ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ב.הַיַּשְׁרוּת הַטְּהוֹרָה אוֹמֶרֶת, שֶׁכָּל עֲמַל הַמַּדָּע צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן אֶל הַיְסוֹד הָאִידֵיאָלִי לִתֵּן לָרָצוֹן הָאֱנוֹשִׁי אֶת הַפָּנִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים הָרְאוּיִים לוֹ, לְעַדֵּן אֶת הָרָצוֹן, לְאַמְּצוֹ, לְקַדְּשׁוֹ, לְטַהֲרוֹ, לְהַרְגִּילוֹ בְּחִנּוּכִים שׁוֹנִים שֶׁתִּהְיֶה שְׁאִיפָתוֹ תָּמִיד רוֹמֵמָה וְשַׂגִּיבָה. יִתְעַסְּקוּ הַמַּדָּעִים אֵיךְ לְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת כָּל הַפְּרָטִים, שֶׁהָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים הַשּׁוֹלְטִים בָּעוֹלָם שׁוֹאֲפִים אֲלֵיהֶם, וְהֵם הֵם כָּל צָרְכֵי הַחַיִּים הַהֲגוּנִים הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִים, אֲבָל מְרוֹם פִּסְגַּת מַטְּרָתָם הַכְּלָלִית צָרִיךְ לִהְיוֹת עֲדִינוּתוֹ שֶׁל הָרָצוֹן עַצְמוֹ, בְּהִירוּתוֹ הַשִּׂכְלִית שֶׁל הָרָצוֹן וְהִתְאַדְּלִיּוּת עַצְמִיּוּתוֹ. וְאוֹי לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ כְּשֶׁהִיא סָרָה מִדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְתַחַת לְיַסֵּד אֶת הַמֶּרְכָּז שֶׁל כָּל הַהַשְׁלָמוֹת עַל הַבָּסִיס שֶׁל עִלּוּי הָרָצוֹן, תַּנִּיחַ אֶת הָרָצוֹן עַצְמוֹ בְּגַסּוּתוֹ, בְּלֹא עִבּוּד וְעִלּוּי, וְכָל עֲמָלָהּ יִהְיֶה רַק לְמַלֵּא אֶת הַתַּאֲווֹת הָרְצוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵן זוֹרְמוֹת כְּנַחַל גָּפְרִית, וְכָל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בָּהֶן. אָז נוֹפֶלֶת הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלוּתָהּ בְּרִשְׁתָּהּ הַנּוֹרָא וְהַמְכֹעָר שֶׁל זֻהֲמַת עֲבוֹדָה זָרָה, אֲשֶׁר דָּם יִרְדְּפֶנָּה, וּמִמַּעֲמַקִּים תִּקְרָא אֶל אֵ־ל אֱלוֹהֵי אֱמֶת, לָשׁוּב אֶל הַתְּכוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יְסוֹד הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַכְּלָלִית לְעִלּוּי הָרָצוֹן. וְ"אָז תִּקְרָא וַד' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" כִּי "קָרוֹב ד' לְכֹל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". וְזֶהוּ כָּל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה: הִתְעַלּוּת הָרָצוֹן וְהִשְׁתַּנּוּתוֹ לְטוֹבָה, לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר וּמֵעֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה. "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי", "שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל", "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלוֹהֶיךָ".

טו – יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה לַפְּרָט וְלַכְּלָל, פסקה ב.


