למשבר החילון וההתרחקות מן המסורת, מבחינה מסוימת הייתה סיבה מוצדקת, משום שמערכת היחסים שבין האדם לא-ל שהתקיימה לאורך דורות רבים, הייתה פגומה. הסיגים והעיוותים שדבקו בתפיסת המושג האלוהי, בעקבות השפעתן של תרבויות אחרות ושאריות חזקות וגסוֹת של עבודה זרה שהיו במסורת ישראל מבחינה מוסרית, פילוסופית ותיאולוגית, יצרו צורך בתיקון וזיכוך שלה. ישנם סכסוכים שנובעים ממניעים צודקים. כמובן, אין בכך כדי להצדיק או להתעלם מן המשבר, וגם סכסוך שנובע מסיבה נכונה יש לפתור. התרבות האנושית בכללה, בחלקים המפותחים שלה ועל אחת כמה וכמה בחלקים שאינם מפותחים, צריכה שיקום וזיכוך של מערכת היחסים בין אדם לאלוהים, המשפיעה באופן קרדינלי על המוסר, התרבות וכלל תפיסת העולם. משבר יוצר הסתכלות אחרת, השתחררות ממושגים לא נכונים, אולם חיי רוח ממושכים בלי אלוהים נתקלים במכשול נורא של רִיק ממשמעות מוחלטת ומערך נצחי של טוב לעומת רע, וחוסר יכולת הערכה נכונה בין רֶשע לצדק ובין ראוי לבלתי־ראוי. כך קרה בתרבות האנושית המודרנית, וחוסרים אלה מורגשים בה מאוד. החילון בעולם המערבי שיחרר כוחות מסוימים מצד אחד, אך גם יצר תחושה קשה של חוסר תקווה וחזון מצד שני. לכן גאולת האנושות נעוצה בתשובה, שפירושה: שיקום וזיכוך היחסים שבין האדם לאלוהים. יש בכך חידוש בכל תחומי החיים.
יש לברר מהיכן תבוא בשורת שיקום מערכת היחסים שבין האדם לאלוהים. לפני כאלפיים שנה, היהדות הוציאה את האנושות ממדמנת הסיאוב של האליליות, על ידי הנצרות, שבאה מן היהדות; כשש מאות שנה לאחר מכן עשתה זאת היהדות בדמות האסלאם, המבוסס במקורו על היהדות. גם על תרבויות ודתות אחרות של מאות מיליוני מאמינים, כמו ההינדואיזם, הבודהיזם או הקונפוציוניזם, השפיעו מושגי המוסר והדתיות המתוקנים שהיו ביהדות, פעמים באופן ישיר ופעמים באופן עקיף. גם השינויים הפנימיים שהתחוללו בנצרות, נבעו מתוך עיון מחודש ב"ברית הישנה", כפי שהם מכנים את התנ"ך, שיש בו כוח להניע את תנועות הנפש העמוקות ביותר לתיקון. על כן מובן, כי גם השלב הבא בגאולת מערכת היחסים שבין האדם לאלוהים וגאולת העולם כולו שבאה בעקבות כך, צריך לבוא מישראל. שיבת ציון הפלאית, התופעה היחידה במינה באנושות של עם ששב לארץ מכורתו הקדומה אחרי אלפיים שנות גלות – היא חלק מרכזי בהפצת בשורת התשובה וגאולת העולם והאדם על ידי עם ישראל, כחלק מקיום חזון הנביאים, שכיום הולך ומתממש בעוצמה לנגד עינינו.
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּהַרְגָּשָׁתָהּ הָרוּחָנִית הָעוֹדֶפֶת, הִיא הָרִאשׁוֹנָה בָּעוֹלָם לִתְשׁוּבָה. עודף הוא חריגה מהנורמה; דרישת הרוחניות, האידאליזם, עודפת בכנסת ישראל יותר מאשר בכל אומה אחרת. זו הסיבה לכך שהתשובה הגדולה – גאולת העולם, מתחילה בעם ישראל. אותה הרגשה רוחנית עודפת יצרה את האידאליזם שהופיע בצורה מעוותת בנצרות – היהודי מייסד הנצרות חשב שהוא מכפר על האנושות והיה מוכן להיצלב בשל כך. גויים שראו זאת לא הצליחו להבין מהיכן נובעת אותה מסירות, ומחוסר הסבר אחר הגיעו למסקנה שהוא מוכרח להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. התסיסה הרוחנית שקיימת בכנסת ישראל, אי ההסתפקות העקרונית בקיים, הניסיון לערוך חשבון נפש גם במקומות שאף אחד לא מבין זאת, מבטאים את אותה תכונה חריגה של כנסת ישראל.
