יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה כא.

הרב קוק מבחין בין מימוש מעשי של אידאל נשגב, לבין מחשבה אודותיו ושאיפה למימושו. להבחנה זו יש ערך רב, שכן האדם עלול לחשוב שמה שלא ניתן לממש כעת מבחינה גופנית, הוא חסר משמעות. אך זו טעות חמורה, מכיוון שבסופו של דבר החומר ניתן לעיצוב על ידי הרוח, והנפש יכולה לפקד על הגוף כך שיממש את מטרותיה, גם כאשר לא ניתן להגשימן בהווה.

כְּשֶׁמְּצַיְּרִים דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים, שֶׁאָנוּ רְחוֹקִים מִקִּנְיָנָם וּמֵרְכִישָׁתָם בְּפֹעַל, צְרִיכִים אָנוּ לָדַעַת, שֶׁהָרִחוּק הַזֶּה אֵינֶנּוּ כִּי אִם רִחוּק גּוּפָנִי וְלֹא נַפְשִׁי. חוסר היכולת לממש אידאל במציאות מלמד רק על הריחוק הגופני ממנו; אך יכול להיות שאנו קרובים אליו מאוד מבחינה נפשית. העובדה שהצלחנו לצייר את האידאל, לרצות בו ולחשוב עליו, מלמדת על הקרבה הנפשית שלנו אליו. שנים רבות האדם התבונן בציפורים, וחלם שגם לו יהיו כנפיים והוא יוכל לעוף במרומים. הריחוק מהחלום הגדול על תעופה היה גופני בלבד, שכן האדם המשיך לחלום על כך ולנסות שוב ושוב באופנים שונים לעוף באוויר – ניסיונות שהביאו אף לתאונות קשות, נזק ומוות. עד שבשלב מסוים האדם הצליח לעצב את החומר שסביבו, וליצור כלי טיס טובים יותר ויותר שמחזיקים מעמד שעות ארוכות באוויר, ומטבע הדברים עוד ישתכללו בעתיד. כך הקרבה הנפשית הביאה לקרבה גופנית ומעשית. זהו הישג בתחום הטכני, אך הדבר נכון גם בתחום המוסרי. אידאל נשגב כמו הרעיון שהחברה האנושית כולה תהיה מוסרית וטהורה מכל רבב, שלא יהיו בה עשוקים, מנוצלים ומושפלים, ושכל אדם יוכל לטפח את כישרונותיו השונים ולהיטיב על ידי כך לכלל – נראה כחלום רחוק לעומת המציאות הריאלית כיום. אך עצם המחשבה עליו והכיסופים אליו, אפילו במעשי אומנות, שירה או הגות – מגלים את הקרבה הנפשית לחלום הגדול ומקרבים אותנו אליו גם מן הבחינה הגופנית.