ב.הַיַּשְׁרוּת הַטְּהוֹרָה אוֹמֶרֶת, שֶׁכָּל עֲמַל הַמַּדָּע צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן אֶל הַיְסוֹד הָאִידֵיאָלִי לִתֵּן לָרָצוֹן הָאֱנוֹשִׁי אֶת הַפָּנִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים הָרְאוּיִים לוֹ, לְעַדֵּן אֶת הָרָצוֹן, לְאַמְּצוֹ, לְקַדְּשׁוֹ, לְטַהֲרוֹ, לְהַרְגִּילוֹ בְּחִנּוּכִים שׁוֹנִים שֶׁתִּהְיֶה שְׁאִיפָתוֹ תָּמִיד רוֹמֵמָה וְשַׂגִּיבָה. יִתְעַסְּקוּ הַמַּדָּעִים אֵיךְ לְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת כָּל הַפְּרָטִים, שֶׁהָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים הַשּׁוֹלְטִים בָּעוֹלָם שׁוֹאֲפִים אֲלֵיהֶם, וְהֵם הֵם כָּל צָרְכֵי הַחַיִּים הַהֲגוּנִים הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִים, אֲבָל מְרוֹם פִּסְגַּת מַטְּרָתָם הַכְּלָלִית צָרִיךְ לִהְיוֹת עֲדִינוּתוֹ שֶׁל הָרָצוֹן עַצְמוֹ, בְּהִירוּתוֹ הַשִּׂכְלִית שֶׁל הָרָצוֹן וְהִתְאַדְּלִיּוּת עַצְמִיּוּתוֹ. וְאוֹי לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ כְּשֶׁהִיא סָרָה מִדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְתַחַת לְיַסֵּד אֶת הַמֶּרְכָּז שֶׁל כָּל הַהַשְׁלָמוֹת עַל הַבָּסִיס שֶׁל עִלּוּי הָרָצוֹן, תַּנִּיחַ אֶת הָרָצוֹן עַצְמוֹ בְּגַסּוּתוֹ, בְּלֹא עִבּוּד וְעִלּוּי, וְכָל עֲמָלָהּ יִהְיֶה רַק לְמַלֵּא אֶת הַתַּאֲווֹת הָרְצוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵן זוֹרְמוֹת כְּנַחַל גָּפְרִית, וְכָל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בָּהֶן. אָז נוֹפֶלֶת הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלוּתָהּ בְּרִשְׁתָּהּ הַנּוֹרָא וְהַמְכֹעָר שֶׁל זֻהֲמַת עֲבוֹדָה זָרָה, אֲשֶׁר דָּם יִרְדְּפֶנָּה, וּמִמַּעֲמַקִּים תִּקְרָא אֶל אֵ־ל אֱלוֹהֵי אֱמֶת, לָשׁוּב אֶל הַתְּכוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יְסוֹד הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַכְּלָלִית לְעִלּוּי הָרָצוֹן. וְ"אָז תִּקְרָא וַד' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" כִּי "קָרוֹב ד' לְכֹל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". וְזֶהוּ כָּל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה: הִתְעַלּוּת הָרָצוֹן וְהִשְׁתַּנּוּתוֹ לְטוֹבָה, לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר וּמֵעֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה. "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי", "שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל", "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלוֹהֶיךָ".

בדברים אלה דן הרב קוק בשתי סוגיות, המתלכדות לאחת. הראשונה, היא היחס הראוי בין המדע והמוסר בעידן החדש; כאשר ההתקדמות המדעית כה משמעותית ותופסת את המקום המרכזי בהוויה האנושית, יש לברר את הקשר בינה לבין האידאלים הגדולים שלאורם אדם מנהל את חייו. סוגיה זו הייתה אקטואלית מאוד בזמן שנכתבו דברים אלו,[95] כאשר המדע שהתפתח במהירות בעידן המודרני העצים מאוד את כוחותיו של האדם, אך רמת המוסר של האדם לא התעצמה במקביל. מדינות שהתחמשו בנשק קטלני והרסני ביותר – בזכות ההתקדמות המדעית של סוף המאה התשע־עשרה, גרמו למותם של מיליוני בני אדם במלחמת העולם הראשונה. ההישגים בתחום הכימיה והביולוגיה שירתו רעיונות מפלצתיים של מנהיגים טוטליטריים אכזריים, כך שבשתי מלחמות העולם מתו למעלה משמונים מיליון בני אדם ועוד מיליונים רבים נפצעו, חלו ונעשו נכים לשארית חייהם. מבחינה מסוימת פיתוח המדע המואץ שנעשה ללא פיתוח המוסר, היה כמו נתינת גפרורים או כלי נשק לילד קטן – מבחינתו זה משחק, והוא אינו מודע כלל לאסונות שהוא עלול לגרום.

