את רוב הסעיפים בפרק זה ליקט הרצי"ה קוק מפנקסים שכתב הרב קוק בעת שהיה ביפו, בשנים ה'תרס"ד-ה'תרע"ד. ניתן לשער שמכיוון שתקופה זו הייתה מאוד פורייה מבחינה רוחנית עבור הרב קוק, שכן הוא הגיע בה להישגים והשגות גבוהים מאוד – היה עליו להעריך את גדולת הדברים מצד אחד, ואת מעמדו האישי ביחס אליהם מצד שני. ממילא הוא הגה הרבה בהתמודדות עם מידת הגאווה וכתב לעצמו ראשי פרקים אודותיה.
הפגם שבגאווה הוא הכזב שבה. גאוותן תופס את המציאות ואת עצמו באופן מעוות, חושב שהוא יותר ממה שהוא באמת. כך מבחינה חברתית, מבחינה אינטלקטואלית, מבחינה מוסרית. הקושי להתמודד עם הגאווה הוא הפיתוי שכרוך בה. לא בכדי הרב קוק מנגיד את הגאווה לאהבת השלמות האמיתי: הגאוותן מדמה לעצמו שהגיע לשלמות, למציאות סטטית שאינה צריכה עוד שיפור ותוספת. אולם האדם במהותו הוא חלקי, פרט מתוך מכלול, ולעולם אינו יכול לומר שהגיע לשיא, לסוף הדרך. אין גבול להישגים שאדם יכול להגיע אליהם, בכל התחומים. זהו מצבו האמיתי. משום כך, הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מליבו כל אבק הגאווה. חז"ל אומרים שכולם חוטאים באבק לשון־הרע (בבא בתרא קסה, א), שכן קשה מאוד להבחין בו ולהיזהר ממנו. כך הוא גם אבק הגאווה, שמתפשט בתוך הנפש באופן נסתר ורק על ידי התבוננות עמוקה ניתן לשים לב אליו. שקריוּת הגאווה מעכבת את האדם מלהתפתח, שכן הוא אינו יכול לשאוף לשלמות כאשר הוא חושב שכבר הגיע אליה. משום כך אמרו חז"ל: "מאוד־מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד, ד). מתוך ענווה והכרה בחלקיות כל ההישגים שלך, הגם שהם טובים ויפים, תוכל תמיד להוסיף ולהתקדם.
מבין השקרים השונים, שקר הגאווה הוא הגרוע ביותר, מפני שהיא מסלקת את כל הוד הרוח. הוד הוא הארה. הגאווה מסלקת את ההארה הרוחנית הקוראת לאדם להתפתח ולהשתפר. ישנה הארה תבונית, כאשר אדם מבין עניין מסוים, ובזכות זאת כל המציאות כאילו מוארת לפניו. ישנה הארה שנובעת מהצלחה, כאשר הצלחתו של אדם בעניין מסוים גורמת לו לחוש כי העולם זוהר יותר. וישנה הארה של הרוח, כאשר מתבהרת לאדם ההכרה שיש תוכן חשוב שהוא עוד לא הגיע אליו, שישנם הישגים שהוא יכול וצריך להתקרב אליהם – בניגוד לחשכת התפיסה השקרית של הגאווה, שמונעת מן האדם להתפתח. הוד הוא גם יסוד ההודיה וההודאה. אדם מוכן להודות לזולתו על שעזר לו, שהחכים או קידם אותו, ובכך להודות על האמת – שהוא מוגבל וחלקי, שבאפשרותו להוסיף ולהעמיק. גאווה מונעת את אלה, ומשאירה את האדם בתפיסתו הכוזבת ובמקומו המוגבל, מבלי להתפתח.
וכשתסולק הגאווה, מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי־אפשר לבוא אל השלמות האמיתי, שהיא המגמה האנושית – תסולק בסילוק טהור. סילוק הגאווה נעשה על ידי ההכרה הפנימית. באופן תבוני של העמקה אינטלקטואלית. שלא כפי שנהגו בתנועת המוסר, שהיו נלחמים בגאווה באופן רגשי יותר, על ידי פעולות שונות שישברו את גאוות האדם. באחד מן הזרמים המרכזיים של תנועת המוסר, נובהרדוק, התלמידים היו משפילים את עצמם באופן מכוון בכך שהיו נוהגים באופן משונה לעיני הבריות, כדי שיבזו אותם וילעגו להם.[69] בדרך זו קיוו התלמידים שכבר לא יישאר בליבם כל אבק של גאווה. אולם הרב קוק מדגיש דווקא את המאמץ המודע והעיוני שמציב בפני האדם את המטרה הנשגבה של שלמות אמיתית, ולא את הצורך להיות מסוגל לעמוד בפני המלעיגים והבזים לאדם.
כאשר בתהליך של הכרה פנימית האדם ייטהר מזוהמת גאוותו, יתקן את תפיסת העולם שלו ותפיסת עצמו בעיני עצמו, הגאווה תשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת. הפיתוי הגדול של הגאווה הוא האושר שבא בעקבותיה. כאשר אדם משכנע את עצמו שהוא מושלם, הוא נעשה מאושר. אולם כאשר אדם מחליט לתקן את עצמו ושובר את מידותיו, פעמים רבות הוא נותר עצוב ודכאוני. כאשר אדם מתאמץ כדי לקבל עלבונות ובוז, הוא מתחיל להאמין שהוא באמת חסר כל ערך ומשמעות. אמנם נשברת הגאווה, אך עמה נשברים גם הביטחון העצמי והשמחה. אדם עלול להפוך לשבר כלי מרוב ביזיונות וכלימה. ואילו בסילוק טהור של הגאווה האדם עובר תהליך רוחני עדין, לא שבירה גסה של המידות שעלולה להזיק ולהחליש, כמו תרופה חזקה יתר על המידה – שתוך שהיא פותרת בעיה אחת, היא יוצרת בעיות אחרות.
בשפה הארמית, משמעות המילה סילוק שחוזרת על עצמה שלוש פעמים בפסקה זו, היא העלאה. בעבודה הכרתית של התבוננות והעמדת הדברים בפרופורציות הנכונות, אדם מעלה את גאוותו למקורה – טוב שהאדם ישמח בהישגים שבאמת הגיע אליהם. רק שעליו להיזהר שלא לשכוח את הדירוג הנכון שבין הערך העצמי האמיתי של פעולותיו הטובות, לבין תחושת העונג על הכבוד שהוא מקבל מהזולת בעבורן.
שפל רוח מכיר בכך שהוא תמיד באמצע הדרך, שיש הישגים רבים שהוא עוד לא הגיע אליהם, ובאופן זה השמחה על הישגיו הקודמים דווקא מתחזקת. ההכרה בכך שיש עוד הישגים רבים לזכות בהם, שנותר עוד הרבה מה לגלות אף מעבר להישגים היפים שכבר זכה בהם – יוצרת עונג מיוחד של ציפייה תמידית לעתיד טוב וגדול יותר, שלא ייגמר לעולם.
