ישנה עוצמה רבה לדמיון, משום שתפקידו הוא חיוני: הדמיון ממחיש עניינים מופשטים, מדמה אותם למושגים מוחשיים שאדם מכיר מחוויותיו וניסיונו – וכך מקרב להכרה דברים שבדרך אחרת היא לא הייתה יכולה לתפוס. אולם יחד עם זאת, עוצמתו הרבה של הדמיון גם עלולה להיות לרועץ. לפעמים עוצמת הדימויים גורמת לאדם לשכוח שאין מדובר בעניין המופשט עצמו, אלא רק במשל ואמצעי כדי להמחיש את אותו עניין. ההתלהבות מן הדימויים עלולה לגרום לאדם לקדש את הדימוי במקום את הדבר עצמו. כך הדמיון יוצר תהליך שהוא הפוך מתפקידו המקורי – במקום לקרב להכרה את העניין המופשט, הוא גורם לאדם שיסתפק בדימוי בלבד.
אמונת ישראל צריכה להיות חזקה ומרכזית בנפש, לא פחות מכל אמונה אלילית מוחשית. אולם יחד עם זאת, היא צריכה להיות גם מזוככת ומטוהרת מכל סוג של דימוי והשוואה לעניין מוחשי ומוכר. אחרת – גם היא אלילות ושקר. לאחר ששמעו ישראל: "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב), בהתגלות האלוהית שהייתה במעמד הר סיני, כאשר הרגישו קרבה עצומה למקור האלוהי שהתגלה אליהם בניסי יציאת מצרים וכעת שוב במעמד הר סיני, מיד נאמר להם גם: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". יש לשלול את הסמלים והציורים, אף אם הם מכוונים למקור האלוהי עצמו. כשם שאינו גוף כך גם אין לו דמות הגוף.
משום כך כותב הרב קוק שכמה פעמים צריכים לכפור בדמיונות, לשלול את המשלים והציורים ולהרחיק אותם מן המחשבה אודות המקור האלוהי, כדי שיהיה עומד על מצב שלם באמונה, לעומת האמונה החלקית שיש בהגשמה של הדמיונות. כל סוג של הגשמה הוא היתפסות לחלק מסוים, לא משנה איזה חלק – השמש, השמיים, או ההוויה בכללה – כל אלה הם חלקים, לא אינסוף. ועל כן כאשר יש לאדם דימוי של המקור האלוהי אל אחד מחלקים אלה, אמונתו היא חלקית. גם אם תהיה זו אמונה חזקה שתפעם בעוז בכל הווייתו – תמיד נותר משהו מחוץ לדימוי של אמונה זו, כך שהיא איננה שלמה. אמונה שלמה אינה מוציאה דבר מחוץ לה, ועל כן חייבת להיצמד לאותה תעלומה עליונה של המקור האלוהי, שאין לו כל דימוי שאפשר להגדיר ולסמן.
הרב קוק נוקט דווקא במילה לכפור ולא "לשלול" או "למחוק", ובכך מזכיר תופעה שהתפתחה בעידן החדש – הכפירה. תשתיתה של הכפירה, של תנועת החילון, היא הנטייה החשובה לכפור בפרימיטיביות של האמונה, בדמיונות המרובים ובסמליות שהשתלטה על רוח האדם. גם כיום ישנם יהודים טובים שמייחסים תכונות מיסטיות עצמיות לחפצי מצווה שונים, ומשתמשים בהם כקמעות וסגולות עבור צרכים שונים. ההגדרה ההלכתית של המצווה אינה מספיקה להם, נפש האדם מחפשת דברים מוחשיים, ביטחון ועונג, ולא מסתפקת ברעיונות מופשטים. אך יחס כזה לאמונה גורם לה שלא תהיה שלמה. מול אמונות חלקיות באה הכפירה, בשם התבונה ורוח האדם שאינה מוכנה להצטמצם בתוך מגבלות של חלקים מצומצמים. כאן נראה שהרב קוק רומז בלשונו שבתופעת הכפירה יש יסוד מסוים של הצדקה. הכופרים אמנם כופרים בכל, שוללים כל השגחה, רצון וידיעה אלוהית; אך השורש העמוק לכפירתם הוא נעלה וראוי. אף שבפועל הוא הצמיח את תרבות הכפירה הקלוקלת.
אולם יחד עם זאת שחשוב לזכך את האמונה על ידי כפירה בדמיונות המרובים, להתעלות למצבה השלם של האמונה, יש להכיר בכך שאדם גם לפעמים לא יוכל להעמיד בקרבו את מצב האמונה אם לא שילביש אותה בדמיונות. בשלבים ראשוניים יותר של התפתחותו הרוחנית, האדם צריך להיאחז דווקא בדמיונות שונים כדי ליצור יחס מסוים למקור האלוהי, לבסס את האמונה בנפשו. האמונה הבסיסית צריכה לבושים. המושג 'לבוש' רווח בכתבי המקובלים – יש שמסבירים כי 'עשר הספירות' המתוארות בכתבי המקובלים הן לבושים להתגלויות שונות של המקור האלוהי בעולם, ויש שמסבירים כי 'פרצופים' המוזכרים בכתבי האר"י[39] הם לבושים. לבוש הוא מציאות מורכבת: מצד אחד ניתן לאחוז בו, הוא ברור וקל לזהות אותו ולהשתמש בו, אך מצד שני הלבוש גם מסתיר את הגוף שמתלבש בו. כמובן שגם הגוף אינו אלא לבוש לנשמה מופשטת ועליונה, שיכולה לבוא לידי ביטוי רק דרכו. הלבוש יכול להיות נאה יותר או פחות, מתאים לזה שלובש אותו או פחות, אך לעולם לא יהיה אלא הופעה מצומצמת של הלובש, שתמיד גם משתנה עם הזמן. האמונה צריכה לאחוז בלבושי הדמיון של המקור האלוהי – בפעולותיו בעולם, בהתגלויותיו ובדברו. על כן אין לשלול באופן מוחלט את הדמיונות, כאשר מכירים תמיד בכך שהם אינם אלא לבושים לעצמות הנעלה מכל השגה.
על מנת להחליט מתי ראויה שלילת הדמיונות, ומתי הדמיונות דווקא נצרכים עבור התפתחות האמונה, דרוש שיקול דעת עמוק: ומשקל זה מסור ללב חכם אשר ידע עת ומשפט לקרב ולרחק. "וְעֵת וּמִשְׁפָּט – יֵדַע לֵב חָכָם" (קהלת ח, ה). בכל ספרות מכל תחום דעת, ועל אחת כמה וכמה בתורה, על מנת ללמוד את התורה באופן כזה שיהיה אפשר גם ליישם אותה כראוי במציאות, נדרשת חכמה רבה. אין די בקריאת הדימויים שנזכרים בתורה, בדברי הנביאים ובדברי חז"ל, שכן קריאה שטחית עלולה להביא לאמונה שטחית – חלקית ולא מזוככת. מכאן חשיבותם הרבה של חכמי ישראל. יחד עם הבנת התורה לעומקה, יש להבין את המציאות ואת נפש האדם ולדעת להתאים ביניהן, כך שבזמנים מסוימים מתאים לפשט את האמונה, להתקרב אליה על ידי דימויים מוחשיים, ובזמנים אחרים ראוי דווקא לזכך את מושגי האמונה. עבור אדם שאמונתו עודנה בוסרית ומצומצמת, שימוש בדימויים הוא טוב וחיוני, שכן רק על ידי דימויים והמחשה הוא יוכל להתעלות ולהתקרב לאמת בצורה הראויה. ואף כאשר אמונתו מפותחת ומזוככת, יש להיזהר שלא לאבד את החיוניות והחוויה שבקרבת אלוהים. אולם תמיד צריך להכיר בהבחנה שבין כל דימוי לבין הדבר כשלעצמו.
אמונה היא גם מוסר, וכשם שמוסר ועיצוב יחס ראוי בין אדם לחבירו מצריכים לימוד, חכמה ורגישות מרובה, כך גם עיצוב יחס ראוי לאלוהים דורש חכמה ורגישות. אי אפשר למידות בלי חכמה, ולא יכולה להיות קרבת אלוהים בלי חכמה. אחרת, האדם יצעד בדרך המובילה שאוֹלה – גם אם היא תהיה רצופה כוונות טובות, מלאת רצון לקרבת אלוהים וטהרה מוסרית.
