הסבל שיוצרת גאווה נובע מכך שהאדם אינו מקבל מהסביבה את המשוב שהוא מצפה לו. לא מעריכים ומכבדים אותו מספיק, וזה מטריד אותו. אולם הסבל מתעצם כאשר האדם גם מבין שלא ראוי לו שהדבר יטריד אותו, שכן הוא מכיר בגנות הגאווה ובפועל נזהר שלא לנהוג בגאווה כלפי אחרים. בכל זאת הוא מרגיש בתוכו ציפייה עזה להוקרה מצד הסביבה, ובהיעדרה הוא נפגע וסובל. כאשר חוויה שלילית זו מצטרפת להכרה הנכונה בגנות הגאווה מבחינה אינטלקטואלית, להבנה כמה מאוסה היא הגאווה, אז הוא יודע יותר איך לשנֹאתה. צירוף החוויה והתבונה גם יחד מאפשר לאדם למצוא ביתר קלות דרכים כיצד לשנוא את הגאווה ולסלק אותה מנפשו, שלא תטריד אותו מידת הכבוד שמוענק לו על ידי החברה.
וכמו במידת הגאווה כך גם בעבודת המידות בכלל: הבירור השכלי בכל מידה לבחון מה מגונה בה ומה דווקא ראוי וצודק, הוא בסיסי וחשוב. אך המימוש הנפשי, כיצד להתגבר בפועל על העיוותים שבמידות ולתקנן, הוא קשה יותר. וכאשר סובלים מן הפגם שבכל מידה, ממילא מצליחים יותר מהר למצוא דרכים לבטלו.
על כן בדברים אלו יש גם נחמה לאדם שסובל מכך שהוא מודע לגאוותנותו, ואינו מצליח לשרש אותה מנפשו: בסופו של דבר דווקא הוא יוכל להתמודד איתה ביתר קלות, מתוך חווייתו האישית עמה, גם אם זה לא יהיה בטווח הזמן הקרוב. אילו בעתיד יקרֶה שירעיפו עליו כבוד רב באופן מפתיע, יספרו את שבחו ברבים או יחניפו לו, הוא יֵדע להתמודד עם הגאווה. מתוך ניסיונו הוא יוכל לברר כל שבח לאמיתו, להבין מדוע הוא נאמר ומה חורג בו מן האמת. לעומתו, אלו שאינם סובלים מן הכבוד שמוענק להם, משום שבאמת נפשם זכה יותר – עלולים להסתנוור וליפול במידת הגאווה. והגאוותנים שכלל אינם סובלים מן ההכרה בגאוותנותם, יתקשו עוד יותר להתמודד, משום שהגאווה השחיתה לגמרי את המודעות העצמית שלהם, ועל כן האפשרות שלהם לגבור על הגאווה רחוקה הרבה יותר.
