ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ה. הִנְנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָעֲווֹנוֹת הֵם עוֹמְדִים כִּמְחִצָּה נֶגֶד הָאוֹר הַבָּהִיר הָאֱלוֹהִי, הַזּוֹרֵחַ בְּרָב זָהֳרוֹ עַל כָּל נְשָׁמָה, וְהֵם מַחֲשִׁיכִים וּמַאֲפִילִים אֶת הַנְּשָׁמָה. הַתְּשׁוּבָה, אָמְנָם אֲפִלּוּ אוֹתָהּ שֶׁהִיא מַחֲשָׁבִית בְּעָלְמָא, גַּם הִיא פּוֹעֶלֶת יְשׁוּעָה גְּדוֹלָה, אֲבָל לִידֵי גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה בָּאָה הַנְּשָׁמָה דַּוְקָא עַל יְדֵי הַהוֹצָאָה לַפֹּעַל אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּכֹחַ. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהָרַעְיוֹן קָשׁוּר לִקְדֻשָּׁה וּלְחֵפֶץ הַתְּשׁוּבָה אֵין מַה לְפַחֵד כְּלָל, וַדַּאי יַזְמִין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל הַדְּרָכִים, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַגְּמוּרָה, הַמְאִירָה אֶת כָּל הַמַּחֲשַׁכִּים בְּאוֹר חַיֶּיהָ, הִיא נִקְנֵית עַל יָדָם; וּכְפִי גֹּדֶל עֶרְכָּהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, כָּךְ הַתּוֹרָה מִתְבָּרֶכֶת וְיוֹתֵר הִיא מִתְבָּרֶרֶת, וְהַלִּמּוּד נַעֲשֶׂה צַח וּבָהִיר, "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלוֹהִים לֹא תִבְזֶה".

ז – עֶרְכָּם שֶׁל הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה, צִיּוּרָהּ וּמַחֲשַׁבְתָּהּ., פסקה ה


ה. הִנְנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָעֲווֹנוֹת הֵם עוֹמְדִים כִּמְחִצָּה נֶגֶד הָאוֹר הַבָּהִיר הָאֱלוֹהִי, הַזּוֹרֵחַ בְּרָב זָהֳרוֹ עַל כָּל נְשָׁמָה, וְהֵם מַחֲשִׁיכִים וּמַאֲפִילִים אֶת הַנְּשָׁמָה. הַתְּשׁוּבָה, אָמְנָם אֲפִלּוּ אוֹתָהּ שֶׁהִיא מַחֲשָׁבִית בְּעָלְמָא, גַּם הִיא פּוֹעֶלֶת יְשׁוּעָה גְּדוֹלָה, אֲבָל לִידֵי גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה בָּאָה הַנְּשָׁמָה דַּוְקָא עַל יְדֵי הַהוֹצָאָה לַפֹּעַל אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּכֹחַ. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהָרַעְיוֹן קָשׁוּר לִקְדֻשָּׁה וּלְחֵפֶץ הַתְּשׁוּבָה אֵין מַה לְפַחֵד כְּלָל, וַדַּאי יַזְמִין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל הַדְּרָכִים, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַגְּמוּרָה, הַמְאִירָה אֶת כָּל הַמַּחֲשַׁכִּים בְּאוֹר חַיֶּיהָ, הִיא נִקְנֵית עַל יָדָם; וּכְפִי גֹּדֶל עֶרְכָּהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, כָּךְ הַתּוֹרָה מִתְבָּרֶכֶת וְיוֹתֵר הִיא מִתְבָּרֶרֶת, וְהַלִּמּוּד נַעֲשֶׂה צַח וּבָהִיר, "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלוֹהִים לֹא תִבְזֶה".