עַל כֵּן לִתְשׁוּבָה אָנוּ צְרִיכִים, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה קְרוֹבִים לָאוֹר הָאִדֵיאָלִי הַמִּתְנוֹצֵץ בְּרַעְיוֹנֵנוּ. המציאות מלאה אילוצים וקשיים, וחיי האדם מבוססים על הרגלים ותפיסות עולם שגיבש לאורך שנים – לכן בחזונות גדולים מסוגים שונים, נדמה שיכולת המימוש במציאות היא מוגבלת עד בלתי אפשרית. אולם האמת היא שבכוח התשובה, הרצון והקרבה הנפשית – ניתן לממש את החזונות הגדולים, הן בפרט והן בכלל. בתהליך התשובה אדם מוציא לפועל את הכוח הפנימי שבו, את שאיפות נשמתו, וכך מתקרב אל האידאלים הגדולים שהיה רחוק מהם מבחינה גופנית־מעשית, אך קרוב אליהם מצד כיסופיו – מבחינה נפשית. חז"ל מתארים כיצד גם אנשים רחוקים ביותר מכל שמץ של מוסריות וקדושה הצליחו לשוב בתשובה ולזכות תוך שעה אחת לחיי העולם הבא, בזכות קרבתם הנפשית לאידאל הגדול של תיקון וטהרה שנוצרה בהם, מתוך התגברות השאיפה אליו.[71] אֲבָל לֹא לָבֹא לִידֵי עַצְבוּת וּבִטּוּל הַמְטַשְׁטֵשׁ אֶת אֹמֶץ הַחַיִּים. אל־לו לריחוק מן החזון הגדול לגרום לייאוש מן התקווה לשנות, להתקדם ולתקן. אדם שמגיע לעצבות וייאוש מן התשובה ומימוש החזון, יכול להיות אדם מאוד ריאלי, שמכיר בכך שאמנם ניתן להתקדם קמעא, אך מבטל את משמעותה של כל התקדמות קטנה – מְטַשְׁטֵשׁ אֶת אֹמֶץ הַחַיִּים, את הכוח הנפשי, בגלל ההכרה בריחוק הגדול שעוד נשאר מן המימוש המעשי של החזון. אך זו מחשבה שטעות מהותית ביסודה, שכן יש חשיבות עצומה לכל התקדמות, גם הקטנה ביותר. אם אפשר לשנות ולוּ דבר־מה, אפשר גם להוסיף מעט על השינוי, ועוד מעט לאחר מכן, ושוב מעט – עד להתקדמות אדירה, לאין גבול. שודד דרכים ותיק שייתן פרוטה לצדקה, לא יתקן בכך את חטאיו המרובים כמובן. אך ההתרגלות לתת בכל יום גם מעט צדקה, תביא בסופו של דבר לתהליך ארוך של תיקון שלם. זה קשה ומייגע, אבל העיקר הוא עצם השינוי בנפש ובגוף, כמה שאפשר.

משום כך אין לבטל את השאיפה הגדולה והקרבה הנפשית אל האידאל, כִּי אִם בִּטּוּל פְּנִימִי עָדִין, הַמַּשְׁפִּיל אֶת הַצַּד הַמְכֹעָר שֶׁבָּנוּ וּמְרוֹמֵם אֶת כָּל מַהוּת הַטּוֹב וְהֶעָדִין. לעומת ביטול גס וגמור של כל התקדמות מעטה ושאיפת התקדמות, יש ביטול עדין של מחיקת הרגלים לא טובים וסדרי עדיפויות לא נכונים, ושינוי הערכים שעד כה עיכבו את האדם מן התשובה – שמעתה שאיפת הטוב תקבל מקום חשוב. כאשר "יְמִין ד' רוֹמֵמָה", כלומר – הצד הטוב שבאדם, שנמשל בפסוק לימין ה' – השאיפה לטוב והקרבה אליו, נעשה מרומם ומרכזי יותר, מתוך יראת הרוממות, בסופו של דבר הוא גם משפיע במציאות: "יְמִין ד' עֹשָׂה חָיִל" (תהלים קיח, טז), והציור הנפשי הנשגב מתממש בפועל במציאות. יכול להיות שהדבר יארך זמן רב ויהיה מורכב וקשה מאוד, אך האידאל הגדול ימשוך את האדם אחריו, כאשר יגביר את הרצון בו. זהו עניינה של התשובה, שמשנה את סדרי העדיפויות הפנימיים של האדם ומרוממת את שורש רצונו הטוב, וכך ממילא מבטלת ממנו את הכיעור שנוצר בו. כאשר אדם מרומם את הטוב שבו, טועם את טעם החסד והצדק וחש כמה נעימה היא העצמת הטוב – הדבר מפצה אותו על הקושי שבסילוק הרע ושינוי סדרי החיים. אדם חש סיפוק מסוים של עוצמה ושליטה במציאות, כאשר הוא מכה אדם חלש ממנו או עושק, מנצל וממלא את תאוותיו; אך סיפוק גדול הרבה יותר של עוצמה ושליטה הוא יחוש גם אם יתגבר על תאוותיו השפלות, יחלוק בפת הלחם שלו עם רעב או יסייע לחלש.