לפי סדרי התשובה הרגילים, אדם צריך להתחיל בתיקון העבר, ומתוך כך לשנות את מעשיו לעתיד. וכפי שאומר לכאורה ההיגיון – קודם "סוּר מֵרָע" ורק לאחר מכן, "וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד, טו). אך בפועל, כדי לתקן דבר שהתקלקל נצרכת הרבה יותר השקעה נפשית ומעשית, מאשר כדי לבנות דבר טוב חדש. כמו כן, ניסיונות כושלים לתקן את העבר גורמים לעייפות, תסכול וייאוש, מתוך אכזבה עצמית על חוסר ההצלחה לשוב בתשובה כראוי. לכן מדריך כאן הרב קוק שעל מנת לשוב בתשובה כראוי עדיף תמיד ללכת בדרך קלה יותר: יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לְעוֹלָם לִהְיוֹת מֻנָּח עַל הַתִּקּוּן שֶׁל לְהַבָּא. להיות טוב מעתה ואילך. כך מצליחים יותר, וההצלחה היא חיזוק נפשי ומעשי. כאשר אדם מחליט להתעלם לזמן־מה מן העבר, ולהיטיב לחבר שבו פגע, קל לו יותר לבקש ממנו מחילה בעתיד. ומתוך הצלחות מעשיות בתיקון המעשים מעתה ואילך, האדם מתאזר באופטימיות וגבורה גם לתקן את העבר.
לכן בַּתְּחִלָּה לֹא יָשִׂים כָּל כָּךְ לְעִקָּר מְעַכֵּב עַל דְּבַר הֶעָבָר, כִּי אִם יָבֹא מִיָּד לַעֲסֹק בְּתִקּוּן הֶעָבָר יִמְצָא מְנִיעוֹת רַבּוֹת וְיִהְיוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְקִרְבַת ד' קָשִׁים לְפָנָיו. ומנגד, אֲבָל בִּהְיוֹתוֹ עָסוּק בֶּאֱמֶת לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו, הַדָּבָר מֻבְטָח שֶׁאָז יַעַזְרוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם גַּם כֵּן עַל תַּקָּנַת הֶעָבָר. החרטה היא חיונית, השאיפה למציאות מתוקנת מוכרחת להיות בחיים באופן עקרוני, אך היא אינה מוכרחת להיות צמודה למעשים מסוימים. האויב הגדול ביותר של הטוב הוא הטוב־יותר, משום שאדם נמנע מלנקוט בפעולה טובה בגלל פעולה טובה־יותר הראויה להיות. טוב יותר שהאדם יהיה זך ונקי, ללא כל חטא; ומכיוון שזה אף פעם לא המצב, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), ישנם שנמנעים מהטוב האפשרי וכך הם הולכים ושוקעים במצולות החטא. לכן יש להתמקד בטוב שאפשר לעשותו, לאחר מכן לראות כמה טוב אפשר להוסיף, ו"בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת קד, א) – הקב"ה יזמן לו הזדמנויות להוסיף טוב על הטוב המועט, ולתקן את כל הפגמים.
זמן קצר לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, הם נצטוו לתרום מכספם לבניית המשכן. אפשר היה לחשוב שמכיוון שתרמו מכספם לעגל וחטאו בעבודה־זרה – איבדו את הזכות לתרום למשכן ולהתקרב שוב לקודש; אך לא כן היה הציווי האלוהי. וישראל אף הוסיפו וקיימו את הציווי מעל ומעבר למדה הנצרכת: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה" (שמות לו, ז). וכפי שמתארים זאת חז"ל: "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו; נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי שקלים ב, א). מה שגרם לחטא העגל, כמו בכל חטא, היה רצון טוב וקדוש בשורשו, שהתגלה באופן לא נכון, בגסות ותיעוב של עבודה־זרה (עי' ספר הכוזרי א, צז). אך מכיוון ששורשו נותר בקודש, היכולת להוציא לפועל את אותו רצון באופן נכון של מצווה, נותרה בידם. מכאן קצרה הדרך לשוב בתשובה שלמה, לעקור למפרע את הזדונות ולהפכם לזכויות – אחרי שכבר נתגלה הרצון בהוספת טוב בהווה באופן נכון ורצוי, שאִפְשֵר לתקן גם את העבר.
