רק אנשי מעלה מיוחדים שואפים לְהִכָּנֵס לָעוֹלָם הָרוּחָנִי הַנִּסְתָּר וּלְהָצִיץ בָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, רוב האנשים אינם מעסיקים את עצמם בעניין זה, במשמעות העולם ובסודות החיים, ומסתפקים בדאגה לחיות חיים הגונים וסבירים. אפילו מבין חכמי הדור הגדול של רבי עקיבא, רק ארבעה נכנסו לפרדס, לאותו עולם רוחני נסתר (עי' חגיגה יד, ב), כי גם בין החכמים יש שמסתפקים בדברים פשוטים. וגם מי שזוכה להיכנס לעולם הרוחני, הנסתר מעין רגילה, נתקל במגבלות – הוא יכול רק לְהָצִיץ בָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, לא להסתכל בו באופן קבוע.
הרב קוק אומר על אותו איש מעלה מיוחד, שלמרות כל הקשיים שואף בכל זאת להיכנס לעולם הרוחני, שאפילו הוא אינו יכול להיכנס מבלי להקדים לכך תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה – שאיננה הרהורים תיאורטיים בלבד, אלא יורדת עד למעשה הממשי; וכמו כן, מקיפה את כל חלקי האישיות ונעשית מתוך השתוקקות להתעלות, לא באופן מינימלי רק כדי לצאת זכאי בדין ולא להיענש. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָאָדָם מִסְתַּכֵּל בַּמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, מִתְגַּלֶּה מִיָּד הַזֹּהַר שֶׁל הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט וְהַיֹּפִי שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, וּתְבִיעָה נוֹרָאָה תּוֹקַפְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה גַּם הוּא אָחוּז בְּאוֹתוֹ הַזֹּהַר וְהַיֹּפִי, וְשֶׁחַיָּיו יִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים בָּהֶם כֻּלָּם בְּכָל מַהַלְכֵיהֶם, וּמִיָּד הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו וּבְמִדּוֹתָיו וְרוֹאֶה אֶת פְּגָמֵיהֶם. כמו אביון שחי באשפתות ונלקח יום אחד לארמון המלך – הוא נמלא בושה בגלל חוסר ההתאמה שבין בגדיו הקרועים והמלוכלכים לפאר הארמון. כשאדם שואף להתעלות לעולם הרוחני הנסתר, ורואה מרחוק את ניצוצות היופי של המציאות האידאלית, הנשגבה, מיד הוא מרגיש רצון גדול להיות כמותה, לשוב בתשובה. את הפסוק "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט), דורשים חז"ל לשני פנים: "אמר רבי יוחנן – בְּדֹרֹתָיו, ולא בדורות אחרים; וריש לקיש אמר – בְּדֹרֹתָיו, כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין קח, א). כלומר – צדקותו של אדם נמדדת ביחס לסביבתו. אדם שחי בחברה של רוצחים ואיננו רוצח אלא רק גונב, נחשב צדיק ואינו מרגיש צורך לתקן את מעשיו, משום שההנעה הנפשית לפעול טוב או רע מושפעת באופן ניכר מסביבתו של אדם. המפגש עם עולמות רוחניים הנעלים מן המציאות הרגילה גורם לאדם לסלוד מחטאיו ולמהר להיטהר בתשובה.
הרב קוק מבחין כאן בין האוֹר הָעֶלְיוֹן, לבין המָּאוֹר הָעֶלְיוֹן, שני מושגים שמבוארים באריכות בכתבי חסידות חב"ד. המאור הוא מקורו של האור, ועל כן הוא יותר נעלה ועוצמתי ממנו, לעומת האור שהוא רק התפשטות ההארה שבאה מן המאור. מי שמסתכל במאור העליון הוא כמי שמסתכל בשמש – מיד מסתנוור, המציאות האידאלית נעלה כל כך שאי אפשר לקלוט אותה, והיא גורמת לאדם מיד להסב את עיניו חזרה למציאות הרגילה ולחוש בפער הגדול שביניהן. לעומת זאת, מי ששב בתשובה גמורה ויודע שאפשר רק להציץ באור העליון, וכך לקלוט אותו, ליהנות ממנו ולהאיר את העולם.