סוגיה זו של בירור היחס בין המדע והמוסר, נעשתה כיום אקטואלית אף יותר ממה שהייתה אז, שכן משקלו של המדע לא פחת, אלא אדרבא. לצד זאת, גם החשש מהתקדמות מדעית בלתי מרוסנת שתעמוד לרשות הרשע, קיים כיום יותר מאשר בזמן כתיבת הדברים. ישנו פחד שמא מדען מטורף וחסר עכבות מוסריות, מתוך תאוות שלטון, פרסום או איזו אידאולוגיה מעוותת בה הוא מאמין, יוכל באמצעות נשק משוכלל או טכנולוגיה מסוכנת לגרום לאסונות בקנה מדה עולמי. חרדות אלה אינן קיימות רק במוחם הקודח של סופרי מדע בדיוני או תסריטאים של סרטי אסונות; ישנן ועדוֹת אתיקה ופיקוח ממשלתי על מוסדות אקדמאיים ומכוני מחקר, שתפקידן להגביל מחקרים שונים, שמא חלילה יעלה על דעתו של מישהו לעשות דברים איומים בעזרת הידע הטכנולוגי. הרב קוק דן בכך, וכאן מצטרפת הסוגייה השנייה: מושג התשובה ועידון הרצון, הנצרך דווקא בדור זה. בניגוד למה שהיה נדמה למבססי החילוניות של העידן החדש, שבזכות ההתקדמות המדעית והתעצמות הכוח האנושי כבר אין צורך במושגי האמונה והקודש, שכן הכל נתון לרצון האדם – על רקע זוועות המשטרים הטוטליטאריים החילוניים של המאה העשרים מתבררת חשיבותה העליונה של האמונה עבור עיצוב המוסר האנושי. אדם צריך לפתח בנפשו "ועדת אתיקה" אישית ופיקוח עצמי, שלא ירשה לעצמו לעשות עוולות שיש בכוחו לעשות. האמונה באלוהי אמת חיונית עבור כך.

תשובה מאפשרת לצרף את כל ההתקדמות המדעית אל התורה והקודש, את כל התפתחות העוצמה האנושית אל הטוב והישר. היו הוגי דעות שלנוכח הצרות שהתעוררו בעידן החדש קראו לשוב לבערות, לחיים בחיק הטבע בתמימות ופשטות, ללא כל הרציונליות שיש בקִדמה. זהו רעיון שאולי נראה פסטורלי ונעים, אך הוא לא נכון, ולוּ מהסיבה המעשית: בעולם העתיק היו מחסור, מחלות וסבל שאין בעולם החדש, בזכות ההתפתחות המדעית, כך שלא ניתן לוותר עליה. אך יחד עם זאת, יש להכיר בפגמים שקיימים בה – אם היא אינה מחוברת למערכת ערכים נשגבה יותר. משום כך דווקא התשובה היא הפתרון, כדבריו של רבי יוחנן לריש לקיש, לפני ששב בתשובה: "חילך לאורייתא" (בבא מציעא פד, א) – את כל יכולותיך המרשימות קח לתורה. אל תבטל ותנוון אותן, אלא השתמש בהן באופן נכון ובריא. זוהי התשובה האולטימטיבית, תשובה מאהבה.

הַיַּשְׁרוּת הַטְּהוֹרָה אוֹמֶרֶת, שֶׁכָּל עֲמַל הַמַּדָּע צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן אֶל הַיְסוֹד הָאִידֵיאָלִי. "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). חלק מאותם ה"חִשְּׁבֹנוֹת", החישובים וההתעמקות השכלית, הוא כמובן המדע. אדם מחשבן את מציאותו, חוקר ובודק כיצד חייו יהיו יותר נוחים, וזה טוב וחשוב. אלא שחשבונות אלה עלולים להסיט את האדם מן הַיַּשְׁרוּת הַטְּהוֹרָה, היושר הבסיסי שעוד לא הזדהם באינטרסים של מדות רעות. האדם הוא טוב בבסיסו ויש לו רצון להיטיב ולפעול בהתאם למגמת הבריאה, על כן מוטל עליו לחבר את היושר הבסיסי אל חשבונות המדע הרבים – שירוממו אותו אֶל הַיְסוֹד הָאִידֵיאָלִי, ולא שיסתפק במילוי צרכיו ובנוחות החיים. ההכרח אמנם לא יגונה ואין פסול בעיסוק בצרכים האנושיים, אך גם לא מתפארים בהם, ובטח לא מציבים אותם כמטרה עליונה. לכן המדע צריך לִתֵּן לָרָצוֹן הָאֱנוֹשִׁי אֶת הַפָּנִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים הָרְאוּיִים לוֹ, יש לאדם שאיפות וחזון, אליהם צריך לחבור המדע על מנת לממשם ולפתחם במציאות. אדם נברא בצלם אלוהים, לכן אי אפשר למצות את חייו בסיפוק הצרכים הפיזיים בלבד. הרצון האנושי צריך להתאים למקורו העליון ולמגמה האלוהית בבריאה, ולהתממש על ידי עמל המדע. לְעַדֵּן אֶת הָרָצוֹן, שיהיה עדין ונעלה, לא גס. רצון פעמים רבות מזוהה עם תאווה. אדם צריך לעדן את רצונו, לברר ולדייק אותו, כך שיהיה מזוהה עם שאיפה נעלה. ומכיוון שעידון הרצון עלול להחליש אותו, הרב קוק מוסיף שיש לְאַמְּצוֹ, שיהיה חזק ואמיץ לחתור בעוז למימוש השאיפות הגדולות. לְקַדְּשׁוֹ, שיהיה ייחודי ומכוון אל הקודש, אל העצמיות, ולא כהעתק דהוי של דברים אחרים. לְטַהֲרוֹ, שיהיה נקי מסיגים שעלולים להידבק אליו בדרכו. לאחר שהרצון התעדן והאדם רוצה בעיקר באידאלים הגדולים, הרצון עלול להישחת ולנטות לאידאלים מתוך קטנוניות, גאוותנות או מידות רעות אחרות; על כן יש לטהר את הרצון שיהיה מכוון אל הטוב באופן נכון ומרומם. לְהַרְגִּילוֹ בְּחִנּוּכִים שׁוֹנִים שֶׁתִּהְיֶה שְׁאִיפָתוֹ תָּמִיד רוֹמֵמָה וְשַׂגִּיבָה. ישנן אפשרויות רבות לחינוך, אין להסתפק רק באחת מהן בדרך שכלולו של הרצון, כפי שבתורה יש מצוות שונות – כאלה הנוגעות ליחיד וכאלה הנוגעות לחברה, לזמנים שונים ולמקומות שונים, שכן באופנים רבים אדם יכול וצריך להתעלות.

יִתְעַסְּקוּ הַמַּדָּעִים אֵיךְ לְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת כָּל הַפְּרָטִים, שֶׁהָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים הַשּׁוֹלְטִים בָּעוֹלָם שׁוֹאֲפִים אֲלֵיהֶם. אחרי שהרצון קובע מטרה טובה, עליו לשלוט בעולם בכך שהמדעים ישרתו אותו, שימצאו דרכים לממש את המטרה הטובה, ולא שישרתו רצונות מעוותים של עריצים אכזריים – כפי שהיה בחלקה הראשון של המאה העשרים, בזמן כתיבת הדברים. וְהֵם הֵם כָּל צָרְכֵי הַחַיִּים הַהֲגוּנִים הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִים. הטבת החיים החומריים והרוחניים לכלל החברה היא חלק ממילוי המטרות הנעלות. באופן עקרוני, לא ייתכן שמטרה טובה תהיה על חשבון חיים חומריים ורוחניים בריאים, הדברים לא צריכים לסתור זה את זה, אלא אדרבא, להשלים ולחזק זה את זה. אֲבָל מְרוֹם פִּסְגַּת מַטְּרָתָם הַכְּלָלִית צָרִיךְ לִהְיוֹת עֲדִינוּתוֹ שֶׁל הָרָצוֹן עַצְמוֹ, שיהיה נעלה ומבורר ולא גס ושפל, על ידי בְּהִירוּתוֹ הַשִּׂכְלִית שֶׁל הָרָצוֹן, מודעות עצמית ותבונה, שהיא צלם אלוהים שבאדם (מו"נ א, א), וְהִתְאַדְּלִיּוּת עַצְמִיּוּתוֹ. אדם כל הזמן רוצה, מתוך התחושה התמידית של נוכחות עצמו בהוויה. הוא אינו יכול להתעלם מתחושת קיומו, וממילא גם לא מרצונו. אלא שיש לתחושה זו כמה אפשרויות ביטוי: כאשר היא גסה, אדם מרגיש שהזולת תמיד מתחרה עמו; כולם נעשים אויבים עבורו, שכן הם נושמים לו את האוויר ומשתמשים לו במשאבים. ממילא הוא מרגיש שגם אלוהים מאיים עליו, שכן בעוד שעם הזולת הוא עוד מצליח להיאבק ולהסתדר, אלוהים בכוחו האינסופי יכול ישלול ממנו את כל יכולותיו וצרכיו… זהו האגואיזם הטמא שנובע מנקודת העצמיות. גסוּת זו צריכה להתאדל, להיות אידאלית: כאשר אדם מכיר בכך שמקורו הנסתר ומקור רצונו זהו הא־ל האינסופי, המתגלה בכל ההוויה – הוא שמח בכך שתמיד יש עוד, שאין גבול לשפע. את הזולת הוא רואה בעין טובה, שכן כל אחד הוא עוד גוון במכלול הצבעים היפה. כשם שאור השמש הוא מקור של אנרגיה בלתי נדלה מבחינת האדם, ואנו קולטים רק שברירי אחוז מאותה אנרגיה בגלל מוגבלותנו – כך גם אפשר לתאר את החסד האלוהי האינסופי. לכן "קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח), שכן כאשר תופסים באופן יותר נכון את היחס לאלוהים, הקִרבה אליו – כמקור ההוויה – מעצימה את האדם ולא מאיינת אותו, כפי שעלולים לחשוב בתפיסה מעוותת. לתפיסת עולם אידאלית כזו צריכים המדעים להביא את האדם.

