בדברים אלה מתאר הרב קוק חזון של תהליך רוחני מופלא, מבלי להסביר במפורש כיצד או מדוע הוא יתרחש. עצם ההכרה באותו חזון מניחה את הדעת, מאפשרת שלא להיבהל או להתייאש מן המצב הרוחני בישראל הקיים בעת התחייה, שאינו מרומם כפי שנדמה שהוא צריך להיות.
כאשר קיום המצוות נעשה מתוך הכרח, נוצרת תפיסה מוטעית שקרבת ה' סותרת את החיים הפשוטים והטובים, שהקודש סותר את החול. תפיסה זו גורמת כמובן להתרחקות מן התורה והמצוות – אם הקודש מנוגד לאהבת החיים הטבעית, האדם אינו רוצה בו. אולם כעת, אחרי משבר החילון הגדול, הולך ומתברר שהקודש צריך להיות חלק נכבד ועקרוני בנפש האדם ובהוויה, ואי אפשר להסתפק בענייני חול בלבד. פריצת גדרי המסורת והצניעות לא הביאה לאושר הנכסף ולגאולת האנושות. צעירים שגדלו במדינות רווחה טסים לארצות עניות במזרח הרחוק כדי למצוא משמעות לקיום, לאחר שזו שאבדה מתרבותם בגלל הריחוק מן הקודש. מתגלה שהחול אינו מספיק בפני עצמו. בכך אפשר להבין את חזונו של הרב קוק כאן, שגַּם מִתּוֹךְ הַחֹל יִגָּלֶה הַקֹּדֶשׁ, ולא רק מתוך אוצר המסורת לבדו. אם הקודש היה מתעצם ומתחדש מעצמו על ידי תלמידי חכמים מתוך אמונה, אהבה וכבוד למסורת, לא היה צורך במשבר החילון. אולם בפועל המציאות התנהלה אחרת, וכעת גם החול גורם לגילוי הקודש מחדש,[142] מתוך ההכרה בכך שהחול אינו יכול לעמוד בפני עצמו. בעתיד יתגלה קודש שאינו כפוי על ידי הממסד באופנים שונים, ושהאדם אינו כופה אותו על עצמו מתוך ציור מעוות של המושג האלוהי, כמין ישות אימתנית שתובעת שיעבדו אותה. קיום המצוות לא יהיה מתוך הכרח כפי שהיה בעבר, אלא מתוך הזדהות ורצון חופשי. מתוך נטייתו הטבעית לממש את צלם האלוהים שבו, את תבונתו ורצונו החופשי, האדם רוצה להיות שליט בהוויה. לא להיות עבד כנוע ועלוב. ועל כן מושגי הכפייה השליליים של הקודש מוכרחים להיעלם מן העולם, כדי שהקודש יופיע במלואו במציאות באופן הראוי לו.
גַּם מִתּוֹךְ הַחֹפֶשׁ הַפָּרוּץ יָבֹא הָעֹל הָאָהוּב. אל מול עמדתם של התומכים בציונות, נטענת כבר שנים רבות טענה חזקה מצד המתנגדים לציונות, בשם התורה: אמנם מתחוללת לעינינו תופעה מופלאה של קיבוץ גלויות, תחיית היישוב בארץ ישראל מגיעה להישגים גדולים, יש שגשוג וביטחון. אך בכל הנוגע לענייני רוח – החול גובר בצורה בוטה וקשה על הקודש. תפיסת העולם השלטת במרחב הציבורי של העם, בחלקו הגדול, איננה מציבה את הקודש כערך מרכזי אלא דווקא את הַחֹפֶשׁ הַפָּרוּץ. חופש שאינו יודע גבולות, לא מציב סייגים לעצמו, אלא נוטה לפרוץ כמה שאפשר כל גדר ומושג שהתקדשו במשך הדורות. כאשר כתב הרב קוק דברים אלה, היהודים שפרקו עול מצוות נקראו "חופשים" – ערך החופש נעשה מרכזי ונעלה הרבה יותר מערכים אחרים שהדגישה המסורת. בתחומי האומנות למיניהם, שהרב קוק מציין את הַשִּׁירָה כדוגמא להם, האווירה היא חָפְשָׁנִית. חופשיה כמעט מכל ערכי הצניעות והגבולות הראויים שבין התחום האינטימי לתחום הציבורי. כך גם הַסִּפְרוּת. ספרות יכולה להיות פנימית, ספרות קודש או כזו שמתארת שאיפות נאצלות ותהליכים נפשיים של האדם, בנוגע למימוש ערכים ואידאלים נשגבים, אך בפועל היא יותר חִיצוֹנִית. היא עוסקת במעשים ובמערכות היחסים של האדם עם סביבתו בסיפורי הרפתקאות ורומנים, ואין עיסוק מספק בשורשים הפנימיים של כל אלה.
