אחת ממשמעויותיה של המילה 'אמונה', היא יושר, אמינות. חז"ל מתארים שכאשר אדם מגיע לבית דין של מעלה, הוא נשאל: "נשאת ונתת באמונה?" (שבת לא, א) – והכוונה היא, האם התנהל ביושר ובהגינות ביחסי המסחר שלו. שני סוגים של יושר צריכים להיות לאדם, גם יושר ביחס לזולת וגם יושר ביחס לעצמו. גם אדם ישר והגון כלפי זולתו, שנושא ונותן באמונה ונזהר מכל רמאות ביחס לבריות – בגלל חולשות, אינטרסים ונטיות שונות, עלול שלא לנהוג ביושר כלפי עצמו. אמונה טהורה מתקיימת רק באדם השלם עם אמונתו באמת, ואינו מחזיק באמונתו מתוך אינטרס או חולשה מסוימת.
האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי, שהיא נוגעת לאדם באופן עמוק, כך שהוא מזדהה עמה באמת, בלי אונאה עצמית, בלא פניות זרות. ישנה אונאה עצמית פשטנית – כאשר אנשים מתנהגים כמאמינים ומשכנעים את עצמם שהם מאמינים, גם מבלי לברר את אמיתות אמונתם, רק על מנת להתקבל בחברה מסוימת, לזכות בידידות והערכה או להשיג דבר מה אחר. ישנם אנשים שאמונתם באה לידי ביטוי בסוגים שונים של מאגיה, שאולי מבחינה מסוימת יש בה משהו אמיתי, אך אמונה כזו היא אונאה עצמית – שכן הם מתייחסים אליה ככלי על מנת להשיג את היכולות או ההטבות שהמאגיה מבטיחה למי שיעסוק בה. ישנה אונאה עצמית עמוקה יותר, הקיימת אצל אנשים שחשים בתוכם כישרון מסוים או נטייה נפשית להשפיע על הרבים, להתפרסם ולהופיע, והאמונה הדתית נראית להם כדרך מתאימה וטובה עבור מימוש כישרונם. אלו הן פניות זרות שמביאות לאמונה, וממילא גם אונאה עצמית מסוימת, שכן האמונה לא נובעת מתוך הכרה באמתותה, אלא מסיבות אחרות. יכולה להיות אונאה עצמית דקה, שכמעט ולא ניתן לחוש בה, כאשר אדם עורך מעין "משא ומתן" עם אלוהיו בתוך נפשו – הוא נוהג כמאמין, אך מתוך הנחת יסוד תת־מודעת שאת הכל הוא עושה רק בתנאי שהמזל יאיר לו פנים. אם יראה שחייו לא מצליחים למרות מנהגיו, יאבד את אמונתו. זוהי גם אונאה עצמית, שעל מנת לגלותה נצרכת עבודה נפשית ורוחנית עמוקה של האדם מול עצמו.
כאשר האמונה טהורה, ללא פניות זרות, אף על פי שאינה כל־כך רחבה בהשכלה אינה מעכבת. וזו יכולה להיות אמונה חזקה שתרומם את האדם ותעשיר את חייו. ביטוי לאמונה כזו אפשר לראות בסוגים שונים של מחזורים לתפלות הימים הנוראים ממזרח אירופה: המדפיסים היו מוסיפים באותיות קטנות ביידיש, במקומות שונים בנוסח התפלה: "דא צו וויינען" – כאן בוכים. כך, יהודים פשוטים שאמנם ידעו לקרוא אך לא הבינו כראוי את משמעות התפלה, היו יכולים להשתלב בקלות בתפלת הציבור ולפרוץ בבכי, אף מבלי שיבינו את התפלה ותכניה. לוּ היו שואלים יהודים אלה מדוע בכו, כנראה שהיו נותנים תשובות שונות, שאינן בהכרח קשורות בתוכן התפלה… זו כנות של רגש תמים ופשוט, אמונה טהורה שלכל אדם ישנו קשר עם ריבונו של עולם. גם כאשר לא מבינים כלל את טיבו של הקשר הזה.
ומכל מקום כל מי שחונן בשכל, שיש לו אינטליגנציה ועומק במחשבה, וגם במשמעות של השכלה – שהוא למד והרחיב את אופקיו, לא יוכל להסתפק בלא הגיון שכלי, ואצלו לא תקום תמימות האמונה כי־אם כשתתחבר עם אור הדעת. לא יכול להיות שבכל יתר תחומי החיים אותו אדם יהיה משכיל, מחוכם ועמוק, ואילו רק בתחום האמונה הוא יישאר תמים ופשוט. זהו דיסוננס פנימי בנפש, שבמוקדם או במאוחר יתגלה לאדם ולא יאפשר לו להמשיך להתייחס בשוויון נפש לאמונתו כפי שהתייחס אליה בעבר. ואם ימאס זה את הדעת,[41] אם יתעקש להשאיר את אמונתו בפשטנותה, בניגוד להשכלתו בתחומים אחרים בחייו, תהיה אמונתו מלאה תוך ומרמה. זו כבר אינה אמונה טהורה ותמימה, אלא אונאה עצמית. וכמו שרופא לא יכול לומר שלא משנה מהו האיבר שאותו מנתחים ואילו תרופות ייקח החולה, כך לכל הפחות צריך להיות היחס לאלוהים – אדם אינו יכול לומר שלא משנה מה הוא מבין והעיקר שינהג כפי שמקובל לנהוג בקרב המאמינים. אם יגיד כך הוא מרמה את עצמו.
כיום בעולם המודרני כמעט כל ילד זוכה להשכלה עשירה ומתקדמת הרבה יותר ממה שהיה בעבר, וככל שהעולם מתקדם יותר, כך גם מידת ההשכלה מתפשטת יותר לכל קצוות האוכלוסייה בכל האנושות. על כן נדיר למצוא אדם כה תמים בכל תחומי החיים, שגם אמונתו יכולה להיות בתמימות ופשיטות, ללא העמקה וחקירה. צעיר שנוסע להודו כדי להאמין שם מתוך תמימות ופשיטות, ברגש עז ומבלי חקירה שכלית על אמונתו – ויחד עם זאת גם יודע להתמקח בתחכום עם חברת התיירות ולדעת כיצד למצוא בתחבולות שונות מחיר מוזל לנסיעה, אינו אלא מרמה את עצמו ומשחית את נפשו. המאמץ האינטלקטואלי שאדם צריך להשקיע בהבנת אמונתו, בדעת יראתו, צריך להיות לכל הפחות כמו המאמץ האינטלקטואלי שהוא משקיע בכל תחום אחר בחייו, אם לא יותר ממנו.