וְאוֹי לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ כְּשֶׁהִיא סָרָה מִדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְתַחַת לְיַסֵּד אֶת הַמֶּרְכָּז שֶׁל כָּל הַהַשְׁלָמוֹת עַל הַבָּסִיס שֶׁל עִלּוּי הָרָצוֹן, תַּנִּיחַ אֶת הָרָצוֹן עַצְמוֹ בְּגַסּוּתוֹ, בְּלֹא עִבּוּד וְעִלּוּי, וְכָל עֲמָלָהּ יִהְיֶה רַק לְמַלֵּא אֶת הַתַּאֲווֹת הָרְצוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵן זוֹרְמוֹת כְּנַחַל גָּפְרִית – אש ששורפת, מכלה ומתפשטת בלי הפסק, וְכָל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בָּהֶן. התחושה התמידית של רעב שאיננו מסופק, ולכן יוצר שיעבוד למילוי התאוות – היא כמו ייסורי גיהנום, ייסורים שלא פוסקים. האדם לא יכול לספק לגמרי את כל תאוותיו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג). כאשר הוא מודע לזה, מתבונן ברעבונו הבלתי־פוסק ואינו מוצא לו פתרון, הוא עלול להיכנס לדיכאון קשה. רק התעדנות הרצון, האמונה בחזון גדול שאפשר וראוי להתקרב אליו, מצילה את האדם מתחושת חוסר המוצא של אי־ההסתפקות בתאוות.

בעידן המודרני רווחת התפיסה שאמונה וערכים הם עניינו הפרטי של היחיד, ועל כן החברה אינה צריכה לעסוק בכך. הדבר בא לידי ביטוי גם ברעיון הפרדת הדת מן המדינה. אין חינוך לעידון הרצון, מתוך תפיסה שאין סמכות לאף אדם לחנך אחרים. זאת בניגוד לתפיסה האמונית, שבה אלוהים שברא את האדם על מנת להיטיב לו, נתן לו גם תורה על מנת שיתחנך על פיה. האמונה צריכה לאחד בין הבריות, יש לתת לשאיפות הנאצלות מקום ממשי בחיי הציבור. אמנם זהו אתגר מורכב מאוד, שכן האנושות למודת ניסיון רע מן העבר, כאשר הדתות השונות שלטו במרחב הציבורי וניסו להשליט עליו את אמונותיהן. אך זה גם לא אומר שיש לוותר על כך, אלא לדעת לעשות זאת באופן נכון ובתבונה רבה, על מנת להיטיב באמת.

כיום, בעידן הפוסטמודרני, בעולם המערבי מתחוללת מגמה חדשה: ניסיון לכפות אמות מידה מוסריות על הציבור – את אמות המידה הליברליות, המפקיעות כל סמכות וכבוד למסורת ולעבר. הנטייה המודרנית לסלק את האמונה והערכים מן המרחב הציבורי מגיעה לקיצה, ומוחלפת במגמתן של תנועות ליברליות חילוניות הכופות את ערכיהן על הציבור. מגמה זו מוּנעת מאמונה עמוקה, ואינה מבוססת על מחקרים מדעיים פשוטים. יש בה קנאות כמעט־דתית בהתקוממותה כנגד האינדיווידואליזם, נגד חופשו של היחיד לנהל את חייו על פי האמונות והערכים שהוא גיבש לעצמו. אף שזו מגמה שהתחדשה כיום, היא אינה חלק מן הרעיון הפוסטמודרני, השולל את קיומה של אמת אובייקטיבית. תנועות ליברליות רדיקליות קובעות שהאמת אצלן, ושעל כן יש להן גם תוקף מוסרי אובייקטיבי לכפות אותה על הרבים.