ההרגשה הרוחנית העודפת גורמת גם לקשיים וצרות עבור עם ישראל. רגישות מוסרית ורצון להגיע כמה שיותר לעומק, מונעים מן האדם להגיע למנוחה ושלווה. משום כך מובן מדוע כנסת ישראל הִיא הָרִאשׁוֹנָה בָּעוֹלָם לִתְשׁוּבָה, שכן תשובה היא חשבון נפש וביקורת על הקיים. כשכל הזמן שואלים שאלות ולא מסתפקים בהישגים שאליהם כבר הגיעו, מגיעים בסופו של דבר לתשובות הכי עמוקות. הִיא הַחֲטִיבָה הָעוֹלָמִית, חטיבה היא חלק מיוחד ושונה, מצד אחד, אך מחובר אל כל השאר, מצד שני. כנסת ישראל שונה מכולם אך גם מחוברת לכולם וצריכה להאיר ולרומם את כולם. שֶׁסְּגֻלַּת הַתְּשׁוּבָה, הדבר הייחודי המאפיין את התשובה, תִּתְגַּלֶּה בָּהּ תְּחִלָּה; דווקא בכנסת ישראל, בגלל שאיפתה התמידית להתעלות לשלבים יותר נשגבים.
בסוף הפסקה הרב קוק מסביר מהי סגולת התשובה: תַּאֲוַת הַתְּשׁוּבָה הָעֲדִינָה. התשובה איננה מצב מסוים של מעשים וסדרים, כי אם תאווה, תנועת נפש חזקה שקשה להתעלם ממנה. אך זו לא תאווה דורסנית ואלימה, אלא עֲדִינָה, שבאה להיטיב עם כל פרט במציאות לפי אופיו הייחודי. ההבדל בינה לבין תאווה רגילה, הוא שתאווה מעצם הגדרתה היא דבר שמשתנה, חולף וזמני. ואילו תאוות התשובה בישראל אינה פוסקת. בניגוד לתנועה מדָבר סופי אחד למשנהו, שהינה רק אמצעי, תנועת התשובה היא מטרה בפני עצמה, משום שזו תנועה מן המציאות או האדם הסופיים, אל המקור האינסופי. ואף על פי כן, כל תנועת התקדמות היא אמיתית, משום שהיא מהווה תוספת המאירה את המציאות באור חדש. פגם קשה שעלול להיות במערכת היחסים בין אדם לאלוהיו, הוא התמסדות הקשר באופן שאינו משאיר מקום לדינאמיקה, לתשובה. לכן "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן עומדין" (ברכות לד, ב), כי לצדיקים חסרה הדינאמיות, ההתחדשות הפנימית של היחס לאלוהים שיש אצל בעלי תשובה.
הִיא – כנסת ישראל, נִדְחֶפֶת בלי הכרה מודעת, אלא כתנועת נפש ספונטנית, לִהְיוֹת מֻתְאֶמֶת עִם הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית בָּעוֹלָם, שֶׁאֵין בָּהּ חֵטְא וְעָווֹן. בכנסת ישראל קיימת אי־נכונות לקבל את מציאות החסרונות שבעולם כמציאות קבועה ומוחלטת שאין אפשרות לתקנה, ולכן יש בה שאיפה תמידית ומאמץ לחתור לתיקונה מבחינה חינוכית, תרבותית, רוחנית ומעשית. אותה מהפכנות הדוחפת להיות החלוץ לפני המחנה של האנושות, הייתה בשיבה לארץ ישראל, שהתחוללה גם היא מתוך אותה תאווה פנימית לתשובה. היא זו שהביאה את החלוצים לעשות מה שעשו גם ללא הבנה של משמעות מעשיהם, למרות כל הקשיים שהיו להם, התנכלויות הערבים, המחלות והאכזבות. הנימוק המרכזי לחידוש היישוב העברי בארץ ישראל אצל רבים מאבות הציונות ומייסדי המדינה, היה הרצון להיות אור לגויים.[73] דווקא העם שסבל כל כך הרבה בגלות, לכאורה היה צריך להסתפק ברצון למצוא מקלט ומנוח לכף רגלו, אך לא כן היה בראש מעייניהם של רבים בתנועה הציונית. הדחף להיות מותאם עם האורה האלוהית – עם השלמות האידאלית, לתקן את העולם מכל פגמיו, הוא תאוות התשובה בישראל שאי־אפשר להתעלם ממנה, והוא אשר יצר את הרצון לייסד מדינה שתהיה אור לגויים, גם כאשר נדמה היה שאין פשר לאותו רצון.