הסתכלות במאור העליון גורמת לכך שמִתְגַּלֶּה מִיָּד הַזֹּהַר שֶׁל הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט, לעומת צדק שבעולם רגיל, שאינו מוחלט אלא תמיד יחסי, לפי ראות עיני הדיין ובהתאם לנסיבות. במציאות אידאלית המצטיירת במאור העליון, צדק הוא תמיד מושלם, הכל נלקח בחשבון בדין – גם כל הכוונות, התחושות והמחשבות של האדם, צרור לא נופל ארצה. ממילא צדק כזה לא יכול להיות נחלתו של אדם חסר ומוגבל בתפיסתו וביכולתו.
במאור העליון מצטרף לצדק המוחלט גם הַיֹּפִי שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה. בצדק שבעולם רגיל יש איזו קשיחות, תביעה מוסרית מגבילה וכובלת, ואילו היופי נעים, יוצר משיכה ושלווה, ללא צרימות ופגמים. צירוף כזה של צדק ויופי לא יכול להיות בעולם רגיל ומוגבל, שכמות החומר והמקום בו מוגבלים ועל כן יש בו מלחמות וסכסוכים. ואילו בעולם הרוחני הנעלה מגבולות, לכל דבר יש מקום ואין פגמים של לחץ וצמצום. לכן היופי שבעולם העליון הוא של קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, הקדושה הרגילה לא תמיד יפה. יש הבדל בין קודש לחול ובין טוב לרע, ולעיתים בשם הקודש צריך לעשות דברים שיש בהם חוסר נעימות; התורה מצווה להחריב מקומות שעובדים בהם עבודה זרה, גם אם יהיו מעוטרים בציורים ויצירות אומנות נפלאות והפסלים שבהם יהיו מרהיבי עין. ואילו בקדושה העליונה "גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא), הכל הוא עבודת אלוהים, משום שגם האלילים הם בריאה אלוהית. הכל נובע מהקודש ומביא אל הקודש. בקדושה העליונה יש יופי בלתי מוגבל, הרמוניה שמכילה את הכל, כי כל תופעה משלימה את האחרת ולא מתנגדת לה.
וְאָז הַחֲרָטָה מִתְחַזֶּקֶת בְּקִרְבּוֹ וְהוּא שָׁב מֵאַהֲבָה גְּמוּרָה. דווקא אהבה ולא יראה. משיכה חזקה להיות מתאים למציאות האידאלית, המסנוורת, גורמת לו להעמיק ברצונותיו ולשנות את סדרי חייו. אהבה גמורה דוחקת את האהבות האחרות שהן רק יחסיות וחולפות ביתר קלות. הוא מתחרט שהשקיע מרץ וזמן באהבות אלה, שהן פחותות מאותה מציאות נשגבה.
אותה הסתנוורות ממאור המציאות האידאלית גורמת לעיתים לאנשים להשליך הכל, לקפוץ לבריכת האמונה ללא כל שיקול דעת ומתוך אמונה מוטעית שעליהם להתנהל רק לפי רגשי האהבה. הרב קוק שולל תפיסה זו: וְעַל פִּי עֹצֶם הַסְכָּמָתוֹ לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹב, שֶׁהוּא מַתְאִים לְאוֹר הַשֵּׂכֶל הַזַּךְ, הַמִּתְעַלֶּה בְּיוֹתֵר עַל יְדֵי הֶאָרָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מוֹצֵא רַק עַל פִּיהָ אֶת עֹמֶק חוֹבָתוֹ, כָּךְ הוּא מִתְעַלֶּה לִהְיוֹת נִשְׁרָשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. התעלות אמיתית יכולה להיות רק בהתאמה לשכל הזך ולתורה. לא לזרוק את השכל מפני האהבה, אלא לזכך אותו, להוסיף בירור והעמקה באהבות היחסיות הקודמות, ולראות במה יש ערך ויש לחזק אותו, ממה ניתן ללמוד ולצרף לדרך התשובה, ומה יש להחליש ולהפסיק. הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יכול למצוא את עֹמֶק חוֹבָתוֹ, את התיקון הראוי של הפגמים שבו, רק על פי התורה המאירה ומדריכה בבירור שכלי עמוק מה מקומו של כל דבר. רגש הוא זמני וחולף, ולכן כדי לִהְיוֹת נִשְׁרָשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כך ששורש היניקה לדעות ולמעשים, לערכים למידות, יהיה קבוע בעולם העליון וישפיע על כלל האישיות – נדרשת עבודה שכלית על פי הארת התורה, המציבה בפני האדם את הערכים הגדולים והמטרות הראויות.
