גאווה, פסקה יא

יכול להיות שבפועל האדם עוד לא הסיר את הגאווה מלבו, אף שהוא משתוקק לענווה. באופן גלוי וחיצוני הוא ממשיך לנהוג באופן גאוותני, לעשות מעשי התרברבות ושחץ, והדבר ניכר עליו. אולם תשוקתו להסרת הגאווה מטלטלת את אישיותו. הוא בוחן מחדש את יחסיו עם הזולת, עם כל אלה שנעשו לו אויבים מפני שלא יכלו לסבול את גאוותנותו – שכעת מבחינים שהוא הולך ומשתנה לטובה. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). אט־אט, כפי שהוא משתוקק לטהר את ליבו מן הגאווה, כך גם בליבם של שונאיו צומחת אהבה כלפיו. הם מזהים שהוא משדר משהו אחר, שיש לו רצון טוב, ושניתן אולי לסייע לו. האהבה היא רבגונית, מורכבת מגורמים רבים. יש בה צד של רחמים, צד של הזדהות, רצון לסייע וגם נוחות סתמית להיות בקרבת האהוב. כל אלה מתמזגים בליבם של שונאי הגאוותן, שכעת מבחינים בשינוי שהוא עובר. ואז לעומת הסלידה שהייתה להם כאשר שהו בקרבתו בעבר, כשעוד היה ללא אותה תשוקה להיטהר מן הגאווה – תחושתם משתנה ונעשה להם נוח ונעים לשהות בקרבתו כשהוא רוצה להשתנות לטובה. ניכר שהוא מחפש כיצד ראוי להתייחס למציאות, פותח את עצמו לעצה טובה ותובנות חדשות, אפילו לתוכחה. כשם שהוא נכנס לתהליך של שינוי, שמתחיל בעצם התשוקה להסרת הענווה, כך גם אצל שונאיו מתחיל תהליך של שינוי ביחס אליו, יחס של אהבה.[80]