הגשמיות עצמה איננה שלילית. על צדיקים נאמר שגופם נעשה מרכבה לשכינה (עי' בראשית רבה מ"ז; ספר ה'תניא' כ"ג) – הגשמיות חיונית, וכאשר מתייחסים אליה באופן נכון היא חשובה וטובה. אך הגשמיות מוגבלת, ועל כן ככל שהאדם נעשה יותר גשמי, הוא נעשה גם יותר מוגבל. דבר גשמי מסתיר ומצמצם, מונע מן האדם להתרחב ולהתקדם. הרוח היא בדיוק להפך – יכולה להיות בכל מקום, לחדור לכל דבר מבלי לפגום בו. זהו גם העיוות הגדול שבתפיסה מגשימה של האלוהות: אם היא מוגשמת, הרי שהיא מוגבלת וכבר לא אינסופית. על כן הגשמיות יוצרת מועקה לאדם, משום שיש בו גם צד רוחני, רצון ומחשבה שאינם כלואים בגבולות הגוף.
אין בכל המידות הרעות מידה המגשמת את האדם, כמו הגאווה. אדם עניו הוא רוחני – מתחבר כל הזמן לעוד ועוד רעיונות, בני אדם, רצונות ואפילו מקומות. ואילו גאוותן יוצר מחיצות בין עולמו המצומצם לבין כל מה שמעבר לו, מבטל מה שאינו נאה או אינו ראוי בעיניו לכבודו, וכך כולא את עצמו במגבלות עולמו. בטווח הקצר יכול להיות שהוא שמח בקטנותו, מתענג על המחשבה שהוא מושלם, אך לאורך זמן הוא לא יכול להיות שבע רצון. תמיד יהיו כאלה שלא מספיק יכבדו אותו ולא יכירו בכך שהוא צריך להיות מרכז העולם. לכן הגאוותנות מביאה בסופו של דבר גם לסבל קשה.
עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות. הגאוותן מתנכר לצד הרוחני שבו ובכך הוא פוגע בעצמו, כאשר הוא מוֹנֵע מטבעו המקורי לבוא לידי ביטוי. חייו נעשים קטנוניים, בבחינת "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג), ללא חזון גדול שיאיר אותם. בניגוד להדר הרוחניות, הארת הרוח שמרוממת את האדם מגשמיותו הגבולית. דבר מהודר הוא יקר, נעלה וחשוב יותר מן הרגיל. החיים הרוחניים מרוממים ומייקרים את החיים הגשמיים הפשוטים. בדברי המקובלים, הדר הוא אחד הכינויים של ספירת 'נצח' – ההתגברות על הגבוליוּת והזמניוּת החולפת. בניגוד להוד הרוח שהוזכר בפסקה הקודמת, אותו מזהים המקובלים עם אהרן הכהן – הארה פנימית בתוך המקדש, הדר הרוחניות מזוהה עם משה רבינו שקרן אור פניו – הארה שמתפשטת כלפי חוץ. הארה זו נחסמת על ידי הגאווה, הטוענת שהכל כבר קיים באדם ואין לו צורך בתוספת חיצונית לו.
יכולה להיות גם חברה גאוותנית, בה הכבוד הגדול יינתן לאנשים המוגשמים ביותר. הם אמנם משיגים מטרות גשמיות רבות, אך מוגבלים בתוך עולמם ומנוכרים לרוח. כך האידאלים בטלים מן החברה, והיא מתנוונת, נרקבת והולכת, שכן אין לה אפשרות להתפתח ולהתעלות מבחינה רוחנית ולגלות את המשמעויות והעומק שמעבר לצד הגלוי. בשלב מסוים החיצוניות המוגבלת נעשית משעממת ומתגלה הריקנות שבה. ואז, או שמתחולל תהליך של תשובה עמוקה, או שהכל מתפורר, והרוע משתלט עד כדי חידלון מוחלט. ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות לכך. זוהי הסכנה הגדולה שטמונה בגאווה, ליחיד ולציבור.