אָז נוֹפֶלֶת הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלוּתָהּ בְּרִשְׁתָּהּ הַנּוֹרָא וְהַמְכֹעָר שֶׁל זֻהֲמַת עֲבוֹדָה זָרָה. זוהמת עבודה זרה אינה דווקא עניין פולחני חיצוני של אלילי עץ ואבן, אלא גם תנועת נפש של ריכוז הרצון עד כדי סגידה, באובייקטים מסוימים ושאיפות שאינן נעלות. היו מנהיגים שנעשו לסוג של אליל, כאשר התקיים סביבם פולחן אישיות – סטלין[96] בברית המועצות, מוסוליני,[97] היטלר[98] ומאו דזה־דונג[99] בסין; חמדנות של עושר שרומסת את המוסר בדרך ההתעשרות – כל אלה הם סוגים של אלילות, שיסודם בזוהמת עבודה זרה. אֲשֶׁר דָּם יִרְדְּפֶנָּה, משום שבאלילות צריך גם להקריב בני אדם, כפי שהיה במשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים. על כן בשלב מסוים האנושות לא עומדת בזה, וּמִמַּעֲמַקִּים תִּקְרָא אֶל אֵ־ל אֱלוֹהֵי אֱמֶת, לָשׁוּב אֶל הַתְּכוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יְסוֹד הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַכְּלָלִית לְעִלּוּי הָרָצוֹן. כאשר הכל חרב, נשחת והולך, האדם מבין שמה שחסר לו אינו רק התפתחות מדעית טכנולוגית, אלא עִלּוּי הָרָצוֹן, שאיפה לאידאלים גדולים. כל ציוויליזציה גדולה בעלת הישגים חיצוניים מרשימים סובלת מבעיות אלה, משום שההישגים המדעיים והטכנולוגיים קלים יותר להשגה מאשר העבודה הרוחנית והמוסרית, וממילא נוצר פער שבשלב מסוים נעשה בלתי נסבל. אי אפשר כבר לסבול את העוול והייסורים שמביאה ההערצה העיוורת לרעיונות ומנהיגים מסוימים. כך היה במצרים הקדומה, ברומא העתיקה ובאירופה של העידן המודרני.

הרב קוק כותב דברים אלה בזמן מלחמת העולם הראשונה, מתוך תקווה לשמוע את קול המוסר הבוקע מתוך הייסורים והזוועות. סופרים שונים כתבו על השאיפה לשלום וסדר עולמי חדש טוב יותר, אך לא התבססו על העבודה המוסרית הנצרכת של זיכוך הרצון. הוגי דעות מטריאליסטים תמיד הצליחו להמיר שאיפה זו לעניין אחר, להסביר שאם ישכללו את המשטר או את הרווחה הכלכלית אפשר יהיה לתקן את המצב. אולם בלא עבודה של עילוי הרצון, אם המוסר והרוח לא מרוממים את הציבור, שום מערכת לא תעזור. קל לעודד יצרים רעים, כך עשו הקומוניסטים והנאצים בשם האידאולוגיות שאחזו בהן, אלה התירו לשדוד ממי שרוצים, ואלה ביטלו לנשדדים את זכות החיים. מכיוון שלמעשה הייתה זו הליכה אחר יצרים וזוהמת עבודה זרה – גם אותם קולות שקראו לשינוי לטובה גוועו בסופו של דבר במהומה הנוראה.

העולם המודרני איבד את האמונה הדתית בעקבות ההתפתחות המדעית, את העוגן הגלום במה שלמעלה מן האדם, וניסה להתמודד עם בעיות האנושות באמצעות השכל האנושי בלבד. פיתוי הנחש בגן עדן: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה), התממש בגאווה האנושית על הישגי המדע, שיצרה תחושה שאין צורך באלוהים – הרי אפשר לבד לפוצץ הרים, ליצור הר מלאכותי ולעצב מחדש את נופי בראשית. אולם לאדם יש יצרים, אינטרסים ותאוות שפלות, וכאשר נותנים ליצרים לגיטימציה על ידי אידאולוגיה, האדם נותר שפל וגם האידאולוגיה לא מתקיימת. רק אמונה דתית עמוקה וחזקה יכולה לשים גבולות חזקים מספיק, לרסן את התאוות השפלות כך שאנשים יבחנו עצמם מול המקור הבוחן כליות ולב, גם כאשר אף אחד לא רואה אותם, בינם לבין עצמם – ודווקא זה היה חסר. איבוד הקשר עם מה שמעבר לאדם ולעולם יצר מהפכה בתפיסת המציאות וגרם למבוכה קשה אל מול הזוועות שהאדם חולל. התקווה הנאיבית של תקופת הנאורות, שהמדע יגאל את העולם, קרסה ברעש נורא של מלחמות עולם ומשטרים איומים.[100] ארגוני זכויות אדם ויתר הארגונים שפועלים לרווחת האנושות כיום, נוטים שלא להבין את התהליכים האוניברסליים הגדולים; עומדים מול עולם מוסלמי שלא היה שותף למהפכה המדעית והחילון באירופה, ולא יודעים כיצד להתמודד איתו. התפיסה הליברלית והדאגה לזכויות הפרט אינן יכולות להתמודד עם עומק ההוויה האנושית, הדתית והתרבותית של אחרים. בעבר לא היה כמעט ממשק בין תרבויות, כל אחד חי לו בארצו במנותק מן העולם, וכיום, כאשר העולמות מתנגשים, נוצרת מבוכה קשה. לכן קריאתו של הרב קוק כאן לתשובה לאלוהי אמת, רלוונטית לימינו, לא פחות ממה שהייתה רלוונטית בזמנו.

וְ"אָז תִּקְרָא וַד' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" (ישעיהו נח, ט) כִּי "קָרוֹב ד' לְכֹל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה, יח). המענה האלוהי מבחינת הרב קוק, הוא נס שיבת ציון – החזרת הצדק ההיסטורי על כנו, כאשר העם ששמר על הזיקה לארצו במשך אלפיים שנות הגלות ושב דווקא אליה אחרי גלגולים נוראיים, מקיים את חזון הנביאים בניגוד לכל הסתברות ריאלית. האנושות צריכה לראות זאת כדוגמא לכך שאלוהי ישראל עונה לשאלה אם יש תקווה לעולם, האם שלטון המוות ימשיך לנצח. כשם שהעם המפוזר והמשוסה, הנחשב כמת,[101] שב והתאחד חזרה בארץ אבותיו – כך גם יש תקווה לשוב למציאות האידאלית של גן־עדן, בו בטל שלטון המוות: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח). מה שהיה מִצְעָר בימיו של הרב קוק נעשה כיום לתופעה מפליאה של חברה משגשגת, מעצמה ביטחונית וכלכלית של מיליוני יהודים, המושכת אליה יהודים מקהילות אחרות. תופעה זו אכן מהווה עבור מאות מיליונים בעולם את נקודת המשען של התרבות העתידית, שהיא תרבות של אמונה באלוהים, של מוסר וערכים נכונים. הנוצרים האוונגליסטים מלבישים אמונה זו במושגים דתיים לא טובים, שהם מכירים מדתם; אולם אנו לא ממש מסייעים להם לתקן את המושגים משום שגם אנו במבוכה קשה – המאמינים באמת, אצלנו הם מיעוט, ועל כן כמדינה אנו נבוכים אל מול תשומת הלב העולמית כלפינו, כאשר אנו עדיין מונְחים משיקולים מטריאליסטיים וללא אמונה. "בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א), ותהליך זה של הכרה עצמית איננו פשוט. הן מצד הממסד הדתי שאינו יודע כיצד עליו להשתלב בכך, והן מצד הממסד שאינו דתי, שיש בו אדישות וניכור כלפי האמונה והמסורת. האור שצריך לבקוע מציון, מאיר רק במעשים בפועל, אך לא במשמעות ותובנות כפי שהיה ראוי לו. אך עם כל זאת, יש בסיס והתחלה חומרית מפוארת – "תִּקְרָא וַד' יַעֲנֶה", הנוכחות האלוהית מופיעה בגלוי במהלך שיבת ציון, ומי שקורא את התנ"ך כפשוטו רואה זאת.

וְזֶהוּ כָּל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה: הִתְעַלּוּת הָרָצוֹן וְהִשְׁתַּנּוּתוֹ לְטוֹבָה. בניגוד למחשבה הפשטנית, שעל מנת לשוב בתשובה יש לשנות רק את אורחות החיים המעשיים. לעיתים קרובות בעלי תשובה משנים את מעשיהם בפועל, מתוך הכרה כי ראוי להם לשוב בתשובה, אך לא עומלים על בירור הרצון והתעלותו, ולכן אינם מצליחים להתמיד בתשובה המעשית. יש לזכך את השאיפות, הערכים והאמונות, ורק על גבי זה תוכל להתפתח תשובה שלמה. יש בעלי תשובה שרואים את כל התהליך כסוג של מאגיה – שיקיימו מצוות ולפתע יהיה להם שפע של פרנסה, בריאות ועושר, אך מצוות אינן מאגיה. יש משהו בתפיסה זו, אך 'משהו' בלבד, שלעיתים בא ולעיתים לא. לכן יש אכזבה גדולה אצל חלק מבעלי התשובה, וגם אם הם כן מצליחים להישאר במסגרת של חיי אמונה, ילדיהם כבר נוטשים. קיום המצוות הוא סוף התהליך, "סוף מעשה", שצריך להיות "במחשבה תחילה", בהכנה נפשית של הרצון ותפיסת העולם. רק כך אפשר לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר וּמֵעֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה,[102] אור ותקווה תלויים בהבנה עמוקה, בשאיפות וערכים. עולם המעשה כמובן צריך להתאים לכך, אך רק כביטוי חיצוני לשינוי הפנימי הרצוני. לכן הרב קוק אינו רואה את התשובה העתידית של העם באופן המוכר כיום, של השפעה מקומית על יחידים. כשם שתהליך החילון לא היה אצל יחידים, אלא מתוך שינוי רעיוני בתפיסת העולם של הוגי דעות ומנהיגים גדולים ששאפו לגדולות, לתיקון עולם, ודמות האמונה שתפסו הייתה מצומצמת מדי עבורם – כך צריך להיות גם בתשובה, שכן ההמונים הולכים בעקבות אנשי הרוח הגדולים, אנשי החזון וההוגים. שינוי באידאולוגיות הגדולות משנה גם באופן מעשי את המציאות, כהמשך שנעשה ממילא.

"וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי" (הושע יא, ז), "שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ג, יב), "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלוֹהֶיךָ" (הושע יד, ב)עם ישראל בכלל, ולא יחיד פלוני. לכן ארגוני ההחזרה בתשובה שמציעים לעוברים ולשבים להניח תפילין ומחלקים נרות שבת הם טובים ויפים, אך אינם העיקר. כמובן שיש גם חשיבות גדולה לכל אדם ואדם שמקבל על עצמו לשמור מצוות, אך לא זו המגמה העיקרית, אלא השינוי התפיסתי הכללי. ההשקעה בלימוד תורה עמוק של חשיפת היסודות והערכים המוסריים, ההבנה מהו החזון הגדול ומהי השראת שכינה, זה השלב הבא שצריך להיות בהתפתחות הרוחנית הכללית, לעומת השלב הנוכחי שמלא בסתירות ומבוכה.

[95] מקורה של הפסקה הוא בקובץ ח' (אות קפ"ו), שבשמונה קבצים מכתב ידו של הרב קוק; קובץ ח' נכתב בין השנים ה'תרע"ו-ה'תרע"ט – בזמן מלחמת העולם הראשונה.

[96] יוסיף ויסריונוויץ' סטלין (ג'וּגַשְוִילִי), ה'תר"מ-ה'תשי"ג (1879-1953). שליטה השני של ברית המועצות. מיליונים ממתנגדיו מצאו את מותם בדרכים שונות, כתוצאה מפעולות "טיהור" ומן "ההנדסה החברתית" שביצע, וכך השליט בברית המועצות פחד ואימה.

[97] בניטו אמילקרה אנדראה מוסוליני, ה'תרמ"ג-ה'תש"ה (1883-1945). עריץ איטלקי ששלט באיטליה כעשרים ואחת שנה, ביטל את השלטון הדמוקרטי והחליף אותו בשלטון פשיסטי רודני. אחריותו האישית לשיתוף הפעולה והסיוע האיטלקיים להשמדת היהודים במהלך השואה הייתה רבה.

[98] אדולף היטלר, ה'תרמ"ט-ה'תש"ה (1889-1945). קנצלר גרמניה הנאצית, האחראי על רציחתם של למעלה מששה מיליון יהודים בשואה ועוד מיליונים רבים אחרים. מחולל מלחמת העולם השנייה.

[99]מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג, ה'תרנ"ד-ה'תשל"ו (1893-1976). שליטהּ של סין במשך כעשרים ושבע שנים. היה גורם מרכזי בעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בסין, מנהיג "מהפכת התרבות", קמפיין פוליטי הרסני שגרם לכאוס רבתי במדינה, זרה אימה, וגבה את חייהם של מיליונים. נחשב לאבי "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית פיתוח שגרמה למותם ברעב של עשרות מיליוני סינים.

[100] יש לציין שהממסדים הדתיים עצמם היו אחראים לכך במידה רבה – בכך שהתנהלותם היא זו שיצרה את הטענה שימי הביניים והעידנים בהם כוהני הדת והממסדים הדתיים שלטו, לא היו יותר טובים.

[101] ביאור הגר"א לספרא דצניעותא עמ' לה: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל מן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות שהתלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר שחה לעפר נפשנו. ואנחנו מקוין עתה לתחית המתים הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי כו' ויערה רוח ממרום עלינו…".

[102] ע"פ הושע ב, יז: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן