אחד הגורמים למשבר החילון היה הרצון האנושי להיפטר מן הצד הנמוך שבאמונה, כלומר – הדימוי שיוצרת האמונה, שהאדם הוא יצור חלש ומוגבל, המשועבד לכוחות חזקים ממנו. המהפכה המדעית והטכנולוגית של העת החדשה נבעה מתוך אותו רצון. אדם רצה לעוף בשמיים, לצלול לעמקי ים ולגמוא מרחקים במהירות – להתגבר על כל מגבלות גופו הטבעיות, על ידי שכלו. במחשבה פשטנית נדמה שמהפכה זו סותרת את האמונה, המדגישה את מוגבלותו וחולשתו של האדם מול אלוהיו, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" (תהלים ח, ה). כאשר כבר נדמה היה שרוב המשימות שהציב האדם לעצמו הושגו באופן נרחב, שכן בזכות המחקר המדעי האדם הצליח לעשות דברים שהם הרבה מעבר למה שמגבלות גופו הפשוטות מאפשרות לו, נוצרה מחשבה שכבר אין צורך כלל באמונה. אולם למעשה דווקא אז מתגלה הצורך החיוני בה, מתגלה שרק האמונה מאפשרת לאדם לתקן את מידותיו כראוי, ולמנוע ממנו תחושות של גאוותנות וקשיות עורף שמביאות אותו לשחיתות והרס עצמי.
האמונה משמשת בצד הגבוה שלה להעלות את רוח האדם למדרגת אומץ כזה, שלא יוכל לבוא לה מבלעדה. אומץ לב לחשוב על שינוי מהפכני של המציאות. על מנת לצפות למימוש חזון הנביאים של שינוי כל סדרי הטבע: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד), "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (שם יא, ו), או "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (שם כה, ח) – נדרשת מן האדם אמונה גדולה, מודעות לכך שהוא אינו רק יצור בין יצורי ההוויה, אלא נברא בצלם אלוהים, מעל ומעבר להוויה. זהו מעמד נפלא מבחינה נפשית ורוחנית, שהאדם אינו יכול להגיע אליו – גם אם הוא מוכשר ביותר, מדען גאוני או הוגה דעות מבריק, כל עוד הוא תופס את עצמו במסגרת הנוקשה והאטומה של חוקי הטבע השולטים בעולם.
אבל בצד הנמוך שלה משמשת היא לרכך את לב האדם, שלא יהיה קשה יותר מדאי. בעוד הצד הגבוה שבאמונה, ההכרה בכך שהאדם נברא בצלם אלוהים, מרומם את האדם להכיר בכוחו וסגולותיו – הצד הנמוך שבה, יראת העונש וההכרה במוגבלות האדם אל מול אינסופיות הבורא, מלמדו ענווה וצניעות: "אדם נברא בערב שבת […] – שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" (סנהדרין לח, א). שני הצדדים נצרכים לאדם כאחד, כך שכאשר יתעלה על ידי האמונה לצד הגבוה, לא יאבד את היתרון שבצד הנמוך. גם בבקשו את השינוי המהותי והמהפכני ביותר במציאות, לעולם לא יחשוב שאפשר לחולל שינוי זה על ידי הרס ואכזריות, אלא רק בדרך עדינה של פיתוח ושכלול מתוך כבוד וזהירות.
רכות־הלב היא מצד עצמה אחת מהטינות, שהאנושיות משתדלת בהתפתחותה להיפטר ממנה. תחושתו של האדם היא שככל שיוסיף להתפתח מבחינה טכנולוגית, כך פחות ופחות יהיה צריך לפחד, שכן בכוח שכלו יוכל להתגבר על כל מה שיכול להגביל אותו ולהזיק לו בעולם. אבל תמיד היא נדרשת לה, לקיומה ולשכלולה, מידה זו השנואה כל כך לכל החפצים בגבורה. האדם נרתע מלהרגיש רכות לב, פחד. אולם ללא מידה מסוימת של פחד, האדם גם לא ינקוט בזהירות, לא יהיה מוסרי ולא יחמול על הראויים לחמלה. רכות הלב מנמיכה אמנם את קומתו, אך חיונית כדי לרסן את החלקים הפראיים שבו, הגאוותנות והזדון. קיום ושכלול חייבים לכלול בתוכם גם זהירות, וחלק מובנה מן הזהירות הוא הפחד. גם מטרות נשגבות דורשות זהירות. על הביטוי "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ) אומרים, שגם הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות בצדק. גם המטרה וגם האמצעים צריכים להיות צודקים וראויים (עי' שפת־אמת שופטים תרל"א). אפילו הגיבורים הגדולים צריכים מידה של רכות לב, שלא יסתנוורו מעצמם וממעשיהם הטובים והחשובים, ובבלי דעת יגרמו לעוולות וימיטו אסונות בדרכם.
על כן, קיימת רק דרך טובה אחת לנקוט בה על מנת להעלות את האדם מן הצד הנמוך שבאמונה: כשההשתדלות להסיר מלב האדם את הצד החלוש שבאמונה באה בדרך הרמה, כלומר להרים את האדם למעלה העליונה שבה, שבה יש עז וגבורה – אז היא מצלחת. לא לזנוח את ההכרה באינסופיות האלוהים לעומת מוגבלות האדם, אלא על ידי לימוד והעמקה לרומם את האדם ממדרגת עבד למדרגת שותף, זה ש"פועל עם א־ל" (ירושלמי שבת ו, ט). שכן הוא נברא בצלם אלוהים שנועד לרומם ולתקן את העולם. רק אמונה בנשגב מכל – הנעלה ונעלם מחד, והבורא ומשגיח מאידך, שיש לו רצון אינסופי להיטיב וכוח אהבה בלתי מוגבל, מרוממת את האדם מבלי להפוך אותו לגאוותן ורודן. אין דרך אחרת. על ידי אמונה כזו גם הטובים שבבני אדם, המוכשרים והאידאליסטים ביותר, וגם הנחותים וגסי הרוח – יכולים לתקן את מידותיהם ולהצטרף למגמה האלוהית של תיקון העולם, מתוך ביטחון של קרבת אלוהים וענווה גם יחד.
אבל כשהיא באה רק בדרך שלילה להסיר את הלב מן האמונה, אפילו מצד החלש, כאשר מנסים להסיר את הרפיון והפחד שיוצרת האמונה באדם על ידי שלילת האמונה באופן טוטאלי – כפי שהיה בתופעת החילון, שבאה יחד עם ההתפתחות המדעית של העת החדשה, אז מזדמנות סבות אחרות רעות מאוד, שהן מרככות יותר, ואז סובלת האנושיות מהן הרבה יותר מכל מה שסובלת אפילו מן האמונה הנמוכה. הכפירה אינה מובילה לעוז רוח אמיתי ויציב. בעידן המודרני היו אנשי רוח ומדע אחוזי אופוריה: הנה, בזכות הכפירה הסתלקה לה החולשה שיצרה האמונה. כעת האדם במרכז, הוא מסוגל לעשות כמעט ככל העולה על דעתו, הוא התכלית, הוא בעל היכולת וממילא הוא בעל עוז וגבורה – שלא כמו האדם הדתי מן העולם הישן, ששעבד את עצמו לאמונה וכך נעשה חלוש ומצומצם. בפועל, אותה הקידמה המבורכת הביאה לאסונות איומים בעולם, בפרק זמן קצר. משטרים עריצים ומפלצתיים ושתי מלחמות עולם הביאו למוות וסבל נוראי של מאות מיליונים, שפל נפשי ותחושה כללית של חוסר אמון וייאוש. האנושות איבדה את האמון בכדאיות הקיום של האדם, התייאשה מכל האידאולוגיות הגדולות שאחזה בהן ונעשתה שרויה בפחד קבוע, שמא איזה מדען מטורף או רודן מפלצתי יעשה שימוש בנשק אטומי, כימי או ביולוגי, שימיט אסונות כבדים על מיליארדי אנשים בבת אחת. שילוב הכפירה בהתפתחות המדעית הביא לריכוך לב האדם באופן קיצוני, גאוותנותו והמחשבה שהוא יכול לגאול את העולם מייסוריו התנפצו כליל. האדם מצא עצמו גלמוד ומאוים באופן תמידי על ידי כוחותיו־שלו.[56]
ככל שחולפות השנים, הסיכון שבשימוש מרושע ואווילי בפירות המדע המודרני הולך וגובר, שכן ההתפתחות המדעית הולכת וגוברת. הדבר היחיד שיכול לעצור את האדם מפני הידרדרות לתהום, להשיב לו את תפיסת העולם המוסרית שיש בה גם צד מרסן של יראת עונש וגם צד מאיר של תקווה וחזון – הוא אמונה כוללת, הזדהות עם מגמת העל האלוהית של הטבה ושכלול בדרך מוסרית. הצד הנמוך שבאמונה חיוני על מנת להציל את האדם מהתפרצות של רוע, והצד הגבוה שבאמונה חיוני על מנת לגלות את יסוד צלם אלוהים שבאדם, גדולת ערכו וייעודו.
