ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

ברית, פסקה ג

בעשר הספירות שמתארים חכמי הקבלה, עניין הברית שייך לספירת 'יסוד'. ספירת 'יסוד' קודמת לספירה האחרונה – 'מלכות', שמייצגת את העולם המוחשי. על כן ספירת 'יסוד' מאגדת את כל הספירות שקדמו לה ומממשת אותן במציאות, בספירת 'מלכות'. בכך היא מייסדת ומקיימת את העולם: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה), הצדיק שומר את המעבר שבין האידאלים, הערכים והמהויות הרוחניות אל התממשותן המוחשית בעולם, ולכן מזוהה עם ספירת 'יסוד'. בניגוד למי שפוגם בבריתו, משחית את הצדקוּת, את המצפון הרגיש שמייסד את העולם, ובכך מביא להשחתת הקיום הממשי. על כן גם התשובה על פגם הברית, שנוגע ביסוד הקיום, צריכה להיות יסודית – לא של פרט מעשי מסוים בלבד, אלא של שינוי יסודי בהכרה ובתפיסת העולם.

כמו בסעיפים קודמים, גם כאן הרב קוק מסביר שמשמעותו של פגם הברית, היא השחתתו המעשית של יסוד המוסר והשכל היותר נעלה. הברית בין הקב"ה לישראל, המודעות והמחויבות אליה, תובעות מן האדם שלא יפגום בקדושת הגוף והחומר. שלא יעוות ויחסום את השפעת האידאלים והרוחניוּת על החומריות. כמו 'המושך בערלתו' (לעיל פסקה ב), שרוצה להסתיר את הנבחרוּת הייחודית של ישראל, לבטל את השאיפה למציאות נעלה יותר של האדם בכלל ושל ישראל בפרט. הוא מתנכר לחלק הנעלה שבאישיותו – לשכל שיכול להתחקות אחר שורשי הקיום, להתקרב למקור ההוויה ולממש את צלם אלוהים שבו בכך שיחיה באופן מושכל על פי מגמת הבריאה. על כן פגם הברית גורם לכך שנולדים דברים שאינם רצויים ואינם מתאימים. הרב קוק מוסיף ומפרט, שיסוד המוסר והשכל היותר נעלה הוא יסוד חיי העולם, חיי ההווה, וגם חיי העתיד. יסוד המציאות הוא הכוח המיתרגם תדיר מאידאות מופשטות לממשות מוחשית. מן הרצון האלוהי העליון והנעלם, שמשתלשל ומתממש עד לרצון האדם ולמציאות קונקרטית מוכרת. את הרצון הזה מעוות פגם הברית.

על כן פגם הברית פועל הוא באדם החשכה פנימית. מי שמתפתה להשתעבד אל החומר ולהתנכר לצלם אלוהים שבו, מחשיך את נפשו, שכן הוא פוגם במעבר מן הרצון האלוהי העליון אל ההתממשות החומרית. האידאלים הגדולים פחות מאירים את חייו, כך שאי אפשר לו עוד להכיר לאמיתתו כל ערך של כל עניין נחמד, עניין חיובי וטוב, וקשר אמיתי אל כל ענין תכליתי מוסרי. הוא לא רואה תכלית מוסרית לחפצים ולאירועים המתרחשים סביבו. בכל הוא רואה אינטרסנטיות אגואיסטית, שכן מתעוותים בתודעתו מושגי האמת והטוב. הוא מתקשה לשקול בשיקול דעת סביר עניינים מוסריים. המעוּות נראה לו ישר וראוי, ולהפך. ממילא הוא פורק מעליו את המחויבות לתיקון העולם, שכן פגם הברית משחית את הצד הנעלה של התבונה, את השאיפה לגילוי ומימוש הטוב והאמת העצמיים. תפיסת האלוהות שלו מתעוותת, אלוהים נתפס בעיניו כמנהיג הכנופייה החזק ביותר שיכול לעשות כל מה שברצונו, ועל כן כדאי להיות חבר בכנופייה שלו ולהחניף לו כמה שאפשר.

ערכו העצמי ותכליתו המוסרית של כל דבר בעולם, הם כולם ענפים מהמוסר היסודי המחוקק למטרת חיי העולם של העתיד היותר גדול. לשבט יהודה הובטח: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מט, י) – המלכות, הסמכות לחוקק חוקים, לא תסור משבט יהודה. אולם מקורו של החוק הוא המוסר, ספירת 'יסוד' הקודמת לספירת 'מלכות'. באופן אינטואיטיבי וללא לימוד ועיון מושכל, ישנו מוסר יסודי שמאגד את הנפשות כולן; ישנם חוקים בסיסיים מוסריים שמוסכמים באופן טבעי על כל האנושות. האיסור לרצוח ולגנוב או המצוות לכבד את ההורים ולדאוג לילדים מקובלים על כל, גם כאשר קיימים שינויים בפרטים ובהשלכות של יסודות מוסריים אלה. תכליתם של אותם חוקים מוסריים היא להביא את האדם והעולם אל העתיד היותר גדול. אל החזרה לגן עדן ולמעלה מזה. זה מה שמשמר את החברה האנושית שלא תתפורר במלחמות ובמרדף אחר האושר הפרטי. מושגי הכבוד וההערכה מייצבים את מסגרת החיים ומסמנים, גם אם באופן עמום, את האידאל הגדול הראוי להיות.

על כן כל ציורי המוסר הם בו ברפיון וצריכים סעד גדול. כמו יראת העונש לדוגמא, המסייעת גם לעבריינים הכבדים, שהשחיתו את צלם אלוהים שבהם – אך נמנעים באופן מסוים מחטאים מפני החשש מעונשו של המשטר או של הקב"ה. מוסר נעלה מבוסס על היות האדם בן־חורין, אוטונומי, שבאפשרותו לחוקק לעצמו את החוקים ולבחור לחיות על פיהם. אך אם המוסר נפגם האדם צריך מקור הטרונומי, סיוע חיצוני שישמור עליו מהידרדרות מוסרית. וגם כל דבר קל מפריע לו ממהלך שלמותו. גם כאשר האדם שפגם בבריתו לא הושחת עד כדי עיוות גמור של תפיסת עולמו וערכיו, מכיוון שפגם ביסוד היחס לחומריות, דעתו מוטה בקלות לכיוון לא נכון. יש בו מוסריות מסוימת, אך קשה לו מאוד להתנהל לאורה. הוא נתון במבוכה של יחסיות, של חוסר החלטיות בנוגע לטוב, שכן הוא נתון בחשכה, ובחושך קשה להבחין בין הדברים.

אבל אין די בסעד חיצוני של יראת העונש עבור האדם, על מנת שיתקן את בריתו. לשם כך נצרכת תשובה, ודווקא באופן תבוני ויסודי של תשובה מאהבה, 'התשובה השכלית' – אחרי ההתגברות בתשובה מאהבת ד', עם העיון באגדה, שמתוך כך אז האדם מכיר את מי שאמר והיה העולם. וכפי שהתבאר בפסקה הקודמת, זו דרך התשובה הראויה עבור פגם הברית, בה האדם מגיע למצב שהוא מכיר ומבין, ולא רק שואף לאיזה ציור מעורפל שתודעתו מצליחה לצייר אחרי שפגם בבריתו. אז מאיר עליו כח יסוד הטוב. לעומת היסוד שנפגם והושחת. שכן הכוח תמיד נותר באדם, באופן פוטנציאלי אם לא באופן ממשי. כמה שהאדם יתאמץ להשחית את כוח יסוד הטוב, לפגום ולהפר את הברית והאמון, במעמקים יישאר אצלו כוח יסוד הטוב. על כן אם האדם שב בתשובה מאהבה של עיון והעמקת ההכרה, שב הכוח למקומו ומאיר עליו, מופיע במציאות באופן מורגש. זהו התהליך המופלא שעוברים בעלי תשובה, שבמקום עמידתם אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד, ב). אז הוא מתעלה מתחלה על ידי עצם נקודת האמונה, אף על פי שאינו מרגיש בבירור ציור פנימי. המונח 'אמונה' בדברי המקובלים הוא כינוי לספירת 'מלכות' (עי' פרדס רימונים כג, א). תיקון ספירת 'יסוד' מאיר את האמונה, את ה'מלכות' – חוויית החיים של האדם. תפיסת המציאות שלו משתנה. בזכות התשובה מאהבה, העולם שנתפס בעיניו קודם כמושחת ומפורד, עולם של תחרות אלימה – כעת נראה מלא באמון ויושר, שבעיקרו נמצא במגמה של הטבה ושכלול למרות הסיבוכים, הקשיים הרבים והשאלות שהוא אינו מוצא להן תשובה. לעיתים מרגישים כך כלפי אדם קרוב. לא תמיד הכל ברור לנו אצלו, אך אנו בוטחים בו באופן מלא, נותנים בו אמון מתוך ודאות שהוא רוצה בטובתנו. התשובה מאהבה מביאה את האדם לתפיסה החיובית, כי "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב), גם כשעוד לא ברור כיצד. ואחר כך משתלם בו גם־כן האור הפנימי, באופן של הבנה והזדהות. אם קודם הייתה החשכה פנימית, כך שהכל נעשה מעורפל ומסופק, כעת לאחר התשובה והארת 'אור מקיף' של תפיסת המציאות באופן טוב וישר, אך באופן שאינו מספיק מובן – מופיע גם 'אור פנימי', של הבנה והזדהות אישית עם מגמת הטוב שבמציאות. והריחוק עצמו נעשה קירוב. שכן בזכותו האדם יותר מבין ועמוק, יותר שואף לקרבת אלוהים, דווקא בזכות זאת שהרגיש את הריחוק. העוונות לעיתים מעניקים לאדם, לאחר שהוא שב בתשובה, ניסיון חיים ורגישות חשובים שאולי לא היה זוכה בהם ללא העוונות. שמתוך שאור הצדק המורגל אינו פועל עליו כבר להחיותו, בניגוד לאדם רגיל, ישר וטוב, שנמנע מהחטא משום שהוא חש באופן טבעי שלא צודק ולא נכון לחטוא, גם אם יש בכך סיפוק והנאה. זה לא ראוי. כך הדבר אצל רוב האנשים, אולם מי שהשחית את היסוד, שעיוות את תפיסת המציאות שלו, כבר לא יכול להירתע מן החטא באופן טבעי. על כן בזכות תשובתו היסודית, התשובה מאהבה, מוצא הוא בעצמו עוז צימאון להעלות את הציורים למעלה יותר עליונה. תפיסת העולם שלו עמוקה יותר מתפיסת העולם של אדם רגיל. רתיעתו מן החטא איננה פשטנית, שכן הוא חווה את החטא על בשרו ובתשובתו העמיק להבין כמה פוגם הוא את המוסר. אין צורך כמובן לחטוא כדי להבין יותר את הטוב והרע, אפשר להיות בעל תשובה ולהתעלות מתוך יושר והגינות, מבלי להיות עבריין. אך אם אדם כשל, הוא יכול דווקא בזכות התשובה מהחטא להתעלות לגבהים לא רגילים. וממילא נמצא שהזדונות מתהפכים לזכויות.[68] שכן הם הביאו את האדם להתעלות מעל ומעבר לצדקוּת הרגילה.

כמו בפסקה הקודמת, גם פסקה זו אמנם עוסקת באדם פרטי, אך משמעותה נכונה לכלל. לפני משבר החילון, מושגי האמונה והמוסר היו "רגילים". היו מסגרות ברורות וממוסדות שכמעט כל האנושות צעדה בהן. הכפירה שבעטה במסגרות אלה ברגל גסה הייתה הפרת ברית, השחתה של היסוד. נהרות דם שטפו את העולם המודרני, בעקבות הפגיעה הקשה של הכפירה באורחות המוסר והצניעות, הכבוד והאמונה. אולם כל זה לא נועד לחזור למצב שהיה בטרם משבר החילון, אלא להיות הכנה לתיקון גדול: להידרשות אל עצמיות האמונה הממוסדת, להתעלות בהבנת מושגי המוסר הרבה מעבר לתפיסה הרגילה שהייתה קודם החילון. הדור המודרני מבקש תשובה מאהבה, לא מיראה. יש תביעה להזדהוּת והארה שלא היו קיימות בעבר. בכך נפתחות דלתות לעולם נעלה יותר, שבו החזון והציור התכליתי שאליו כל המוסר מכוון – הוא יהיה הקובע והמחוקק. לא ההרגל הישן, שגם אם היה טוב, הוא לא היה מספיק. מבחינה מסוימת, כאן אנו מבינים שלעיתים ההשחתה הגדולה ביותר נובעת מעוצמת הנפש הגדולה ביותר: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א). אם יודעים לתקן את היצר ולהכווין אותו נכון מבלי לפגוע בעוצמתו, מגיעים לתכלית הנפלאה. אם לא מצליחים בכך, מתרחשת התפרצות של היצר באופן לא נכון. אך גם ההתפרצות אינה סוף התהליך, שכן היא משמשת כתשתית לעולם טוב יותר, נשגב ומעמיק יותר משהיה.

[68] יומא פו, ב: "אמר ריש לקיש, גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה!? לא קשיא; כאן מאהבה, כאן מיראה".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן