מידת ההזדהות עם הטוב האלוהי בוערת בו, עד שכל ההבחנות הרגילות כבר לא תקפות אצלו. אז הוא בוקע את גבולות הזמן והמקום, במבטו האוהב הוא חוצה את המחיצות הפשוטות והראויות ואת גבולות השיפוט הרגיל. מתוך מעמד קודש־קודשים זה, כל החילוקים הנכונים והצודקים נעשים קטנוניים בעיניו ומאבדים את משקלם.
ודבריו הם חוצבים להבות אש. אש היא מזיקה, שורפת ומכלה, אך יחד עם זאת גם יוצרת דברים חדשים. לַבָּה הבוקעת ממעמקי הר געש מתיכה אבנים ומתכות, והן מתגלות בצורה חדשה. המציאות כולה מתחדשת על ידי אותו צדיק קודש קודשים, שמעמיק למהות האחדותית שבשורש הקיום, בה בטלים כל החילוקים והמחיצות, כפי שבקודש הקודשים בטלים כל גדרי המציאות הרגילים. וממילא הוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו אז ענווה פסולה. בכל ניסיון לקרר את אותה אש קודש, כדוגמת ציניות שמחלישה את גאות ה' שמרגיש הצדיק, בטענה שהוא אינו אלא פירור קוסמי שבטל בעוצם מיעוטו – זו ענווה פסולה. הרגשת גאות ה' מעוררת זעם כלפי מה שמנסה להשפיל את הצדיק ולאבד ממנו את רגש הגאווה הנעלה, שמחטיא את העיקר שבאדם שמתגלה רק פעמים נדירות. כדאית היא ההוויה כולה לאותן פעמים ולאותו צדיק, כדברי רבי עקיבא על שיר השירים, שגם הוא קודש קודשים: "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (משנה ידיים ג, ה).
וגאווה זו היא ממולאת בענווה. שהרי כאשר מופיעה גאווה כזו, אדם מתעלה "לאשתאבא בגופא דמלכא" (זהר ח"א ריז, ב) – מרגיש שהוא מתמזג במקור האלוהי, שאין כל פירוד ביניהם. זו לא ענווה פשטנית של הכרה בקטנות האדם ומוגבלותו – שכמה שיהיה זעיר וחלש, הוא עדיין פירור שעומד בפני עצמו, בעל ישות עצמית נפרדת. אלא ענווה עמוקה של הכרה באחדות האלוהית המתגלה בעצמיות האדם.[90] על כן גאווה זו ממוזגת בגבורה ושמחה, חיוניות ולא רפיון שמאפיין ענווה מדומה. ואהבת־נצח לכל. אהבה רגילה היא זמנית ותלויה בדבר. אנו אוהבים מה שיפה ונעים לטעמנו, ומה שלא, לעיתים בסתר הלב אנו אפילו מעדיפים שלא יתקיים כלל במציאות. ואילו אהבת נצח קיימת ללא תנאים. היא מהותית ועצמית, וממילא היא לכל – כפי ש"טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט), כך צדיק אוהב הכל. הצדיק גאה בגאות ה' כאשר הוא מתעלה למבט שהוא מעין מבט אלוהי כלפי ההוויה. הוא אינו מאבד את הרגשת עצמו ויחד עם זאת מתעלה להכרה שהוא גילוי בלתי נפרד של מקורו האלוהי האינסופי. זהו קודש קודשים.
בעשרים ושבע פסקאות אלה, העוסקות במידת הגאווה, נסללת דרך שמתחילה בפסילה גמורה של הגאווה מתוך הכרה בשלילה ובתיעוב שבה – עד שמגיעה לאותה תפיסה מורכבת ורבגונית של התמודדות נעלה עם הגאווה. מתוך הכרה בכך שבמעמקי המחשכים של מגרעת איומה זו ניתן למצוא שורש קדוש, שיכול להצמיח ענפים טובים וחשובים שיבערו באש קודש קודשים.
