ישנם כלים ואמצעים שונים המביאים את האדם אל האמונה, שאם ישתמש בהם כראוי יוכל להתרומם לתוכן הפנימי שלה. כלים אלה הם ההגדרות והתיאורים שנכתבים בספרים ונאמרים בדרשות ביחס לאמונה – בעוד שהיא עצמה מעל ומעבר למילים הפשוטות. במשבר האמונה של הזמן החדש היו רבים שלא הבחינו בכך, שחשבו שהכלים הם האמונה בעצמה, ועל כן חיו במעין תודעה כפולה: מצד אחד, הם איבדו את אמונתם בגלל שנרתעו מכלי האמונה ולבושיה החיצוניים, אך מצד שני, בתוכיותם הם נותרו מלאי אמונה, בשל ערכה הפנימי. מבחינה מסוימת, עם הערך הזה הם המשיכו להזדהות ואף ניסו ליישמו בחייהם, למרות שעזבו את ביטוייה החיצוניים של האמונה.
מה שיש בספרים ונכנס בדבורים מן האמונה, הם דרכי הסבר להביא על ידם אל התמצית הפנימית של מה שהוא נשגב מהיגיון ודיבור. בלשון יותר מודרנית, קנטיאנית (ראו להלן מידת יראה ב), אפשר לומר שהרב קוק מתייחס לפער שבין הדבר כשהוא לעצמו, לבין הייצוג שלו במציאות הגלויה. השפה, בין אם מדוברת בין אם כתובה, אינה אלא ייצוג של רעיונות, מחשבות, רגשות או בנידון כאן – אמונה. מכיוון שהאמונה ומייצגיה שונים זה מזה, קיים גם פער בין האמונה עצמה לבין הייצוג שלה במציאות. זהו פער משמעותי, הייצוג איננו תואם את האמונה, ולמרות זאת האדם יכול לקבל את האמונה ולדון אודותיה רק על פי הייצוג שלה. על כן אם הייצוג של האמונה אינו טוב, אם לדובר שמייצג את האמונה יש שפה דלה, כושר ניסוח לא טוב או שהוא בא מעולם תרבותי שונה מזה של האדם שלומד ממנו – האמונה עלולה להיתפס באופן מעורפל או מעוות.
יכולתנו ללמוד אמונה ולקבל את מסריה, קיימת רק בזכות חוש האמונה הקיים בנו. לא ניתן להסתפק בייצוג האמונה על ידי אחרים, כשם שלא ניתן להסביר לעיוור מלידה את גווניו ויופיו הייחודי של ציור, הגם שיהיה זה הציור היפה בעולם והמסביר יהיה בעל אוצר מילים עשיר ומדויק. חסרה לעיוור חוויית היסוד של הצבעים שתאפשר לו להבין את תיאור הציור. לימוד אמונה יכול רק לפתח את חוש האמונה שקיים כבר באדם, להביא לידי מודעות גלויה יותר את האמונה השוכנת בעומק הנפש. לכן תכלית מה שיש בספרים ונכנס בדבורים מן האמונה, אינה אלא לעורר בשומע את מה שיש בו כבר. מכאן שצריכה להיות נימה מתמדת של יחס אישי מצד המורה כלפי תלמידו, ניסיון להבין כיצד הוא מקבל את ההסברים, האם הם באמת מגיעים לתכליתם. לא לבחון האם התלמיד יודע לדקלם את שלמד ונותר אדיש לו, אלא האם הלימודים מפעילים ומעוררים את חוש האמונה שכבר שוכן בקרבו.
ויש אנשים שבאין יחש להנאמר מן האמונה, מכיוון שלא השכילו להבין את מייצגי האמונה או שלא הזדהו עמהם, וגם לא הבחינו בינם לבין האמונה עצמה, איבדו כל יחס לאמונה וכפרו בה. על כן רק במעמקי לבבם הם עם התמצית הפנימית שלה, ללא פיתוח חוש האמונה, ללא מושגים והגדרות, ולמרות הריסות אמונתם עשו מעשים טובים כבירים. לעיתים מפליא הדבר שאנשים שאיבדו את אמונתם, שנדמה שאין להם כל יחס למקור האלוהי, דווקא מקדמים את העולם במעשים חשובים לטובת הציבור, לטובת המוסר והמבנה החברתי, המדע, האומנות והספרות. הרב קוק מסביר שבתוכיותם קיימת תמצית פנימית של האמונה, שהיא המניע העמוק לעשיית מעשיהם החשובים, שכן האמונה מרוממת את מבטו של האדם ממצרי ההווה. אדם שהוא חסר כל אמונה גם איננו מאמין בערכם של מעשיו. מבחינתו, "העבר אין, ההווה כהרף עין" – ועל כן הם חסרי משמעות, "והעתיד עדיין" – מי יודע אם יתקיים או לא, ולכן חבל להתאמץ ולהשקיע כוחות עבורו. לא נותר דבר. האמונה משיבה את ערכם של הדברים כולם, מהעבר, ההווה והעתיד. תמיד יש להם מקום מסוים והם אינם אובדים או בטלים מן המציאות.
מובן שהאמונה צריכה להיות מבוררת ומזוככת. אחרת, גם מעשיו של האדם יהיו בוסריים ומלאי סיגים ועיוותים. העולם המודרני הוא תוצאה של מעשים כבירים, מהפכות גדולות שהתחוללו בכל תחומי החיים – בחברה, במדע, באומנות ובמוסר. אך עם זאת, העולם כולו מסובך ומלא כאב כתוצאה מן הסתירות הפנימיות שבתוכו. בעולם המודרני יש אמונה גדולה, שאיפות חזקות לתיקון ושיפור, אך כל זאת ללא לימוד והבנה כיצד ניתן לממש כראוי את הרצון הגדול, ללא דיוק וטהרה שמביאה עמה האמונה. אין ייצוג הולם, רב גוני ומאוזן לאמונה. היא נתפסת באופן רגשי, קיצוני ורגעי, ולכן מצד אחד אנשים פועלים במציאות בגדלוּת, הרבה יותר ממה שאנשים פעלו בדורות עברו, ומצד שני הכל נעשה תוך עיוותים, סיבוכים וקשיים (עי' מאמר 'הדור', אדר היקר עמ' קח). אלה הם הרעים מבחוץ וטובים מבפנים, שעליהם אמרו חכמים שהם המכוונים לרוח דרא דעיקבא דמשיחא. דור בו רואים את עקבותיו של המשיח, שכן מתקרבים יותר ויותר לגאולה. אם הכל ברור, אם המשיח גלוי וניכר לכולם, בטלה הסתירה בין הפנימיות לחיצוניות. אך הדור הסמוך לגאולה נמצא במעין מצב ביניים, ועל כן חיצוניותו אינה תמיד הולמת לפנימיותו: דאיהו ביש מלבר וטוב מלגו, רע מצדו החיצוני וטוב בפנימיותו. בבחינת החמור הטמא. סימני הטומאה של החמור הם גלויים, ניכרים עליו מן החוץ – הוא אינו מפריס פרסה ואינו שוסע שסע. בניגוד לחזיר שמצדו החיצוני נראה טהור, שכן הוא מפריס פרסה ושוסע שסע; אך כשמתבוננים לעומק מגלים שהוא טמא, שכן אינו מעלה גרה (ויקרא יא, ז). חכמים אמרו שבדור הסמוך לביאת המשיח יהיה טוב גדול בפנימיותם של האנשים, שמן החוץ יתגלה באופן טמא (תיקו"ז ס'; ועי' אגרות הראי"ה ח"ב עמ' קפח). כפי שנאמר על המשיח, שמראהו יהיה כשל "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), שכלפי חוץ נראה טמא, ומכל מקום בתוכיותו גנוזה קדושה. טומאתו של החמור נראית כלפי חוץ, וכמותו גם החומר עלול להיראות טמא. מה שחומרי בלבד, שמתעלם מנשמתו – הוא טמא. אך בתוך החומר כמו בתוך החמור, ישנה קדושה, פוטנציאל עצום של יצירה וטוב. יש לגאול את הטוב הגנוז בעומק הדברים, לתת צורה לחומר. שמתוך כך קדוש בבכורה. בניגוד לחיה טהורה, שאמנם מותרת באכילה, אך אין בה קדושה מיוחדת – בחמור יש קדושת 'פטר חמור'; את החמור הנולד ראשון לאימו יש לפדות בְּשֶׂה, ואת השה לתת לכהן. כל עוד החמור לא נפדה, אסור לעבוד בו מפאת קדושתו (שמות יג, יג; פניני הלכה כשרות א' יט, ח). משום כך, נעלה הוא מגדר הטהרה החולית. בחיה טהורה המותרת באכילה אין קדושה מיוחדת, היא נותרת חולין כל עוד לא מקדישים אותה לעבודות המקדש. מבחינה פונקציונלית ניתן להשתמש בה, אך אין בה הקדושה הפנימית שיש בחמור. הנמשל הוא כמובן המאמינים הרגילים, הטהורים – הם שומרים את מסורת האמונה כראוי, אך לא יוצאת מהם בשורה מהפכנית של תיקון עולם. באמונה רגילה יש איזה ריסון מסוים, אדם מסתפק בעשיית מעשים ראויים, ולא ממהר לשנות את סדרי המציאות. המאמין הרגיל עלול לחשוב לעצמו שבסופו של דבר הכל נעשה ברצון האלוהי, וכשיעלה הרצון מלפניו לשנות את הסדרים הוא כבר יעשה זאת. מה שאין כן אצל יחידים, בני דור עקבות המשיח, שבפנימיותם קיימת שאיפה כבירה לשנות כליל את פני המציאות לטובה, ונדמה להם שההוויה המסורתית של האמונה קופאת על שמריה, יותר מדי מצומצמת וקטנונית, עוסקת בד' אמות של הלכה וזונחת את הפעולות הגדולות שצריכות להיעשות, את 'אתערותא דלתתא' – הפעולות הבאות מיוזמתו של האדם לתיקון עולם, מבלי ש'אתערותא דלעילא', של צו אלוהי מפורש, ינחה אותו.
האמת היא שלנטייתם הנפשית של בני דור הגאולה לפעול מיוזמתם, גם בניגוד למסורת האמונה המקובלת, ישנו הדהוד מסוים גם במסורת ישראל. חכמי הסוד לימדו ש'אתערותא דלעילא' אינה פועלת מבלי שתקדם לה 'אתערותא דלתתא' (תיקו"ז סט). האדם נברא בצלם אלוהים ועל כן נקרא ליזום וליצור מעצמו במציאות, בדומה לאלוהיו. ועם זאת, מובן שהתעוררות כזו עלולה להיות מסוכנת – כפי שרואים בבני הדור של עקבות המשיח, שחיצוניותם אינה טובה. אך זהו מאפיין הכרחי לגאולה האחרונה, כאשר מתוך רוח ה' שמתגלה באדם, האדם הוא זה שמשנה את המציאות לטובה בדרך הטבע ובכוחותיו האנושיים, ולא על ידי ניסים גלויים שיוצאים מסדרי הטבע. לכן אם המסר של היהדות הממוסדת הוא אחר, שהמשיח צריך להופיע מעצמו בכוח אלוהי־ניסי, ואין לעשות גם מעשים המפורשים בתורה שצריכים להיעשות בידי אדם – כמו יישוב הארץ ובניינה, אף שהם מצוות מפורשות, אזי מבחינה מסוימת יש אמת וטוב במרידה באותה יהדות ממוסדת, שטועה בהשתעבדותה להכרח הגלותי המונע מן היהודים לפעול בעצמם כנדרש. אדם שנעשה חולה ונמנע ממנו לקיים מצוות שונות בגלל מצבו הגופני, אין לו פטוֹר מלקיימן כאשר ישוב לבריאותו ואיתנו הקודמים. הגלות היא כמחלה קשה שמנעה מישראל לחיות כפי שהם נדרשים לחיות, ואם כשהם שבים לאיתנם ויש להם אפשרות לשוב לארצם ולהתחיל לייסד בה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), הם נותרים כבימי מחלתם הקשה – נוצר מרד, עד כדי רצון לנשוך בנשיכה חזקה של חמור,[54] בחומריות בוטה וחצופה, את מייצגי המסורת שמונעים את ההתפתחות והתיקון הנדרשים מן האדם. יש להבחין במניע העמוק הטוב, של אותה מרידה, ולרומם אותו להכרה מודעת שתביא ברכה גלויה לישראל בפרט ולהוויה כולה.
