במערכות חברתיות וחומריות מסוימות, דווקא אדם בעל גאווה יכול לזכות להישגים. במצבים שונים מי שמבליט את עצמו ונדחף לכל מקום הוא זה שמצליח מאוד, ועל כן נראה לו שמשתלם להיות גאוותן. גם אם לאחר זמן, במבט מעמיק אולי יתברר שאלו הישגים מדומים, בזמן ההצלחה עצמה העונג שמעניקה הגאווה מסנוור ומשכיח את השאר. אולם כאשר לאדם יש מטרה עצמית, שאיננה מוחצנת וניתנת למדידה והערכה באופן חומרי או גלוי לחברה – שהוא משתוקק לאור ד' שיאיר על נשמתו, אזי הגאווה מפריעה לו, עומדת בינו לבין המטרה. אור ד' המאיר על הנשמה הוא התייחסות עניינית לעצם הדברים, ללא פניות זרות. לכל עניין עלולים להתייחס באופן מעוות כאשר הגאווה מתערבת בתפיסת המציאות. האדם לעיתים נמנע ממעשים מסוימים, לימוד או קשר חברתי, בגלל האופן שבו הוא ייראה בעיני הבריות או אפילו בעיני עצמו – אם ינקוט בַּמעשה או יפתח קשר חברתי מסוים. כאשר הנשמה מוארת באור ה' אדם מתייחס באופן נכון לדברים, לאור האמת העצמית שבהם. הארה זו אינה נתונה להערכת הזולת, לא ניתן להראות לאחרים את אור ה' שמאיר על נשמת האדם. על כן, הגאוותן שעסוק בעיקר בדימוי החברתי והאישי שלו רחוק מהארה זו מאוד. הגאווה חוסמת ומונעת ממנו את האמת העצמית של הדברים, שכן הוא מתייחס אליהם רק על פי הנראוּת החיצונית שלהם.
הגאוותן חש שכל הסובב אותו צריך לסגוד לו, לעסוק באופן תמידי בסיפור שבחיו ולבטל רצונות אחרים מפני רצונו. בכך הגאוותן שם את עצמו בִּמקום מי שבאמת ראוי וטוב לעבוד לו ולספר בשבחו – אלוהים, שאינו ניתן להכרה והגדרה, ועל כן הסיפור בשבחו מרומם את האדם לשגב אינסופי, מהווה לו השראה ומדד ערכי להתעלוּת ותיקון. האדם לעומת זאת, הוא מוגבל ומוגדר, ועל כן בעצם רצונו שיסגדו לו הוא חוסם את עצמו מכל התפתחות ועידון ומעוות את תפיסת המציאות שלו. זו הבעיה המרכזית של הגאווה.
עיסוק אינטלקטואלי וחשבון נפש מביאים להכרה בפגם שיוצרת הגאווה, ולהבנת עיוות תפיסת המציאות שהיא גורמת. לאחר מכן, הדבר צריך להופיע גם באופן חווייתי ורגשי: ימאס בגאווה עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש. הגאווה עוברת אובייקטיביזציה, הופכת להיות עצם בפני עצמו. כמו שֶרֶץ מאוס שמגיע לפני האדם והוא אינו יכול להתעלם ממנו.[70] ישנה שיטת ריפוי של דמיון מודרך, בה אומרים למטופל לדמיין את המחלה שיש לו כמו עצם או דמות מסוימת שהוא מוציא מתוך גופו ונאבק בה. בדומה לכך עושה כאן הרב קוק ביחס למידת הגאווה.
כאשר הזקין רבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט,[71] ביקש למצוא לו ממלא מקום ראוי עוד בחייו. חותנו של הרב קוק מנישואיו הראשונים, האדר"ת,[72] היה מגדולי אותו הדור. מכיוון שכבר השתוקק לעלות ארצה נענה להצעה. בהגיעוֹ לפאתי העיר בא קהל גדול לקבל את פניו, וכשקרב אליהם ברכו עליו את הברכה הנאמרת על ראיית אחד מחכמי הדור: "שֶחָלַק מחכמתו ליראיו" (ברכות נח, א. עי' פנה"ל ברכות טו, יח). בזיכרונותיו מאותו מעמד כתב האדר"ת שכאשר שמע את ברכתם הצטער צער רב.[73] סלידתו מן הגאווה לא אפשרה לו ליהנות בפשטות מן הכבוד. זו דוגמא לתחושת סלידה ראויה מגינוני כבוד העלולים להביא לגאווה.