כמובן, תכונה זו אינה גלויה תמיד, זהו גרעין של כישרון שיש להצמיח. אך בכל אופן, כָּל נְסִיגָה מִתְּכוּנָה זוֹ מִצִּדָּהּ, נסיגה מהחזון הגדול, מראיית שיבת ציון כחזון הנביאים ובניין תשתית לגאולת העולם, הֲרֵי הִיא פּוֹגֶמֶת אֶת שְׁלֵמוּת אָפְיָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ. נראה שהרב קוק מתכוון לאחת הסיסמאות שאימצו בטעות חלק ממנהיגי התנועה הלאומית: "ככל הגויים בית ישראל" (ע"פ יחזקאל כה, ח) – הניסיון לסגת מהשאיפות הגדולות, ולהשוות את התחייה הלאומית לתחייתן של אומות אחרות שזכו בעצמאות לאומית. אך סיסמא זו נוגדת את הנטייה הישראלית היסודית, שֶׁסּוֹף סוֹף כֹּחָהּ הֶחָזָק בַּחַיִּים יְנַצֵּחַ אֶת הַהַפְרָעָה, כי איננו יכולים להסתפק במשבצת רגילה כמו כולם. כמה שיהודים ניסו לחיות כמו גויים באופן סביר ושקט לאורך שנות הגלות, או לבסס את החיים הלאומיים בארץ כדוגמת מדינות אחרות, הדבר מעולם לא הצליח. ולכן בשלב מסוים הַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְרֹב כֹּחַ תָּחֵל לְפַעֲמָהּ, וְאוֹר הַתְּשׁוּבָה יוֹפִיעַ בָּהּ בָּרִאשׁוֹנָה. מכיוון שאי־אפשר להתעלם מההרגשה הרוחנית העודפת, מבינים שיש צורך לברר אותה ולהעלותה לכלל תודעה והכרה ברורה ומסודרת. זהו התהליך הבריא שמתחיל כאשר יהודים מתחילים להכיר את עצמם יותר ויותר ומבררים את כשרונם הייחודי כיהודים וייעודם הכלל־עולמי.
גודל הספרייה התורנית של העם היהודי עולה על גודלה של כל ספרייה אחרת בתרבויות העמים השונות. ובכל זאת, יהודים רבים הם בורים לגמרי בתרבות ישראל העשירה. ההתוודעות לתרבות הישראלית הכרחית עבור גאולת העולם. יש לנסות ולדלות מתוך הספרות התורנית את אותם אוצרות אדירים של הבשורה הרוחנית של כנסת ישראל, "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב). בספרות התורנית ישנו יסוד דינאמי ובלתי נדלה, המאפשר עיון מעמיק שמביא להתוויית דרכים לתיקון האדם והעולם.
וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה הִיא הַצִּנּוֹר הַמְיֻחָד הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת לְשַׁד הַחַיִּים – מרכז החיים, שֶׁל תַּאֲוַת הַתְּשׁוּבָה הָעֲדִינָה, עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. תאוות התשובה העומדת כיום ביסוד הקיום של ההוויה, אך באופן נסתר, תהיה גלויה לכל, בעדינות ובמתינות היא תבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים שבכל העולם, ותגרום לעולם להשתנות באופן מהותי אמנם, אך עדין, ולא הרסני וגס, לְהָאִיר אוֹתוֹ וּלְקוֹמֵם מַצָּבוֹ, שישוב למצב שהיה קודם הגירוש מגן עדן, ותוסר ממנו אימת המוות. כנסת ישראל תזקוף את גוו השחוח תחת נטל אימת המוות, ותשיב לעולם את האפשרות לצמוח ולהביט אל המרום ללא כל גבול חוסם.
זוהי משמעות הבשורה הגדולה שיש ברעיון היהודי של תחיית המתים. מוות הוא הגבול המוחלט, גם אדם שמקפיד לשמור על בריאותו באופן הכי מדויק על פי המלצות הרופאים, יודע שבסופו של דבר הוא יעזוב את העולם אחרי כמה עשרות שנים, "וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָנָה" (תהלים צ, י). ואילו תחיית המתים נשענת על מרכזיות התשובה, ההתחדשות וההתפתחות לאין סוף, שמבטלת את המוחלטוּת שבכל הגבולות והסופים, גם במוות. התשובה לא תהיה רק מעשה מוגדר מסוים, אלא שינוי מהותי של מבנה ההוויה וביטול כל הגבולות המְּצֵרים, עד אשר "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח).