מתוך כל אלה קובע הרב קוק שתהיה תשובה, מבלי לבאר באיזה אופן, שכן זֹאת תִּהְיֶה הַפְּלִיאָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל חֲזוֹן הַגְּאֻלָּה. ההתהפכות מן השפל אל הקודש הנשגב תהיה פלא עליון, שכן מה שיגרום לה יהיה אותו היגיון דיאלקטי של הכרה בחשיבותם של החול והחופש, יחד עם חוסר יכולתם לעמוד בפני עצמם. זהו היגיון פנימי שנוגד את תהליכי ההתפתחות המוכרים והברורים, של התעלות באופן ליניארי והדרגתי מתוך התווספות והעצמת הקודש. על כן הוא יעורר פליאה גדולה.
מתוך החופש הפורץ גדרי צניעות ומסורת, יָבֹא הָעֹל הָאָהוּב. לא עול של עבדות וכפייה אלא כזה שאדם מקבל על עצמו מתוך אהבה, רצון והזדהות.[143] דווקא בזכות טעימת טעמו של החופש, אף שהוא חופש פרוץ – אדם יכול לקבל עול באהבה. אדם שאינו חופשי לא יכול לאהוב באמת. טעימת החופש והיצירתיות שבו, מביאה את האדם לבקש אתגרים נוספים של תיקון ובניין, וכל אתגר במהותו הוא תמיד עול – לא מובן לגמרי, לא מוכר ופשוט. משום כך החופש לא ייפגע מן העול, שכן עול אהוב, כמו אתגר, אינו גורם לתחושת שעבוד והכרח. אדם שמקבל על עצמו סייגים והגבלות מתוך הזדהות והכרה בחשיבותם מרגיש חופשי. זו גאולה עצומה. ממילא תפיסת האלוהות תהיה נשגבה יותר והאמונה תהיה נעלה ומזוככת יותר.
על כן התורה לא לגמרי מאמינה לעבד שיכול לצאת לחופשי אך בוחר להישאר משועבד, תוך שהוא טוען: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי" (שמות כא, ה) – אהבה אמיתית קיימת רק כאשר יש חופש מלא, לא במסגרת משעבדת, ועבד שהגיע אל המזוזה שבפתח הבית, עמד על סף החופש, ובכל זאת בחר להישאר משועבד בגלל כזו אהבה, מקבל כעין עונש סמלי: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" (שם ו ועי' רש"י), אף שמותר לו להישאר משועבד. אהבה המביאה את העבד להחלטה להישאר משועבד לאדונו יחד עם אשתו ובניו, אינה אהבה אלא נוחות או תלות – "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג, א). אם הייתה זו אהבה אמיתית, העבד היה בוחר להשתחרר ולאהוב כבן חורין את אדונו, ופועל כדי לשחרר את אשתו ואת בניו שיזכו בחירוּת. לא משאירם משעובדים לאדון. לרגש האהבה פירושים רבים, שחלקם מסולפים ולא נאותים. פירושו הנכון מתקיים רק כאשר לאהבה קודמת בחירה חופשית מתוך רצון.
עֲבוֹתוֹת זָהָב יִשְׂתָּרְגוּ וְיַעֲלוּ. ישנם חבלים וענפים שקושרים את האדם או חוסמים את דרכו, עֲבוֹתוֹת שמונעות ממנו להתקדם ולממש את חפצו. בתפיסה לא נכונה של עבודת ה', כך נתפסים איסורי התורה וגדריה, ועל כן רבים פורקים עול תורה, שנתפס כמעצור להתפתחותו האישית של האדם וכלא לחייו ונטיותיו. אך בניגוד לעבותות רגילות, ישנן גם עֲבוֹתוֹת זָהָב – הגבלות שאדם רוצה בהן משום שהוא רואה את היופי והיוקרה שבהן. וכמו אהבת העול שבאה מתוך הכרה באי האפשרות של החופש להישאר ריקני. אדם שהולך עם תגים, סיכות או דרגות שמסמלות את תפקידו, על פי רוב אינו מרגיש משועבד וכלוא בהם, אלא דווקא גאה לענוד אותם, מתוך אהבתו לתפקיד שקיבל ולתחושת האחריות שיש לו. כמו שאומן או סופר מקבל על עצמו אחריות ליצירותיו ושמח בה, עם כל הקושי והמסירות הנדרשים עבור היצירה.
וּתְשׁוּבָה מַזְהִירָה תֵּצֵא גַּם מִתּוֹךְ הַסִּפְרוּת הַחִיצוֹנִית. סופר טוב יודע לתאר את העולם החיצוני במילים שמייפות ומאירות אותו, תוך זהירות והבחנה בדקויות ובפרטים זעירים של מראה ולבוש, בין דרגה לדרגה ובין עניין ועניין. גם התשובה שתופיע מתוך הספרות החיצונית תהיה מַזְהִירָה, מאירה בזהירות של הבחנה עדינה בין פרטים, כמו הספרות. תשובה לא טובה מחשיכה את האדם, עושה אותו קודר וסגור בין כתלי בית המדרש ומנתקת אותו מן העולם. לא כך היא התשובה האידאלית, שתגרום לאדם להיות מאיר, מקרין יופי ועוצמה, תוך זהירות שלא לפגום גם בפרטי הפרטים הקטנים ולא לטשטש גבולות וגדרים. דווקא מתוך ייחודיותה של הספרות החיצונית שלימדה את האדם להאיר ולייפות, לנהוג בזהירות ובעדינות, תשתכלל התשובה ותתגשם בעולם באופן מאיר ומרומם.
בית המקדש נקרא "נויו של עולם" (זבחים נד, ב). בפסוקים ובדברי חז"ל מתוארים יופיו החיצוני המרהיב ועוצמת הפאר והעושר שבו. לכאורה אפשר היה להסתפק במבנה פשוט יותר, ללא כל ריבוי הזהב והקישוטים היקרים; אלא שיש ערך רב ביופי החיצוני ובפאר כאשר הם מקושרים לקודש. לכן אף שהורדוס מלך יהודה כְלל לא היה ראוי לשבח, מהרבה פנים, חז"ל לא נמנעו מלשבח את בניין המקדש שהיה באחריותו: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו" (בבא בתרא ד, א).
יִגָּמֵל זֶה הַצִּיץ, יִפְרַח הַפֶּרַח, יַבְשִׁיל הַפְּרִי. במשל זה מעולם הצומח, ניתן לראות את ההסבר לפלא גילוי הקודש מתוך החול. בכל סתיו מחדש, העצים משילים את עליהם לקראת החורף, כמו נכנסים למשטר של צמצום ויובש בעונת הקור והגשמים. ובבוא האביב מתוך היובש נגמל ציץ, מתוך עירום הגבעול מציץ משהו אחר ושונה מן הגבעול, שקיים בפני עצמו, כמו תינוק שנגמל וכבר פחות תלוי באימו. חולף עוד זמן, ועל גבי הציץ פורח פרח – בניגוד לציץ הירוק מופיעים עלים צבעוניים בעלי מבנה אחר ותפקיד אחר. לא די בכך, ולאחר זמן מתגלה מתוך הפרח גם פרי, השונה לגמרי מן הציץ והפרח: כאשר הפרי בשל הוא ראוי למאכל אדם. עם כל כמה שהפרי שונה מן הפרח, ובטח מן הציץ והגבעול, הפוטנציאל שלו היה חבוי בהם כל הזמן. העולם הנגלה לעינינו הוא העולם החיצוני בלבד, שיכול להיראות יבש וחסר כל חיוניות של קודש. אולם בתוכו חבויים אוצרות של יכולות גדולות, תובנות ושאיפות, שלכאורה אין להן זכר במציאות הקיימת. כך היא גם נפש האדם. על כן אין לחשוב שבבוא הגאולה תיעקר מן השורש המציאות הקיימת ויבוא משהו אחר במקומה, שאינו ממינה ולא מעניינה. הגאולה תהיה כמשמעה: שחרור כוחות הגנוזים בעומק המציאות והנפש, גילוי כל הנטיות הנשגבות אל הקודש שיבואו לידי ביטוי במציאות וירוממו אותה. ממילא, יחד עם פריחתם של זרעי הקודש שבמציאות, יתקבלו באהבה גם הדברים המתלווים אליהם – אזהרות התורה וגדריה, השומרים על נטיות הקודש שיתבטאו כראוי, שיהיו בשלות ומזינות עבור ההוויה.
וְיֵדַע הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְדַבֵּר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל תְּנוּעוֹת רוּחָהּ. בעקבות משבר החילון וערעור הזהות שהתעצם בעם ישראל בעת החדשה, יהודים עמדו בראש התנועות המהפכניות בעולם – הגם שאלה לא היו קשורות כלל לתורה ואמונה. יהודים היו ממבשרי החופש המרכזיים מבחינה תיאורטית ומבחינה מעשית, שאיפת הגאולה ותיקון העולם שקיימת בישראל באה לידי ביטוי בלבוש נוכרי ומנוכר למסורת ישראל ולקודש. על כך היו שתמהו – וכי זהו העם שנושא את בשורת הקודש לעולם? אלה שגורמים לחורבן סדרי החברה והמוסדות הישנים, רוצחי מלכים ומושלים ומעוררי מלחמות?! היו שראו בזה ניוון גמור של סגולת ישראל. לעומת זאת, הרב קוק רואה בכך ציץ ופרח המלמדים שיבואו בעקבותיהם פירות העולם החדש של הקודש. הציץ והפרח עצמם אינם יודעים כמובן שעתידים להופיע מתוכם פירות שיבשילו, אך בפועל כך הדבר מתרחש. גם תנועות הרוח בישראל שמנוכרות ורחוקות מן הקודש, מבלי ידיעתן רוח הקודש מדבר בהן, הן הכנה לבשורת הגאולה.
וְסוֹף הַכֹּל הוּא לִתְשׁוּבָה הַמְבִיאָה רְפוּאָה וּגְאֻלָּה לָעוֹלָם (עי' מגילה יז, ב), ולא לעם ישראל בלבד. רפואה היא תיקון של נזק, מום או מחלה בגוף, שיש להשיב לבריאותו כפי שהיה קודם. גאולה היא מעבר לכך – חידוש יסודי ומהפכה. מבחינה גופנית, אם יֵדעו אי פעם למצוא דרך לגאול את כוחות החיים של הגוף, למצוא כיצד אפשר לגרום להתחדשות התאים שיתחזקו את עצמם – הגוף ירפא את עצמו באופן טבעי, ויהיה יותר חזק ובריא. או אז, כבר לא יהיה צורך במאמצי הרפואה של תיקון בעיות בגוף. כך גם מבחינה רוחנית: התשובה בתחילה תהיה רפואה לעולם, במובן של תיקון מושגי הקודש הישנים שנתפסו באופן לא נכון. תיקון זה הוא מורכב וארוך, ותחילתו תהיה בזכות החול והחופש, שיטלטלו את תפיסת הקודש והמסורת. אך לאחר מכן התשובה תהיה גם גאולה, כאשר היא תשיב את הקודש שיתגלה מתוך החול באופן בריא ונכון. לכן הגאולה לא תהיה רק לישראל, אלא לעולם כולו. ההוויה בכללה תשתנה לטובה כאשר עם ישראל יהיה לדוגמא ומופת עבור האנושות כולה, כיצד ניתן לגאול את הקודש הגנוז בחול ולהופיע אותו במציאות כך שירומם את החול ויעצים אותו.