מכך שהרצי"ה קוק החליט שלא לשנות את לשון הפסקה כאשר ערך את הספר,[94] ניתן להסיק כי הוא ראה משמעות לכך שהרב קוק פותח אותה בלשון יחיד: הִנְנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָעֲווֹנוֹת הֵם עוֹמְדִים כִּמְחִצָּה נֶגֶד הָאוֹר הַבָּהִיר הָאֱלוֹהִי, הַזּוֹרֵחַ בְּרָב זָהֳרוֹ עַל כָּל נְשָׁמָה, וְהֵם מַחֲשִׁיכִים וּמַאֲפִילִים אֶת הַנְּשָׁמָה. כל אחד יכול ללמוד ולהבין את דברי הנביא אודות השפעת העוונות על הקשר לאלוהים: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלוֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), או את מאמר חז"ל, על כך שמאז חורבן בית המקדש מפסיקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים.[95] אולם לא כל אחד רואה את תהליך השפעתם של העוונות בפועל. אחת מתכונותיו של הצדיק היא היכולת לראות זאת. נְשָׁמָה היא כינוי לאידאל; האידאל שצריך להאיר את החיים הממשיים על ידי התודעה והתחושה הממשית, מוחשך ומאיר באופן מצומצם בגלל החטאים, המַּחֲשִׁיכִים וּמַאֲפִילִים אֶת הַנְּשָׁמָה, וממילא הדבר גורם להעמקת השקיעה בחטאים והריחוק מהקודש. מי שלא רואה זאת לא סובל. הרב קוק עצמו, שיש לו מודעוּת ברורה כיצד נוצר הפער הקיים בין המציאות שבפועל לבין האידאל, הפוטנציאל שאותו המציאות אמורה לגלות; שרואה על בני דורו שנשמתם אדירה, אך הולכת ומוחשכת בגלל העוונות ולכן הם "טוב מלגאו וביש מלבר",[96] טובים בפנימיותם ולא־טובים בחיצוניותם – מתמלא בצער מהמראה המוחשי.

החשכת הנשמה יוצרת גם ביטוי לא נכון לאידאלים נשגבים, לרעיונות וערכים שאדם מגלה במציאות באופן שלילי, בגלל עוונותיו המשבשים את תודעתו המוסרית. יש אידאלים מסוימים שראוי לכל אדם לאמץ ולחיות לאורם, אך בגלל מחיצת העוונות קיים עיוות חמור בביטוי שלהם. אנשים שאהבת האדם היא ערך מרכזי ונכסף אצלם, לדוגמא, לעיתים מרחמים על אכזרים וממילא מתאכזרים לרחמנים (ע"פ ילקו"ש שמואל א, קכא). האידאל נפלא, אך הביטוי המעשי מבייש.

האם יש מכך מוצא? הַתְּשׁוּבָה, אָמְנָם אֲפִלּוּ אוֹתָהּ שֶׁהִיא מַחֲשָׁבִית בְּעָלְמָא, גַּם הִיא פּוֹעֶלֶת יְשׁוּעָה גְּדוֹלָה. בתהליך התשובה ישנה שאיבה ממקום גבוה יותר מהמציאות העכורה. היכולת לחשוב על המתרחש ועל האפשרות לשנותו, היא פריצת מסגרות המציאות, ולכן כבר אז היא נקראת יְשׁוּעָה גְּדוֹלָה. התשובה כאן היא חיבור שאדם עושה בתודעתו בין המציאות לבין מה שמעבר לה, ואף שזה עוד באופן תיאורטי בלבד, התייחסותו של האדם למציאות משתנה והוא מתחיל את השינוי הממשי. אֲבָל לִידֵי גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה בָּאָה הַנְּשָׁמָה דַּוְקָא עַל יְדֵי הַהוֹצָאָה לַפֹּעַל אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּכֹחַ. כי הרהורי התשובה רק קורעים צוהר באטימות העוונות. לכל דבר יש מעין נשמה משלו, ורק כאשר האדם ממשיך במעשים ממשיים את ההזרחה של האור האלוהי על נשמתו־שלו ושל כל דבר ודבר, הכל מואר מחדש, הנשמות נגאלות מהאפילה שהיו שרויות בה ומתעלות. אז מתגלה שאין דבר מיותר וחסר משמעות, לכן זו גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה.

