מהותו של עניין הברית היא חיבור נכון ושלם לעולם החומרי. משום כך, כשם שעיסוק בדעת אלוהים מאפשר לתקן את עניין הברית, כך הוא מאפשר גם לתקן את כלל העיסוק החומרי. תיקון עניין הברית מביא לתיקון כלל העיסוק בחומריות.
ההתרשמות מן החומריות יכולה להיות כה עוצמתית וכובשת עבור האדם, עד שהוא עלול להיתפס רק לאותו ההיבט בחיים. אף שזהו היבט חשוב – הוא אינו היחיד, והוא אף חיצוני וקלוש לעומת ההיבט הרוחני של החיים. בדברי חכמי הדורות לעיתים החומריות מכוּנה "קליפה". קליפה היא חשובה ביותר, היא מגנה על הפרי ומשמרת אותו עד שיבשיל, ולעיתים ניתן אפילו לאכלה בפני עצמה – אולם עיקר חשיבותה הוא כמובן הפרי שהיא שומרת בתוכה. עוצמת השפעתה של החומריות על הנפש עלולה לגרום לאדם לשנות את סדר החשיבות, ולראות בחומריות, בקליפה, את העיקר. לעיתים היא גורמת אפילו להתעלם כליל מן הפרי, מן המהות הרוחנית. בכך האדם מעצב את ערכיו על פי גדרי העולם החומרי, כאחד מבעלי החיים. זוהי השפלת צלם אלוהים שבאדם. על כן רק מי שבריתו שלם, שאצלו המעבר בין הרוחניות לחומריות הוא שלם, בריא, שכן הוא יודע לשלוט בחומריות ומכיר במעמדה לעומת המהות הרוחנית הנעלה ממנה – יכול להתרחב באורחות חיים גם כן בחומריות מרובה, מבלי שתבלבל אותו מתוך כך מחשבה מטרדת, כלומר – מחשבה שתטרוד אותו מסולם הערכים הישר ותגרום לו לשכוח את ההיבט הרוחני שבחיים. רק כאשר אדם מנהל את חייו על פי סדר עדיפויות נכון, עיסוקו בחומריות יכול לרומם ולקדש אותה, מבלי להתבלבל ממנה.
אמנם לפי ערך פגם הברית כן יהיה קשה לו, גם בעת התחלת תשובתו, ועל אחת כמה וכמה בטרם החל את תהליך התשובה ועדיין חסרה לו המודעות העקרונית וההבחנה בין טוב לרע – להיות עסוק בענייני חומריות, ואפילו לתכלית טוב, כי כל דבר קטן יבלבל רעיונו. הרב קוק מדגיש את הצד הרעיוני: הקלקול שעלול לבוא לאדם בגלל השיקוע בחומריות הוא בעיקרו קלקול הכרתי, עיוות בתפיסת הערכים, הטוב והנכון. גם כאשר המטרה הכללית בעיסוקו בחומריות היא חיובית, האדם עלול לסטות מן הנתיב הנכון, להתבלבל ולהחליף בין הקליפה והפרי.
משום כך גם התיקון הראוי הוא לא רק לקבוע תכליות טובות לעיסוק בחומר, אין די בכך. על כן התיקון האמתי בזה הוא להיות עסוק בעמקי חכמה ודעת אלוהים, דהיינו עמקי דברי הגדה, שמתוך כך הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם.[65] כדי לגשת נכון אל העולם החומרי יש להתעמק בהכרת מקורו העליון. אין די בהכרה כללית ומודעות לכך שיש לעולם בורא, תכלית והשגחה – אדם צריך להכיר את מי שאמר והיה העולם. רק כך יוכל להידבק בדרכיו ולהתנהל כראוי ביחס לחומריות. עוצמת העולם החומרי, התחושות ואהבת התענוגים הגשמיים, כבר נטועה בו מספיק, עד כדי שהיא שיבשה את תפיסתו וערכיו. על כן כדי להגיע לאיזון הנכון עליו לגלות את עוצמת העולם הרוחני, שתרומם את מבטו ושאיפותיו. זהו סוג אחר של הכרה, הכולל גם התרשמות, הזדהות וקרבה. כאשר האדם מכיר יותר בעוצמתם של מושגי הנצח, הוא מתמודד עם העולם החומרי באופן נכון ובריא, מבלי שיסתנוור ויטבע בתוכו. זהו המפתח לתיקון הברית, תיקון היחס אל החומריות.
ומתוך גודל שפע הדעת שיחול עליו תמיד, יוכל גם כן לצאת לפעמים מעיוניו ולעסוק בעניינים מעשיים וצרכים חומריים, הכל לפי ערך תיקון תשובתו. ככל שתהליך התשובה יתקדם, שהאדם יכיר יותר ויותר את מי שאמר והיה העולם דרך העיסוק בעמקי דברי הגדה – כך הוא יוכל יותר לעסוק בחומריות מבלי להינזק ולטעות. יהיה לו מובן יותר ויותר מהו ערכו ומקומו של כל דבר, תכליתו ומהותו.
מכאן ניתן להסיק מסקנה כללית, המתבארת בדברי הרב קוק במקומות רבים: העידן המודרני מתאפיין בכך שהחומריות הגיעה למרכז התרבות. הדבר נכון כמובן מבחינה מדעית – במחקר הטבע והישגיו הכבירים, אשר משפרים רבות את רמת החיים של האדם. כך גם מבחינת האומנות שהפכה להיות המונית, הרבה מעבר למה שהייתה בעידנים קודמים, בהם האומנות הייתה אפשרית רק למתי מעט שהיו להם הפנאי והממון שנדרשו לכך. האומנות היא מבוע של יצירה ויופי, רגשות ותשוקות, כאשר היא מאפשרת לאדם לשקף את הדמיון והיצירתיות שלו במגוון דרכים – שכולן חומריות במידה רבה. וכך גם מבחינה אידאולוגית ופילוסופית, כאשר את המקום המרכזי בהשקפת העולם כבשה התפיסה המטריאליסטית. משמעות המילה מָטֶרְיַה ביוונית עתיקה היא אֵם (mother באנגלית) – על פי התפיסה האלילית של האדמה כמקור הכל, המולידה ומצמיחה את הבריות כולן ואת צרכיהן. כך האדמה, החומריות, מקבלת יחס רגשי עוצמתי, כמו אֵם עבור בנה הקטן. התפיסה המטריאליסטית הביאה ל'הפרת ברית', במובן הלאומי: כפי שבעבר היו שרצו להידמות לגויים ולהתבולל ואף ניסו להסתיר את היותם נימולים (עי' סנהדרין לח, ב), כך גם בעידן המודרני נוצרה מחלה לאומית של התבוללות מרצון וניסיון להינתק מן העם היהודי, חזונו וערכיו. סגולת ישראל איבדה מערכה, כאשר התפיסה המטריאליסטית, פרי רוחו של יהודי מתבולל – קרל מרקס (ראו מידת אמונה כא), כבשה לבבות רבים. המטריאליזם אינו מבחין בין ישראל לעמים, או בין האומות בכלל, שכן הוא בוחן הכל על פי הצד החומרי והחיצוני שלו. אמנם ישנם ניסיונות שונים לגלות את סגולת ישראל גם מבחינה חומרית, כמותית – כמו מספרם הגדול של חתני פרס נובל ממוצא יהודי.[66] אך גם ניסיונות אלה ניתן לדחות בדרכים רבות.[67] גם בדורנו, התיקון לחוסר האיזון ביחס לחומריות, הוא כפי שמתבאר בפסקה זו: הגברת העיסוק בעמקי חכמה ודעת אלוהים, בדברי הגדה, במהות ובחזון. העיסוק במושגים רוחניים יקרין גם על היכולת לרומם ולקדש את הצד החומרי של העולם.
על כן יחד עם כל השמחה על תחיית החול של האומה הישראלית, ההתארגנות הלאומית והפרחת שממותיה של הארץ – אין לוותר על תחיית הקודש. במידת התפתחותה של תחיית הקודש תלויה התחייה החומרית ומדת הייסורים שיהיו לישראל עד ביאת גואל. עם ישראל יוכל להמשיך לחיות בארץ מבחינה מדינית, אם ישוב ויחייה את אותה תשתית רוחנית של חכמה ודעת אלוהים, על ידי עמקי דברי הגדה שהם כמים קרים על נפש עייפה. בלא תחיית הקודש, תחיית החול תמשיך להיות רצופה משברים וסיבוכים. חשובה ההכרה הבסיסית במי שאמר והיה העולם, ולאחר מכן גם יש להעמיק ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, לזכות לקרבת אלוהים מתוך עיון והרחבת הדעת. זו התשובה המיוחלת שתתקן את כלל ההוויה.