וּבְלֹא שׁוּם סְתִירָה פְּנִימִית הוֹלְכִים הֵם רַעְיוֹנוֹתָיו וּמְאִירִים. שני סוגים של סתירות ישנם: סתירה חיצונית קיימת כאשר אדם משוכנע בדבר מסוים, אך כוחות אחרים בסביבתו, חיצוניים לו, מונעים זאת ממנו; ואילו סתירה פנימית קיימת כאשר האדם עצמו מתלבט בדבר. הוא רוצה אותו מצד אחד, אך יש יסוד אחר בנפשו שמתנגד לזה. הסתכלות במאור העליון יוצרת באדם סתירה פנימית, בין רַעְיוֹנוֹתָיו, ששאב מן המאור העליון, לבין חטאיו ויצריו. התשובה מחלצת את האדם מסתירה זו. יכול להיות שגם לאחר התשובה תהיה סתירה חיצונית לרצונו לפעול על פי האידאל הנשגב שנחשף אליו, אך בנפשו הוא שלם עם עצמו.
וְהַמַּחֲזוֹת הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הָעֶלְיוֹנָה הָעֲסוּקָה בְּרָזֵי עוֹלָם מִתְיַצְּבִים נֹכַח עֵינָיו בְּעֶצֶם זָהֳרָם, אלו לא מחזות של הזיות המנותקות מן המציאות, אלא מחזות שהם כמו חזון נבואי, המבוססים על בירור הגיוני – הַשְׂכָּלָה עֶלְיוֹנָה, שיוצרת לעיני רוחו ציורים מופלאים של תשובה. משל יכול להיות סיפור מופרך, שמוציא את האדם מן ההסתכלות המפוכחת על המציאות, אך כאשר המשל בא בחיבור אל השכל, אדם מבין שזהו רק משל ודווקא בזכותו יוכל להעמיק בהבנת המציאות, בנמשל. בהירות המחזות הינה כְּפִי מַעֲלַת נַפְשׁוֹ וַהֲכָנָתָהּ הַקּוֹדֶמֶת, מידת הכישרון המולד והעבודה הרוחנית, וּלְפִי עֹצֶם גְּבוּרָתָהּ וְחֻפְשָׁתָהּ הָרוּחָנִית הָאֲמִתִּית, כפי שאדם מאפשר לעצמו ללמוד ולקבל ממקורות שונים, גם לא בדרך רגילה וקלה. כזה היה בעל התשובה הגדול רבי עקיבא. הוא ורחל אשתו נאזרו בגבורה עצומה ונפרדו למשך עשרים וארבע שנים, על מנת שרבי עקיבא ילמד תורה (כתובות סג, א), ומתוך כך היו לו גם גבורה וחופש רוחני על מנת להיכנס לפרדס רזי התורה ולצאת משם בשלום, בניגוד לתלמידי החכמים האחרים שנכנסו לשם (חגיגה יד, ב). הגבורה והחופש עמדו לו כשהגיע להר הבית לאחר החורבן, ובניגוד לחבריו הבוכים, צחק לנוכח השועל היוצא מבית קודש הקודשים, מתוך אמונתו בדברי הנביאים על התחייה העתידית (מכות כד, ב), וכך גם כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, קרא רבי עקיבא את קריאת שמע בגבורה ולא נכנע לייסורי הגוף והנפש (ברכות סא, א). מעין זה היו גדולי הדורות המופלאים, שהשיגו את השגותיהם העליונות בגבורה ובחופש רוחני אמיתי,[163] ללא היכנעות לאילוצי החיים ותכתיבי החברה הרגילים. לזאת מביאה תשובה גמורה, המרוממת את האדם מעל שגרת החיים עד שהוא מכה את שורשיו בעליונותם של רזי תורה.