המימוש המעשי יכול להיות קשה ביותר, ומכיוון שכך, אדם שמהרהר בתשובה עלול לחוש פחד מרתיע ומייאש. לפני הרהורי התשובה החוטא שלם עם חטאו – הוא אמנם מוכתם בעוונו, אך אינו מרגיש בחיסרון שבכך. וכאשר מתחילים בו הרהורי תשובה – "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח), ההרהורים יוצרים בו קרע פנימי: מצד אחד האדם מכיר בכך שהמציאות הנוכחית אינה תקינה, אך מן הצד השני לא ברור לו מה יש לעשות, וגם אם כן, הוא מסופק אם זה בכלל יצליח. כאן עלול לבוא הפחד ולהשתלט. על כן מוסיף הרב קוק – וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהָרַעְיוֹן קָשׁוּר לִקְדֻשָּׁה וּלְחֵפֶץ הַתְּשׁוּבָה אֵין מַה לְפַחֵד כְּלָל. כיוון שיש כוח עצום לרעיון התשובה, אם אדם ימשיך להחזיק בו ולהגות בו בתמידות, הרעיון יוליך אותו עד למימוש המעשי. לפעמים זה יהיה צעד אחר צעד ולפעמים יותר במהירות, אך עצם מציאותו התמידית של הרעיון במחשבתו של האדם תביא לצמיחה המיוחלת, כי וַדַּאי יַזְמִין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל הַדְּרָכִים, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַגְּמוּרָה, הַמְאִירָה אֶת כָּל הַמַּחֲשַׁכִּים בְּאוֹר חַיֶּיהָ, הִיא נִקְנֵית עַל יָדָם; עלינו לבטוח בה' שהשתדלותנו תישא פירות, הקב"ה יזמן את האמצעים הנצרכים למימוש המעשי של התשובה הגואלת. אחרי שאדם מבין שהתשובה נובעת מן הרצון והאחריות שתלויים רק בו, שיש לו חירות מלאה לבחור בטוב, הוא עלול לחשוב שכבר אין סיוע מצד הקב"ה. הרי ניתנו לו הכלים, כישרונותיו וכוחותיו נִטעו בו כשנולד, וכעת, כאילו עזב אותו הקב"ה שיסתדר לבד. על כך אומרים חז"ל – "בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת קד, א), אמנם האדם צריך לבוא בעצמו להיטהר, לעשות את מלֹא ההשתדלות הרצונית והמעשית, אך עם זאת – תמיד יש גם סיוע אלוהי לבחירה בטוב.

בניגוד למחשבה שעלולה להיות לאדם בתהליך התשובה, שמכיוון שחטא, אל־לו לקוות שישיג השגות גבוהות בתורה, ועליו רק להתמקד במאמץ שלא לחטוא עוד, מוסיף הרב קוק: וּכְפִי גֹּדֶל עֶרְכָּהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, כָּךְ הַתּוֹרָה מִתְבָּרֶכֶת וְיוֹתֵר הִיא מִתְבָּרֶרֶת, וְהַלִּמּוּד נַעֲשֶׂה צַח וּבָהִיר. וכדברי חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). כפי שבתהליך התשובה נצרכת מחשבה מעמיקה, נכונות להודות בטעויות וגבורה לשנות את תפיסת המציאות ואת מסלול החיים, כך גם בלימוד התורה – רק נכונותו של הלומד לחזור בו, להתעמת בגבורה עם תוצאות שאינן מתאימות, לחפש ולהעמיק כדי להגיע למסקנות נכונות, יביאו אותו ללימוד איכותי ופורה (עי' שבועות ל, ב). כך התשובה מעמיקה ומסייעת ללימוד התורה. הדבר נכון בין הלומד לבין עצמו וגם בינו לבין הלומדים האחרים: כדי שדברי תורה יתבררו ויתלבנו כראוי, עליו לעמוד בגבורה על דעתו יחד עם ענווה לבחון היטב אם דברי חבריו נכונים יותר.[97] וכשם שבתשובה שלמה הרהורים תיאורטיים מביאים לידי מעשה ממשי, כך גם בתורה, הלימוד המועדף הוא "תלמוד המביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב),[98] כיוון שהם קשורים זה בזה: כעומק התלמוד כך עוצמת המעשה.

מכיוון שבתהליך התשובה אדם נדרש להקדיש זמן לבירור עם עצמו, למחשבה על מעשיו, מי הוא ומהם שאיפותיו וכוחותיו, קביעות העיתים לתורה נפגעת. ככל שהתשובה עמוקה ומבררת יותר, אדם צריך להשקיע יותר זמן שפעמים בא על חשבון לימוד התורה. על כן עולה השאלה – תורה מה יהא עליה. על כך עונה הרב קוק בהתבסס על דברי חז"ל (ברכות לב, ב), שחסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה, מתפללים במשך שעה, ושוהים שעה נוספת לאחר התפילה – על אף שהקדישו זמן כה ארוך לתפילה, לימוד התורה שלהם לא היה נפגע. זאת מפני שהם היו חסידים, ובשל כך תורתם הייתה משתמרת, או לפי הגרסה שבתלמוד הירושלמי אותה בחר הרב קוק להכניס לדבריו: הַתּוֹרָה מִתְבָּרֶכֶת – "הייתה ברכה ניתנת בתורתן" (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א). תנועת הנפש של ההתקרבות לה' שבתהליך התשובה, גורמת לכמות המעטה של דברי התורה שהספיק בעל תשובה ללמוד – להתברך, להתרבות, כי בעקבות התשובה הם נעשים מתאימים יותר לאישיותו. כמו זרע שנזרע באדמה שמתאימה לו, שהוא מכה שורשים ומצמיח הרבה יותר מאשר אם היה נזרע באדמה שפחות מתאימה לו.

הרב קוק מוסיף שעל ידי התשובה התורה אינה רק מתברכת, אלא יוֹתֵר הִיא מִתְבָּרֶרֶת, בגלל התסבוכות הנפשיות של בעל התשובה, דברי התורה שבו עלולים להיות מסובכים אף הם, מעורבבים ומעורפלים. אך זה רק בתשובה חלקית ושטחית. ככל שהתשובה גדולה יותר, אדם יותר מברר ומגלה את עצמו לעומק, יותר מבין את שורשי כישלונותיו, וממילא גורם שגם דברי התורה שבו יהיו ברורים, וְהַלִּמּוּד נַעֲשֶׂה צַח וּבָהִיר.

אף שכהנים בעלי מומים יכולים לאכול תרומה, לעבודה בבית המקדש הם אינם מתקבלים (ויקרא כא). משום כך עלול בעל תשובה ללמוד בקל וחומר: אם בעלי מום גופני לא מתקבלים לקודש, על אחת כמה וכמה שאדם שלבו נשבר בגלל חטאיו, שהוא כמו 'בעל מום רוחני', לא יתקבל לקודש. על כן מסיים הרב קוק את הפסקה עם הפסוק: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלוֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט), בתשובה אין הדבר כך, אלא דווקא להפך – רק בעל לב נשבר הוא זה שמתקבל. בית המקדש צריך לשקף את המציאות העתידית האידאלית, בה אין מומים ואין מוות, על כן לא מתאים שיעבדו בו בעלי מומים. בניגוד לזאת, תהליך התשובה עוסק בתיקון הקלקולים של ההווה והעבר, על מנת להיטיב גם את העתיד. ממילא הוא מצריך דווקא שבירה, שמתוכה יתרומם האדם ויעלה על דרך הישר עד שיפתח עתיד טוב יותר.

[94] יש לציין כי מכיוון שהמהדורה הראשונה של הספר יצאה כבר בשנת ה'תרפ"ה, עשר שנים קודם פטירת הרב קוק, הספר היה לעיניו והוא אישר את עריכתו של הרצי"ה.

[95] ברכות לב, ב: "ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר".

[96] כפי שכתב הרב קוק לרידב"ז באגרת תקנ"ה, ע"פ תיקוני זהר ס'. ועי' מאמרו 'הדור' בספר 'אדר היקר', ולעיל פרק ו, ד.

[97] ואפילו ביחס לרבו, כדברי חז"ל, סנהדרין ו, ב: "רבי יהושע בן קרחה אומר, מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? שנאמר לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ".

[98] בגרסת התלמוד הבבלי, לאחר שדנו האם תלמוד גדול או מעשה גדול, דברים אלו נאמרים בשם כולם: "נענו כולם ואמרו – תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". ואילו בגרסה המופיעה במדרש ילקוט שמעוני (פרשת עקב, תתס"א), דווקא רבי עקיבא, בעל התשובה הגדול, הוא זה שקובע כך: "ורבי עקיבא אומר: גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן